יש אמרה מפורסמת שמצהירה "הדברים היחידים שבטוחים בחיים הללו הם מוות ומיסים". אינני יודע היכן המקור שלה, אבל הגיע הזמן להוסיף לה "וסרטי מהיר ועצבני שהופכים להצלחות היסטריות בישראל".
אני מודע לחלוטין שלא משנה מה אכתוב בפסקאות הבאות – לא אצליח לשכנע מספיק אנשים שאני צודק. והסרט הזה ימכור עשרות, אם לא מאות אלפי כרטיסים, בשבועות הקרובים. אבל לעזאזל – הרי כתוב במשנה "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" – אז חובה עלי לנסות...
ראשית – הגישה הישירה: מהיר ועצבני 10 הוא עלבון למאה ומשהו שנים של קולנוע. הוא עלבון לצורת האומנות שרבים מאיתנו כל כך אוהבים ומעריכים. הוא גם עלבון לאינטיליגנציה, ולא רק של בני אדם. גם אמבות, לו היו יכולות לעשות זאת בצורה מודעת, היו מבצעות חארקירי אחרי צפיה בו.
כבר ויתרתי על הצורך בלחפש היגיון בסדרת סרטים ששלחה אנשים לחלל במכונית פונטיאק פיירו, אבל קיוותי שלפחות הסרט הזה יספק מנה הגונה של בידור.
ולמען ההגינות, יש דבר אחד בסרט שמספק בידור – ג'ייסון מומואה, בתור הנבל הראשי דנטה רייס לועס כל שורת דיאלוג מגוחכת שניתנה לו עם רמת קאמפיות פשוט מטורפת. דנטה מצליח להצחיק, להפחיד, להיות פרברטי ולהיות מגוחך, והכל במשפט אחד, כל סצינה בה הוא נמצא אוטומטית הופכת להיות המרענן הרשמי של הקיץ (ויסלח לי שיגעון הפרוט רול אפס). מומואה כל כך טוב שעצם הנוכחות שלו בסצינות עם שחקנים אחרים גורמת להם להראות רע בהשוואה אליו.
אם משווים את מומואה למי שאמור להיות כוכב הסדרה – וין דיזל, מבינים במהרה שכל השמועות לגבי האגו טריפ שלו, והרצון שלו להשתלט על כל אספקט של הסרט שעה שהוא משקיע אפס מאמץ ורצון טוב – כנראה נכונים לחלוטין. דיזל נראה כאילו הוא משועמם שעה שהוא מקריא שורות במונוטוניות שגורמת לגרוט להשמע כמו וויליאם שייקספיר.
למקרה שתהיתם – עלילת הסרט סובבת סביב נקמתו של דנטה בדום, ושאר חברי ה"משפחה" שלו, כעשור אחרי אירועי ריו דה ז'נרו בסרט החמישי בסדרה – דנטה מנסה להפריד את דום מכל היקר לו – חבריו, בנו, וכמובן – מנשמתו עלי אדמות.
הנקמה הזו תקח את הצוות לכמה קצוות תבל, בכמה כלי תחבורה מאוד לא שגרתיים (או הגיוניים, כאמור), סצינות האקשן המרובות בסרט משמשות כתפאורה לאפקטים ממוחשבים, שלמען הכנות נראים פשוט מזעזעים (דבר מאוד מפתיע בסרט שע"פ הדיווחים עלה למעלה מ 300 מיליון דולר), ולא ממש מצליחות לייצר את אפקט ה"ואוו" הכמעט צפוי.
יתרה מכך, הסרט מתעקש להציג לנו כמות כמעט לא הגיונית של דמויות חדשות כמו אלו בגילומן של ברי לארסון (קפטן מארוול), אלן ריצ'סון (ריצ'ר), דניאלה מלכיור (יחידת המתאבדים) ודמויות שהופיעו לדקה או שתיים בסרטים אחרים בסדרה (סקוט איסטווד, הלן מירן) ומבקש מאיתנו לפתח הזדהות אל אותן דמויות אחרי 2 דקות כשקורה להן משהו.
אז כן, אני כנראה במיעוט, ורבים מכם כנראה לא יבינו מה לעזאזל אני רוצה, וישבעו שזה סרט האקשן הכי טוב שראו אי פעם, אבל אם אין לכם יכולת להכיל טימטום, חוסר היגיון, ודמויות עם מנעד רגשי של דיקט – שמרו מרחק.