חיים בסרט: הדמויות הבלתי נשכחות של הקולנוע הישראלי

סאלח שבתי
("סאלח שבתי", 1964)
הדמות שהפכה את חיים טופול לכוכב בינלאומי בסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לזכייה באוסקר, נולדה במערכון "סעדיה והסעד" שכתב אפרים קישון ללהקת הנח"ל בשנת 1955. 

טופול, בן למשפחה פולנית, גילם אז את דמותו של סאלח שבתי, עולה שהגיע מאחת מארצות ערב יחד עם משפחתו וחווה קשיי קליטה. "המערכון עסק בעובדת סוציאלית שנשלחה למעברה לראיין את סאלח שבתי ופורצת בבכי כשהיא מתקשה למלא את הניירת", מספר רפי קישון, בנו של אפרים.

"סאלח שבתי ניגש אליה, מרגיע אותה ומתגלה כאוזן קשבת. היא מספרת לו על הצרות שלה בחיים, והוא מייעץ לה. כשטופול קרא את המערכון, הוא אמר לאבא שזה נושא חשוב אבל לא מערכון אלא טרגדיה. חברי להקת הנח"ל חשבו שזה שטותי ויהיה פלופ, אבל אבא שלי התעקש ואיים ללכת הביתה. טופול הבטיח לאבי שיעלה את המערכון פעם אחת, רק כדי להראות לו שזה כישלון".

"כשטופול עלה לבמה והקריא את המערכון, הקהל התפוצץ מצחוק והיה גל של מחיאות כפיים. אבי הגיע לישראל בשנת 49' כניצול שואה למעברה, שם הוא פגש לראשונה את בני עדות המזרח וראה שהם יהודים ציונים נפלאים. סאלח שבתי הוא אדם לא משכיל, לא מהמעמד הגבוה, ודווקא הוא המגדלור המוסרי שחושף את השחיתות של פקידי מפא"י ואת יחס הממסד כלפי אנשי המעברה, לכן בני עדות המזרח הרגישו שהוא דובר את קולם". 

קוני למל
("שני קוני למל", 1966)
קוני למל הוא הדמות הראשית במחזמר היידי "שני קוני למל" מאת אברהם גולדפדן. דמותו - תלמיד ישיבה אדוק, מגמגם וצולע המחפש שידוך - הופיעה בטרילוגיית סרטים מצליחה: "שני קוני למל" (1966), "קוני למל בתל אביב" (1976) ו"קוני למל בקהיר" (1983). מי שגילם את הדמות הוא השחקן־זמר מייק בורשטיין, שבגיל 20 נכנס לדמות ובגיל 38 יצא ממנה, אך היא מלווה אותו עד היום.

עליזה מזרחי
("999... עליזה מזרחי", 1967)
עליזה מזרחי היא מהדמויות הראשונות בקולנוע הישראלי, וכיכבה בתפקיד ראשי כפותרת תעלומות. השחקנית עדנה פלידל גילמה אחראית על הניקיון במגדל שלום בתל אביב, המסייעת למפקד המשטרה לפצח תעלומת רציחות מסתוריות במקום עבודתה. הסרט "999... עליזה מזרחי" (1967), שביים מנחם גולן, הפך במהרה לפרודיה מקומית על סיפורי אגתה כריסטי.

"'עליזה מזרחי' הייתה אחת ההצגות המצליחות בתיאטרון הישראלי", סיפר גולן, שגם יצר את ההצגה. "זו הייתה הצגה של תיאטרון פרטי ומסחרי, שעדנה פלידל הפכה לכוכבת בו. היא שיחקה דמות של עוזרת ספרדייה שזה לא בדיוק ישב עליה טבעי, ועשתה את אחת הדמויות המצחיקות והיפות בתיאטרון הישראלי". 

קאזימיר בלאומילך
("תעלת בלאומילך", 1969)
בומבה צור גילם את דמותו הבלתי נשכחת של קאזימיר בלאומילך, אדם הנמלט מבית חולים לחולי נפש, גונב פטיש אוויר ולפנות בוקר מתחיל לקדוח בלב כיכר מוגרבי בתל אביב. שוטר המקוף (שייקה אופיר) מגבה אותו, וכך ממשיך בלאומילך לחפור תעלה במורד אלנבי, למורת רוחם של השכנים המתלוננים על הרעש ובגיבוי העירייה, שמאפשרת לו להמשיך במעשיו, עד שהרחוב הופך לנהר.

דמותו של בלאומילך נולדה אצל קישון ב־1951, לאחר שהתעורר לקול רעש מחריש אוזניים שהקים איש שחופר ברחוב השקט בשכונת ביצרון שבה התגורר. "אבא שלי החליט לקרוא לסיפור 'אגדה על תעלה בתל אביב' ובמרכזה משוגע שהתחיל לחפור ברחוב ופקידי העירייה משוכנעים שהוא שייך לאחת המחלקות שלהם ופועל באישורם", מספר בנו ד"ר רפי קישון.

"הסיפור פורסם בעיתון 'אומר', שבו אבי עבד, ובהמשך גם בעיתון 'דבר'. הגאונות של אבי הייתה שלאורך הסרט בומבה אומר רק מילה אחת - 'בלאומילך'. זו הדמות היחידה בקולנוע הישראלי שעם מילה אחת הפכה לאייקון".

לופו
("לופו", 1970)
כשיהודה בארקן היה בן 24, הוא נכנס לדמותו של לופו אברמוביץ', העגלון המזדקן ממוצא אשכנזי אשר דובר עברית במבטא יידי. הרפתקאותיו עם סוסו חוזליטו זכו לשני סרטים בבימויו של מנחם גולן: "לופו" (1970) ו"לופו בניו יורק" (1976). הדמות נולדה על ידי בארקן במהלך שירותו בלהקת פיקוד הצפון, באמצע שנות ה־60.

"לכבוד הופעה בסיום קורס מ"כים, יצרתי דמות המבוססת על טיפוס נתנייתי מזדקן שישב בבית הקפה של הוריי, אדם לא משכיל אבל עם חוכמת חיים. כך יצרתי את המערכון על לופו, שמגיע למשרד הרישוי", סיפר בארקן בעבר. "מהופעה להופעה המערכון השתדרג וזכה להצלחה. בשלב מסוים דן אלמגור, שעבד איתנו, החליט שלופו יהפוך לעגלון". 

הדמות של לופו ליוותה את בארקן גם עם הצטרפותו ללהקת פיקוד דיזנגוף. מנחם גולן, שנכח באחת ההופעות, נשבה בקסמה. "מנחם הציע להפוך את הדמות לסרט", סיפר בארקן. "בהתחלה חשבתי שהוא ירד מהפסים, כי מי ייקח בחור בן 24 לתפקיד ראשי בסרט ועוד לגלם אדם בן 60 פלוס? אבל הוא האמין בי, ואחרי לא מעט שעות איפור הפכתי ללופו".

השוטר אזולאי
("השוטר אזולאי", 1971)
בשנת 1971 גילם שייקה אופיר את דמותו של רב־שוטר אברהם אזולאי בסרט של אפרים קישון, "השוטר אזולאי", שוטר טוב לב, נאיבי, שבמשך 20 שנות שירות נותר שוטר פשוט בשל כישלונותיו החוזרים בביצוע משימות פשוטות. הסצינה שבה הוא מצדיע ומעיניו זולגות דמעות, הפכה לאחת המרגשות בקולנוע הישראלי.

זו גם הייתה הפעם הראשונה שלדמות של שוטר יש מבטא מזרחי, אף שאופיר היה ממוצא אשכנזי. הדמות התהוותה בהדרגה. בסרטו "ארבינקא" (1967) הופיעה לראשונה דמות שוטר המקוף המבולבל והתמים בגילומו של אופיר.

אותה דמות זכתה לביטוי רב יותר בסרטו הבא "תעלת בלאומילך" (1969) והגיעה לשיא ב"השוטר אזולאי". "הסרטים של אבי היו מבוססים בדרך כלל על סיפורים שלו", מספר בנו ד"ר רפי קישון. "אבל אחרי שראה את העבודה של שייקה, החליט לכתוב תסריט חדש במיוחד בשבילו". 

"זה שוטר שהוא דתי בסתר… רך לב. הוא היה צריך להיות בעצם מורה", סיפר אפרים קישון. "זו טרגדיה קטנה, יוונית. כתבתי את התסריט, אבל בשעת הבימוי הוא (שייקה אופיר) הוסיף הרבה מן הנופך שלו, כרגיל. לפעמים הייתי צריך לקבוע שהוא עושה את זה יותר טוב ממה שאני תיארתי בנפשי או שכתבתי, אבל עובדה שכתבתי בשבילו. אז זה הסרט שלו, ואי אפשר להתווכח על זה".

"השוטר אזולאי" היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (1972) וזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, בפרס כינור דוד הישראלי ובפרסים נוספים. 

גוטה
("מציצים", 1972)
גוטה, נער החוף החרמן והמזדקן, מפעיל הקיוסק בחוף הים בתל אביב, בגילומו של אורי זוהר ב"מציצים", היה בעצם המראה הביקורתית של זוהר כלפי עצמו. "לא כתבתי את התפקיד של גוטה בשביל עצמי", סיפר זוהר בראיון ל"מעריב" ב־1972.

"בשלבים הראשונים חשבתי על שחקנים אחרים, ואפילו על אנשים חיים ולא על שחקנים. במשך הזמן נעשו המון שינויים בתסריט, וכשהגענו לשלב הליהוק - זה היה נראה כפתרון הטוב ביותר. היו לי הרבה ספקות בזמן כתיבת התסריט, והוא לבש צורה ופשט צורה פעמים רבות".

"מדובר בסרט סופר־ביקורתי של אורי וחבריו כלפי עצמם", מסביר מרט פרחומובסקי, יוצר וחוקר קולנוע ותיאטרון. "בהיבט של אורי יש הלקאה עצמית: הוא שם את עצמו על המוקד ויוצר גיבור טרגי, שיוצא בסוף הסרט מושפל ובלי כלום. זה אחד הדברים שהפכו את 'מציצים' לסרט גדול: היכולת של היוצר להסתכל על עצמו במקומות האינטימיים ביותר שלו, לשפוט את עצמו בחומרה ולעבור מסע ייסורים. יש קו ישר בין 'מציצים' לסרטיו הבאים של זוהר ולחזרה שלו בתשובה - ההבנה שאין תשובה בקולנוע ובאומנות, ושהוא חייב לחפש את התשובה מעבר לזה".

סלומוניקו
("סלומוניקו", 1972)
התפקיד המזוהה ביותר עם השחקן ראובן בר יותם (שגם היה שותף לכתיבת התסריט עם אלי תבור) הביא למסך את דמותו של סלומון (סלומוניקו) קרקסטיקה, עובד נמל אמביציוזי, עני, שנאמן לשורשים הסלוניקאיים שלו ומשקיע את זמנו ומרצו בדאגה לעתיד טוב יותר ילדיו, גם כשאינם מעריכים זאת.

"ראובן בר יותם היה ממוצא סלוניקאי. הוא המציא סדרת מערכונים, כשהדמות שכיכבה בהם הייתה של סלומוניקו", משחזר תבור. "ראובן בא אליי עם המערכונים ורצה שנכתוב סיפור. כתבנו על איש משפחה שרוצה לברוח משכונת עוני למגורי יוקרה בצפון תל אביב ומה קורה לו כשהוא מגיע לשכונה שבה השכנים לא מבינים את המנטליות והתרבות המזרחיות שלו, אז הוא חוזר לשכונה שלו. בעקבות ההצלחה הבלתי צפויה של הסרט, בין היתר בזכות כישרון המשחק של ראובן שהכיר את הדמות, כתבנו את הסרט השני 'יהיה טוב סלומוניקו'". 

חכם חנוכה
("חגיגה בסנוקר", 1975)
אחרי ההצלחה של "צ'ארלי וחצי", בעז דוידזון ליהק שוב את זאב רווח ויהודה בארקן לסרטם השני "חגיגה בסנוקר". הדמות הזכורה ביותר משם היא של חכם חנוכה בגילומו של רווח. חנוכה, בעל בית קפה וסנוקר ליד הטיילת בתל אביב, מתחפש לשדכן ירושלמי שמגיע לעיר הגדולה כדי להתחמק מצרה כלכלית שנקלע אליה.

"בתקופה שבה כתבתי את התסריט הייתי עיתונאי, עבדתי בשבועון 'העולם הזה' והיינו מקבלים ספרים לכתוב עליהם ביקורת", משחזר התסריטאי אלי תבור.

"אחד הספרים שקיבלתי היה אנציקלופדיה תלמודית. בדיוק כתבתי את הסצינה על המפגש בבית הרב, ניגשתי לאנציקלופדיה, לקחתי כרך מקרי, פתחתי אותו וראיתי את הסיפור על עשרת הצדיקים שהובטח להם גן עדן עוד בחייהם. משם פיתחתי את הסצינה ואת הדמות של חנוכה. זאביק בנה את הדמות ואת התלבושת. הוא הביא את המשקפיים עם העדשות מתחתיות של בקבוקים, זו הייתה המצאה שלו. הבמאי בעז דוידזון נתן לו חופש מוחלט לפתח את הדמות, וזו התוצאה".

סרג'יו קונסטנצה וסילביה המשתוללת
("גבעת חלפון אינה עונה", 1976)
את המילואימניק הכי צבעוני בצה"ל גילם ישראל (פולי) פוליאקוב בסרטו של אסי דיין "גבעת חלפון אינה עונה", שיצא לאקרנים אחרי מלחמת יום הכיפורים ומככבת בו שלישיית הגשש החיוור. סרג'יו הוא נוכל מקסים ממוצא רומני, שבין היתר מנהל מועדון קלפים. כשהוא, המשתמט הכרוני, מגויס בעל כורחו למילואים בסיני, הקומבינות שהוא מאכיל את חבריו לצוות יוצרות קומדיה פרועה. בסוף הוא גם מוצא שם אהבה. 

"פולי גילם את סרג'יו במשך כל תקופת הצילומים, גם כשהמצלמה לא הייתה מצלמת הוא לא יצא מהדמות", משחזר נפתלי אלטר, שכתב את התסריט יחד עם אסי דיין. "היינו קבוצה של 40 חבר'ה, בחום גדול, ולא הפסקנו לצחוק, אז חלק מהצחוק הזה הגיע גם לקהל. כשסיימנו לכתוב תסריט ל'גבעת חלפון 2', פולי נפטר. הבנו שאף אחד אחר לא יכול לגלם את סרג'יו".

דמות נוספת שהפכה לאייקון מתוך הסרט היא יעלי (ניצה שאול), שמאוהבת בסמ"ר מוקד (גברי בנאי) ומתגנבת במזוודתו מתל אביב לסיני. כדי לתרץ את הימצאותה שם, סרג'יו המציא לה את הדמות של "סילביה המשתוללת", זמרת־רקדנית שהגיעה לבדר את החבר'ה במוצב. 

"הדרך שבה אסי דיין כתב את הדמות הייתה מאוד מיוחדת", מספרת שאול. "מצד אחד הוא כתב אותה כדמות קומית, אבל היו בה גם ציניות וביקורת על מצב החיילים שנמצאים לבד, לא רואים פנים של בחורה כמעט חודש, יושבים אחד בתוך השני בחום מטורף, ופתאום מגיעה בחורה. ואם לא די בכך, סרג'יו מעמיד אותה עם ביקיני מנומר באמצע המדבר". 

בנצי, מומו ויודל'ה, סטלה המגמרת
("אסקימו לימון", 1978)
שלישיית הצעירים נוטפי ההורמונים כיכבו בסדרת הסרטים הארוכה והמצליחה ביותר בקולנוע הישראל. בעשרת סרטיה חרשה השלישייה את רחובות תל אביב של שנות ה־50 ויצאה להרפתקאות שכוללות סקס, צחוקים ורוק'נרול. 

השלישייה, פרי מוחו ובימויו של בעז דוידזון, הוצגה לראשונה בסרט "אסקימו לימון" ב־1978 והפכה את יפתח קצור (בנצי), יהונתן סגל (מומו) וצחי נוי (יודל'ה) לכוכבים. "הסרט מבוסס על החיים שלי, על החברים והמשפחה", סיפר דוידזון. "זה סיפור אמיתי".

שלושת החברים היו שונים זה מזה: בנצי היה הרגיש, שנקשר לנשים שלא סופרות אותו; מומו החתיך, שנשים נופלות לרגליו; ויודל'ה השמנמן, הלוזר שהכל מתפקשש לו ותמיד מוצא עצמו בסיטואציות מצחיקות, כשישבנו חשוף.

"זה היה התפקיד הקולנועי הראשון שלי", סיפר קצור, שזכה בפרס כינור דוד על דמותו של בנצי. "באותה שנה יצא לי לעשות שני דברים שמעולם לא עשיתי: לשחק בתיאטרון ובקולנוע. התמזל מזלי ויכולתי להביא לידי ביטוי את כישרון המשחק שלי בשני תחומים אלו".

"מומו לא היה דברן גדול", אמר סגל. "אין איזה דיאלוג או מונולוג מעמיק בסרט. בכל זאת, זו קומדיה קלילה. אני לא זוכר שבעז ביים אותי. הלבישו אותי, סירקו לי את השיער, נתנו לי טקסט, שיחקתי והלכתי הביתה. זה לא היה תפקיד שהייתי צריך להתאמץ נורא בשבילו או להשקיע מחשבה. בסך הכל מישהו ראה אותי, הציע לי תפקיד, עשיתי אותו וזהו".

"הסרט נשען על התפקיד של יודל'ה כאתנחתה", אומר צחי נוי. "כשהופעתי, הקהל היה מחכה לראות מה הולך לקרות לי ואלתרתי הרבה סיטואציות וטקסטים. הכי קל לשחק מאהב או אחד שמשיג בנות, אבל לשחק לוזר עם נשמה גדולה ורגיש, זה יותר קשה".

דמות נוספת שהפכה למיתולוגית בזכות הסרט היא דמותה של סטלה המגמרת, הדיירת הנימפומנית. מי שגילמה את סטלה, השחקנית אופליה שטראל, שהלכה לעולמה אשתקד, התקבעה לנצח בדמות זו, שכדבריה מנעה ממנה מלהשיג תפקידים רציניים, על אף שעל תפקידה זה זכתה בפרס כינור דוד לשחקנית משנה. "זה היה התפקיד שפרסם אותי, אבל מצד שני זה הדביק לי איזו חותמת", סיפרה בעבר ל"מעריב".

גיורא דטנר ("הלהקה", 1978) ונתי מדיזנגוף ("דיזנגוף 99", 1979)
שתי הדמויות שגילם גידי גוב בשני סרטיו הראשונים של אבי נשר די דומות: הן מציגות צבר דעתן, אמיץ, ציני ומרדן, שיודע לעמוד על שלו, לסחוף אחריו את חבריו. אדם צעיר שבדרכו שלו מנסה לנפץ את שלשלאות הממסד.

ב"הלהקה" הוא גורם למרד נגד מפקד הלהקה הצבאית, שבסופו של דבר מוביל לפירוקה. ב"דיזנגוף 99" הוא מורד בבוסים שלו, בהוריו ובמוסכמות, אך לא מצליח. בתסכולו הוא בורח לאמריקה כדי למצוא את עצמו. 

שתי הדמויות, זה ש"מצליח" וזה ש"נכשל", מחפשות תשובה ומנסות לשרוד בעולם מלא תכתיבים ונורמות, אם זה ההיררכיה בצבא וההתעמרות של הוותיקים בצעירים, ואם זה בנוקשות הממסדית שלא מאפשרת לו להגשים את רצונותיו האומנותיים. בשני הסרטים הדמויות מצליחות בכריזמה שלהן לשבות את בנות המין השני. גוב, בבימויו של נשר, הצליח לתפור את הדמויות למידותיו ולהפוך אותן לבלתי נשכחות.

סמי בן טובים והרצל מלול
("מתחת לאף", 1982)
שני העבריינים הקטנים שחולמים לעשות את המכה הגדולה: סמי (אורי גבריאל) המנהיג המוחצן והרצל (משה איבגי) חסר הניסיון והנחפז מגבשים סביבם חבורה שמצליחה לגנוב כספת שמורה מתוך מחלק הבילוש בבניין של משטרת ישראל.

הסרט, שכתב חיים מרין וביים יעקב גולדווסר, הפך לאחד מסרטי הפשע הגדולים בקולנוע הישראלי. "זה היה התפקיד הראשון שלי בקולנוע, והייתה התרגשות והתלהבות גדולה", אומר גבריאל, שדמותו אמרה את משפט הקאלט "אני סמי בן טובים דפקתי הקופה".

"עשינו את זה אמיתי. חוץ מלעשות שוד באמת - הכל היה שם. בתיאטרון גילמתי עבריין פסיכופת, קרימינל, וב'מתחת לאף' זה עבריין צעצוע מהשכונה, שיש לו חלומות גדולים, גדולים עליו כנראה, ולכן הוא גם נופל כך באמצע. סך הכל אני מכיר את זה מהשכונה. אנחנו מכירים את הטיפוסים האלה. היו לי חברים כאלה, והדמות היא קולאז' של כמה אנשים שאני מכיר".

רס"ר שמש ("ספיחס", 1982) ופארוק ("אלכס חולה אהבה", 1986)
יוסף שילוח בתפקידו כהיפוכונדר הקריקטוריסטי בעל המבטא הפרסי, פעם אחת כסמל ראשון שמש ב"ספיחס" ובפעם השנייה כדייר מוגן ב"אלכס חולה אהבה" - הפך לפצצת צחוק.

"יש תורה בקולנוע שאומרת שהיוצר האמיתי של הסרט הוא בדרך כלל הבמאי, אבל בעז דוידזון היה מסוג הבמאים שלא מהססים להמציא דיאלוגים על הסט ולתת לשחקנים לפתח דמות כמו שהם רואים אותה", אומר אלי תבור, תסריטאי הסרטים הללו.

"בעז אִפשר ליוסף שילוח להמציא את הדמות של פארוק ב'אלכס חולה אהבה', הוא רק נתן לו את המשקפיים עם התריס. לא הכרנו את הדמות של הפרסי, שילוח פיתח אותה, ובעז התגלגל מצחוק. לא בעז ולא אני נגענו בהן, ולא שיערנו ששתי הדמויות הללו יגנבו את ההצגה". 

גדי פישנזון
("אלכס חולה אהבה", 1986)
עם צאתו לאקרנים של "אלכס חולה אהבה" בבימויו של בעז דוידזון ב־1986, הפך גדי פישנזון לחנון האולטימטיבי: הליכה מגושמת, משקפיים, שלייקס ומבטא ייקי, שלומיאליות שמסבכת אותו בצרות וגם שובב לא קטן.

"הגעתי לאודישן לתפקיד אחר, של ילד צבר. הייתה בחדר אווירה כל כך עולצת, שהרגשתי בנוח להגיד את השורות אחרת. זה לא היה אופייני לי, כי הייתי ילד ביישן", מספר אורי כבירי, שגילם את פישנזון בהיותו בן 15 וכיום הוא מוזיקאי ומפיק המתגורר בארצות הברית.

"אמרתי את השורות במבטא ייקי, כולם נקרעו מצחוק והחליטו להוסיף לסרט דמות של ילד ייקה, ועל המקום המציאו לו את השם פישנזון. ביום הצילומים הראשון היו לי רק שלוש שורות, ומיום ליום נוספו לי עוד ועוד סצינות, והדמות בראה את עצמה על הסט. בסוף משלוש שורות קיבלתי 20 דקות מסך. היה המון דמיון בין הדמות של פישנזון לביני. כיום, כשאני מסתכל על הדמות שלי בסרט, אני מרגיש שאני צופה בילד אחר. זה כבר נראה כמו חלום שחלמתי". 

צ'יקו בן דוד
("אבא גנוב", 1987)
הדייג ומפעיל ספינת התיירים הטברייני המפורסם, פרי מוחו של יהודה בארקן, כיכב בטרילוגיית סרטי "אבא גנוב" וריגש מיליוני צופים הודות למערכת היחסים המיוחדת שלו עם בנו, שעליו הוא נאבק בעוד גרושתו מנסה להפריד ביניהם. "כתבתי את הדמות של צ'יקו במסורת הדמויות של סרטי הבורקס", מציין התסריטאי חיים מרין. "צ'יקו נתפס כדמות עממית, בן אדם טוב לב ושופע נדיבות, שיעשה הכל למען הבן שלו, לעומת הדמויות האחרות, המרושעות והקרות. זו אחת הסיבות שאנשים אוהבים את הדמות הזו, הקומוניקטיביות שלו נגעה בלבם של האנשים".

הניה אלכסנדרוביץ'
("הקיץ של אביה", 1988)
בסרט המבוסס על ספרה האוטוביוגרפי "הקיץ של אביה", גילמה גילה אלמגור את הניה אלכסנדרוביץ', ניצולת שואה הסובלת מבעיות נפשיות, ואם חד־הורית המתקשה לגדל את בתה, אביה, ושולחת אותה לפנימייה. אלמגור גילמה בסרט, שזכה בשלל פרסים בינלאומיים, את אמה.

הדמות של הילדה היא למעשה דמותה של אלמגור. בסצינה הבלתי נשכחת אמא של אביה עורכת לה מסיבת יום הולדת, אבל אף אחד לא בא. "נכנסתי לתפקיד עם קו מנחה שאני שחקנית ושקיבלתי לידיי תסריט שיש בו תפקיד נפלא לשחקנית", סיפרה אלמגור.

"אני מכירה את האישה הזו, אמא שלי, טוב מאוד ולא צריכה לעשות עליה תחקיר כמו שאני תמיד עושה לפני תפקיד. עצם העובדה שלא ניסיתי לייפות את האישה והשארתי את הרגעים האותנטיים שלה כאישה, שהיא גם מפחידה ואלימה ומכוערת וגם יפה ורגישה וכמעט מלאכית לרגע - סייעה לי לגלם אותה הכי קרוב לאדם המדהים שהיא הייתה, וזו זכות גדולה. בכלל, כמה שחקנים זוכים לבנות כמעט אחד לאחד פרק מחייהם שיש ילדה שמגלמת אותם והם מגלמים את אמא שלהם? יכולתי להסתכל על החיים שלי מהצד".

ריקי מה"בארבי"
("החיים על פי אגפא", 1992)
שלל דמויות היו בסרטו של אסי דיין "החיים על פי אגפא", מי שנכנסה עמוק ללב הייתה דמותה הטרגית של ריקי (אביטל דיקר), בחורה מעורערת בנפשה המבלה דרך קבע בפאב ה"בארבי" (קיצור של שמו של בית החולים "אברבנאל").

ריקי היא אם לילד שאסור לה להתראות איתו בשל צו הרחקה מבעלה. כדי לא להישאר לבד ומחשש שהיא עלולה לפגוע בעצמה, היא מבלה את זמנה בפאב השכונתי. מוטרדת מינית על ידי יושבי הפאב, ונחלצת מההטרדות בידי שוטר, שבסופו של דבר מקיים עמה יחסי מין בדירתו.

בעוד בני השוטר מתקלח, ריקי מתאבדת בקפיצה מהחלון, ובני אפילו לא שם לב. "כשהייתי בארצות הברית, אסי התקשר ושאל אם אני רוצה את התפקיד", סיפרה דיקר.

"חשבתי שהתסריט מבריק, התרגשתי. כדי להיכנס לדמות עשיתי עבודת תחקיר, ביקרתי במוסדות לחולי נפש ולמדתי על הנושא לעומק. הצילומים ארכו כשלושה שבועות, במספר מצומצם של טייקים, לא הייתה אפשרות לפספס. עם הדמות של ריקי כולם יכולים להזדהות, כי היא חווה בדידות, ניכור וכאב. זה רלוונטי תמיד". על תפקידה זכתה דיקר בפרס אופיר.

קלרה צ'אנוב
("קלרה הקדושה", 1996)
התפקיד שהעניק ללוסי דובינצ'יק בת ה־13 את פרס אופיר, הציג את דמותה של קלרה צ'אנוב, עולה חדשה מרוסיה, מופנמת ושקטה, שניחנה בכוחות על־טבעיים. המסתורין שאופף אותה מעורר את סקרנות חבריה לכיתה ואת חמתם של צוות בית הספר.

"לתפקיד של קלרה נבחנתי כשהייתי כמעט בת 11, אבל טענתי שאני בת 13 וחצי כי אלו היו דרישות התפקיד", מספרת דובינצ'יק. "היו לי שלושה אודישנים עד שקיבלתי תשובה סופית. באודישן הראשון ביקשו שאספר סיפור מהחיים שלי והמצאתי סיפור הזוי על חייזרים. האודישן השני היה יחד עם חליל אלוהב כדי לבדוק התאמה, ושם אמרו לנו שתהיה סצינת נשיקה. שנינו צרחנו 'איכס', למרות שהתאהבתי בו ממבט ראשון. באודישן השלישי אמרתי לארי פולמן הבמאי: 'רק תדע שכל פרויקט שלא לקחו אותי אליו נכשל'. מאז ועד היום ארי מאמין שאני הקמע שלו".

"קלרה הקדושה", בבימוים ויצירתם של אורי סיון וארי פולמן, זכה בשישה פרסי אופיר ובהצלחה בינלאומית, ומשודר כיום בנטפליקס. 
 
בתיה מעפולה
("עפולה אקספרס", 1997)
דמותה של בתיה (אסתי זקהיים), זוגתו של קוסם פנטזיונר כושל, שנגררת אחריו לתל אביב ומוצאת עצמה מפרנסת את שניהם כשהיא מנסה לשמור על הקשר חרף הקשיים, נחשבת לאחת הדמויות הרגישות בקולנוע הישראלי, והעניקה לזקהיים את פרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר.

"לצורך הסרט נסעתי לעפולה לחפש את הדמות", מספרת זקהיים. "הסתובבתי ברחובות עפולה, בין בתי הקפה המועטים, והרגשתי שאני לא ממש מצליחה להבין מה אני מחפשת. נכנסתי למספרה שם והספר עשה לי שיער חלק ופוני. כשהסתכלתי על עצמי, ראיתי את בתיה צצה מתוכי. אז הבנתי שאני צריכה להביא משהו פנימי אל בתיה".

"בתיה היא בחורה מהפריפריה שנוסעת אחרי אהוב לבה לתל אביב כדי שיגשים את חלומו. היא עוזבת את חנות הפרחים שהיא עובדת בה, את המשפחה והחברים ועובדת כקופאית בסופר, כשהיא צוברת המון כאב ופגיעה ומרגישה מנוצלת. איזו התמסרות צריכה להיות לאדם שכל כך אוהב מישהו, עד שהוא מוותר על החיים והקריירה שלו כדי להיות עזר כנגדו", המשיכה וסיפרה.

"בדמות של בתיה היה ביטול עצמי, עד שהיא קמה ואומרת שהיא לא יכולה יותר, ואז היא מוצאת את עצמה מחדש. היא חוזרת לתלתלים שלה וחוזרת לעפולה, שם היא מרגישה שטוב לה ושהיא הכי שלמה עם עצמה. בתיה ודוד לא נראים כמו כוכבי קולנוע. הם שמנמנים, פגיעים, חסרי ביטחון ולכן היה קל להתחבר לדמויות שלהם", ציינה זקהיים.

זאזא
("חתונה מאוחרת", 2001)
סרט הביכורים של דובר קוסאשווילי "חתונה מאוחרת" הציג את זאזא, בן למשפחה גרוזינית המנסה בכל דרך להשתלב בחברה הישראלית. הדמות נולדה לראשונה ב־1997, כשקוסאשווילי היה סטודנט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וביים את הסרט הקצר "עם חוקים", המבוסס על סיפורו האישי ועוסק בתקופת התבגרותו. "'עם חוקים' עוסק בקו התפר במעבר מגרוזיה לישראל", סיפר קוסאשווילי. "הוא מתאר את קורותיו של ילד מהגר טרי בישראל של שנות ה־70 ושם בסמיכות את שני העולמות".

עם צאתו, נבחר הסרט להשתתף בפסטיבלים יוקרתיים ברחבי העולם וקצר פרסים, אך ההישג הגדול ביותר שלו היה בכך שעורר בקוסאשווילי את התשוקה ליצור סרט באורך מלא שיעסוק, לראשונה, בעדה הגרוזינית.

במרכז העלילה של "חתונה מאוחרת" ניצבת דמותו של זאזא, רווק בן 31, דוקטורנט לפילוסופיה, שמשפחתו מנסה לשדך לו כלה צעירה בת עדתו. בשל הכבוד שהוא רוחש להוריו הוא משתף איתם פעולה. הבעיה מתחילה כשמתברר להוריו שבנם מאוהב בחשאי באם חד־הורית ממוצא מרוקאי, המבוגרת ממנו. 

מי שגילם את דמותו של זאזא הוא ליאור אשכנזי, בתפקיד הפריצה שלו בקולנוע הישראלי. "בהתחלה חשבתי ללהק את אלון אבוטבול, אבל אחרי שראיתי את ליאור, הבנתי שאלון מבוגר מדי לתפקיד", אמר קוסאשווילי. "זאזא ב'חתונה מאוחרת' הוא קצת אינפנטילי. חשבתי שאם אלון ישחק גבר אינפנטילי זה יהיה פתטי, ואילו אצל ליאור, שהוא גבר אטרקטיבי, זה יעבור בחינניות". 

שרה טלקר
("סוף העולם שמאלה", 2004)
הסרט של אבי נשר, "סוף העולם שמאלה", הביא את דמותה של שרה טלקר (לירז צ'רכי בתפקיד הפריצה שלה), עולה חדשה מהודו שמגיעה עם משפחתה לעיירת עולים בנגב של סוף שנות ה־60. במהלך הסרט היא רוקמת קשר חברות הדוק עם בת להורים יוצאי מרוקו, ויוצאת איתה למסע אל חקר המיניות, הנשיות והחברה הישראלית.

"בכל תסריט שאני כותב או שותף לכתיבתו, יש דמות שהיא בעצם אני", אומר נשר. "על פי רוב זה מישהו שמחפש תובנה עמוקה יותר של המציאות היומיומית. כמו שרה, גם אני התחלתי לרשום הרהורים כשהייתי נער. הבנתי שהחוויה האנושית מורכבת ומצריכה הפנמה של תפיסות עולם שונות לגמרי מזאת שלך עצמך".

"לירז צ׳רכי הזדהתה לגמרי עם הדמות של שרה, וכך במהלך הצילומים לירז ואני היינו מביטים אחד בשנייה בהבנה מלאה וחולקים את התובנה של שרה, ואת הציווי שעליי מוטל לביים את הסרט כפי ששרה, הנערה ההודית, הייתה רוצה שיזכרו אותה, את משפחתה ואת העולים החדשים שהופקרו על ידי המדינה", סיפר.

מנצח התזמורת תאופיק
("ביקור התזמורת", 2007)
אחת הדמויות הבלתי נשכחות שגילם ששון גבאי על המסך היא תאופיק, מפקד ומנצח תזמורת המשטרה של אלכסנדריה המגיעה להופיע בישראל. תאופיק, אלמן ואב שכול שבנו התאבד, הוא אדם מסוגר ומאופק, שיוצא מאזור הנוחות כשהוא מכיר ישראלית תושבת עיירת פיתוח שהיא הניגוד שלו.

הסרט מגולל את מערכת היחסים של תאופיק עם התושבים בישראל, עם עצמו ועם חברי התזמורת. "הדמות של תאופיק נוצרה מהדימוי של מפקד תזמורת ששר במוואל שיר מצרי. יש בו מתח בין משהו חיצוני, מדוד, שקול ועצור לבין שיר קורע לב שמסתתר מתחת", מסביר יוצר ובמאי הסרט ערן קולירין. "בפעם הראשונה שפגשתי את ששון גבאי הייתה לי תחושה שאני פוגש את עומר שריף. היה חיבור ספציפי של ששון לדמות, אולי כי זה הזכיר לו את הבית שלו".

יעקב ברייד
("פעם הייתי", 2010)
בתפקיד שהעניק לו את פרס אופיר, מגלם אדיר מילר את יעקב ברייד, שדכן רווק, ניצול שואה, שמנהל מועדון מחתרתי של משחקי קלפים. הוא מאוהב בשותפתו, שאינה מוכנה להתמסר לו.

"יעקב ברייד הוא דמות המייצגת את דור ההורים שלי", אומר אבי נשר, תסריטאי ובמאי הסרט. "דור שבגבורה התמודד עם טראומות השואה, איש איש בדרכו. מעולם לא ראיתי שחקן נכנס עמוק יותר לדמות מאשר היטמעותו המוחלטת של אדיר מילר בדמות השדכן המסתורי. כאשר הוצג הסרט בעשרות פסטיבלים, איש לא האמין ששחקן האופי הוא בעצם בכיר הסטנדאפיסטים בארץ מולדתו". 

זוהר בן ארי
("אפס ביחסי אנוש", 2014)
בסרט "אפס ביחסי אנוש" מגלמת דאנה איבגי - בתפקיד שהעניק לה פרס אופיר - את דמותה של זוהר, בת קיבוץ צינית, חצופה ומרדנית, המשרתת במשרד שלישות כמש"קית דואר. "התרגשתי כשנכתב באחת הביקורות שזוהר היא יוסריאן הישראלית, כי 'מלכוד 22' זה אחד הספרים האהובים עליי", מציינת טליה לביא, יוצרת ובמאית הסרט.

"מקור השראה נוסף ומפתיע הוא אריק קרטמן מהסדרה 'סאות' פארק'. עוד דמות שהשפיעה היא של הולדן קולפילד, גיבור הספר 'התפסן בשדה השיפון' שהערצתי כנערה. אבל זוהר היא בעיקר מה שאני מרגישה בפנים ורוב הזמן אין לי אומץ להחצין, בעיקר ככל שאני מתבגרת ומאמצת עוד ועוד קודים חברתיים. בדרמה, לכל דמות צריך להיות רצון. לקח לי זמן להגדיר את הרצון הפנימי העמוק של זוהר, ורק אחרי שסיימתי לכתוב אותה, הבנתי שמה שהיא רוצה זה לשחק", סיפרה לביא.

"היא משחקת במשחקי מחשב לא בגלל שהיא רוצה להעביר את הזמן אלא בגלל שהיא רוצה ללכת עד הסוף עם פעולות שאין להן תכלית בעולם המבוגרים, לשחק כמו שילדים משחקים - ברצינות. זה לא שהיא רוצה להישאר ילדה, כמו שהיא לא רוצה להפוך למבוגרת. כל מה שמאפיין מבוגרים, ההתנהלות שלהם במרחב וכל הקודים שהם מקבלים על עצמם - מגעיל אותה. היא לא רוצה להפוך לאחת מהם - כמו הולדן קולפילד, כמו יוסריאן וכמו קרטמן". 