ב”פלאשדאנס” כיכבה שחקנית צעירה ולא מוכרת בשם ג’ניפר בילס, ששילבה יופי חד־פעמי, עיניים עצובות וחיוך ממיס. הסרט גולל את סיפורה של אלכס, בת 18 מפיטסבורג שבפנסילבניה, העובדת בריתוך במפעל פלדה בשעות היום וכרקדנית בבר־מסעדה מקומי בלילות, וחולמת להתקבל לבית ספר יוקרתי למחול. מול בילס לוהק עוד שחקן לא מוכר, מייקל נורי המבוגר מבילס ב־18 שנה, בתפקיד הבוס שלה במפעל הפלדה, שתומך בה ובחלומות שלה ומאמין ביכולתה להפוך לרקדנית. התפקיד הוצע קודם לכן לג’ין סימונס, הסולן של להקת קיס; ולקווין קוסטנר, שעוד לא היה אז כוכב, הרשים באודישן וכמעט זכה בו.
גם דמי מור הייתה מועמדת לתפקיד הראשי ב"פלאשדאנס", אך בסופו של דבר זכתה בו בילס, שנולדה לאב שחור ולאם לבנה בשיקגו שבאילינוי. בילס הייתה סטודנטית בת 18 באוניברסיטת ייל כשלוהקה לתפקיד הראשי בסרט. היא לא הייתה רקדנית – היא אפילו סירבה להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים" בשנים האחרונות – אבל העובדה שהיא לא הייתה רקדנית לא הטרידה את הבמאי או את המפיקים. הם ידעו שלזה יש פתרון. מה שהיה חשוב להם היה למצוא בחורה צעירה ויפהפייה, שיש לה מראה טרי ורענן, ומשהו מרגש ואקספרסיבי במבט.
בילס הייתה בדיוק מה שהם חיפשו. על מנת לצלם את הסרט, בילס לקחה סמסטר של הפסקה מהלימודים, ואחריו חזרה לאוניברסיטה לסיים תואר בספרות.
אומנם עלילת הסרט פשטנית, הדמויות נטולות עומק והתסריט לוקה בחסר, אבל ל"פלאשדאנס" היו מעלות אחרות. מבקרי הקולנוע לא אהבו את הסרט, בלשון המעטה, אבל הקהל הצביע ברגליים, וגם טקסי הפרסים ידעו להעריך את מעלותיו. כבמאי, אדריאן לין לא היה הבחירה הראשונה של אולפני סרטי פרמאונט, ולפניו הוצע הבימוי של "פלאשדאנס" לדיוויד קרוננברג ולבריאן דה פלמה. אם אחד מהם היה לוקח את הפרויקט, זה כנראה היה הופך לסרט שונה מאוד מזה שאנחנו מכירים, בעיקר לנוכח העובדה שאחרי “פלאשדאנס” התמחה לין בסרטים המשלבים ארוטיקה איכותית עם תאורה מוקפדת, כמו “תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים”, “חיזור גורלי”, “הצעה מגונה”, “לוליטה” ו”בוגדת”.
“פלאשדאנס” אומנם לא היה ארוטי בשום צורה, אבל הוא היה נועז יותר ממרבית סרטי הריקודים של התקופה – בוודאי מ”תהילה” ומ”פוטלוס” התמימים. וגם הוא, כמו סרטיו המאוחרים יותר של לין, הצטיין בצילום מוקפד ובשימוש יפה של אור וצל, שהעניק ל”פלאשדאנס” מראה יותר אמנותי מהנהוג בסרטים מהז’אנר.
מינימום להיט אחד
סרטי ריקודים היו להיט אדיר באייטיז. בבתי הקולנוע כיכבו באותו עשור שורה של שוברי קופות שהתמקדו בריקודים, ושילבו לפחות שניים־שלושה מהז’אנרים הבאים: סרט נעורים, קומדיה רומנטית, דרמה חברתית על פערים מעמדיים ומיוזיקל. הסרטים הללו הניבו מינימום להיט אחד שעבר אוטומטית מהפסקול למצעדי הפזמונים, למסך ה־MTV ולרחבות הריקודים.
לא מעט סרטים הביאו למסך באותה תקופה שלל סגנונות ריקודים - ממחול וברייקדאנס ועד סטפס, בלט וריקודי ברודוויי. ביניהם היו “ריקוד מושחת”, “פוטלוס”, “שורת המקהלה”, “תהילה”, “ברייקדאנס”, “זאנאדו”, “לילות לבנים”, “להישאר בחיים” (סרט ההמשך של “שיגעון המוזיקה” הסבנטיזי), “גריז 2” ו”סלסה” וכמובן “פלאשדאנס”. השילוב בין האסתטיקה המוקפדת של אדריאן לין ללהיטי הפופ המקפיצים, לכוריאוגרפיה המעולה וליופייה של בילס - בהחלט עשה את שלו.
“פלאשדאנס” היה הצלחה אדירה. הוא חיזק את אופנת החותלות והבטיח שלכל הבחורות באייטיז יהיה קר בכתף אחת כשהן לובשות סווטשירט. אגב, בילס טענה שרעיון הצווארון הגזור נולד מזה שהסווטשירט האהוב עליה התכווץ בכביסה והיא נאלצה לגזור את הצווארון על מנת להכניס את הראש – אם זו אמת או מיתוס לעולם לא נדע. כך או כך, עם תקציב צנוע של שבעה מיליון דולר, הכניס הסרט יותר מ־200 מיליון דולר בקופות ונרשם בתור הסרט השלישי הכי מצליח של 1983, שגם היה מועמד לארבעה פרסי אוסקר (וזכה באחד).
פניה של כוכבת הסרט, ג'ניפר בילס, הפכו למוכרים בן לילה, אף שזה היה סרטה הראשון. בעקבותיו היא הייתה מועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי גלובוס הזהב, ובתום לימודיה באוניברסיטה חזרה לשחק בסרטים. הייתה לה, ועדיין יש לה, קריירה פורה, אך היא מעולם לא שחזרה את ההצלחה הפנומנלית שהייתה לה ב"פלאשדאנס".
שלל סצנות מ"פלאשדאנס" הפכו לחלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית, בעיקר בזכות הקליפים של שני הלהיטים מתוכו שהבטיחו שצופי MTV יחזו בסצנות מפתח מהסרט שוב ושוב. בין הסצנות הבלתי נשכחות: הריצה של אלכס במקום בזמן אימון; הרגע שהיא מסירה את קסדת הרתך שלה וחושפת כי היא אישה; והסצנה שבה היא מתיישבת על כיסא במהלך ריקוד, נשענת אחורה ומושכת בכבל שמפיל עליה דלי מים.
שיווק יעיל
“פלאשדאנס” זכור לא רק בזכות הסרט עצמו, אלא גם כאמור בזכות המוזיקה מתוכו. כשהזמרת האמריקאית איירין קארה נפטרה לאחרונה, נזכרנו כולנו באחד מלהיטיה הגדולים, What a Feeling- שיר הנושא של "פלאשדאנס", שהלחין מלך הדיסקו והסינתיסייזרים, ג'ורג'יו מורודר. איירין קארה עצמה כבר הייתה כוכבת בשלב זה – היא כיכבה כמה שנים לפני כן בתפקיד קוקו בסרט המוזיקלי "תהילה", והיא גם שרה בו את שיר הנושא. ב"פלאשדאנס" קארה לא השתתפה – היא רק שרה את שיר הנושא ותרמה לכתיבת הטקסט שלו.
השיר, המעודד את שומעיו ללכת בעקבות חלומותיהם, היה שלאגר אדיר: הוא הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, זכה באוסקר ובגלובוס הזהב בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר, ובשני פרסי גראמי. אגב, שיר נוסף מאותו פסקול, Maniac של מייקל סמבלו, הפך גם הוא ללהיט ענק והיה גם הוא מועמד לאותו פרס אוסקר, אך הפסיד ל־What a Feeling.
"פלאשדאנס" שינה בזמנו את חוקי המשחק של קידום סרטים. אחרי יחסי הציבור המעולים שערוץ המוזיקה סידר לסרט הזה, הוליווד הבינה שהדרך ללבו של הקהל הצעיר עוברת במסך ה־MTV – טקטיקת שיווק אפקטיבית ששורה ארוכה של סרטים באייטיז ובניינטיז אימצו. MTV שיחק תפקיד חשוב ב"פלאשדאנס" לא רק מבחינה שיווקית – הוא השפיע גם על הסרט עצמו, בעיקר בעריכה המונטאז'ית של סצנות מפתח. הקהל של התקופה אהב וידיאו־קליפים, והעובדה שחלקים מהסרט נערכו כמו קליפ - תרמה רבות לפופולריות שלו. את אותו סוג עריכה אפשר מאוחר יותר לראות בסרטי אייטיז פופולריים אחרים, כמו "אהבה בשחקים" לדוגמה.
את סצנות הריקוד בסרט, וגם את רכיבת האופניים של בילס בסרט, לא ביצעה השחקנית בעצמה אלא ביצעו כמה כפילות, וגם כפיל גבר אחד עם פאה על הראש. כפילת הריקוד העיקרית של בילס הייתה הרקדנית־שחקנית הצרפתייה מארין ג'הן. הכפילה לא קיבלה קרדיט בסרט, והעובדה שבילס לא רקדה בעצמה התגלתה רק אחרי שהסרט הצליח. רבים התמרמרו על כך והרגישו מרומים. מפיקי הסרט טענו בזמנו שלא הייתה להם כוונה להסתיר מהעולם את העובדה שאת הריקודים ביצעה כפילה; לטענתם, שמה של הכפילה הושמט מהקרדיטים כי אולפני סרטי פרמאונט החליטו לקצר את הקרדיטים.
מארין ג'הן זהרה במיוחד בסצנת השיא של הסרט – סצנת האודישן הבלתי נשכחת בבית הספר למחול. לסצנה הזו צולמו לא פחות מארבעה אנשים שונים בתפקיד אלכס: בנוסף לריקודים של ג'הן ולקלוז־אפים על פניה של בילס, את קטע האקרובטיקה שבו אלכס מעופפת באוויר ביצעה המתעמלת האמנותית שרון שפירו, ואת קטע הברייקדאנס ביצע ריצ'רד קולון, שהיה כוכב להקת הברייקדאנס הניו־יורקית Rock Steady Crew, והיום מנהל אותה. קולון, המוכר בכינויו Crazy Legs, היה אז נער בן 16 עם חתימת שפם.
הבמאי סיפר בעבר בראיון שקולון לא התלהב מהרעיון ללבוש בגד גוף ולחבוש פאה של אישה. בסופו של דבר הוא הסכים לעשות את זה, אך סירב לגלח את שפמו בשביל הצילומים, כך שבקטעים שהוא ביצע לא רואים בשום רגע את הפנים. אם מתרכזים בגוף, לעומת זאת, אפשר בקלות לראות שהוא נראה גברי בהרבה מגופה של ג'ניפר בילס.