כניעת מוצב המזח במלחמת יום כיפור לצבא המצרי ולצלב האדום הוא אירוע כמעט מושתק בפנתאון הכבוד הצה"לי, המוענק לרוב לנופלים שהקריבו חייהם וקידוש המתים. אם יצאת חי, ובכן זה כבר סיפור אחר, ורבים הבימאים שהביאו סיפור זה בצורה כזו או אחרת למסך הגדול.
אך סיפור שמפגיש בין שני צידי מתרס הדיסוננס הקוגנטיבי הישראלי ושורש ההפרעה המובנית של מדינתנו הביא ובגדול הסרט "המזח" שבוים בידי ליאור חפץ ויעלה הערב לאקרנים בטיימינג כמעט מושלם לימי מחאה וקרע בין חילונים ודתיים, ערך קדושת החיים מול המתאבדים של מצדה, "תמות נפשי עם פלשתים" מול יצר החיים, וכל זה ברגעים שבהם ההחלטה היא שחור או לבן, למוות או חיים.
ללא קשר לסיפור ההיסטורי האמיתי והמדהים עליו "המזח" מבוסס, מדובר בסרט מלחמה שעשוי טוב לכל אורכו. למרות שחפץ ניסה להוריד ציפיות לפני הקרנת הבכורה וסיפר כיצד נאלצו לצלם אותו בדד ליין כמעט בלתי אפשרי כדי שיספיק גם לעלות בזמן כסדרה ב"כאן 11" במסגרת ציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, הסרט הדביק אותי לכיסא מתחילתו ולכל אורכו, וההשפעות של סרטי מלחמה דוגמת "דנקרק" של כריסטופר נולאן ניכרות בצילומי המלחמה כאשר אפשר לחוש את הבלבול של החייל על רקע מוסיקה מאיימת.
זה מתחיל אמנם בפרולוג מעט קומי סטייל "גבעת חלפון אינה עונה" כאשר הרופא המילואימניק "ההיפי" הזרוק (מגולם על ידי מיכאל אלוני המשכנע), נוחת במוצב הנידח על גדות תעלת סואץ אחרי סטאז', כדי לעשות מילואים כרופא הפלוגה והש"ג פותח לו את השער העשוי מחבל מאולתר שלא באמת עוצר מישהו.
בבית ממתינה לו אשתו, בתיה הנמצאת בהריון בחודש תשיעי וממתינה לשובו ממשימת המילואים הקצרה. רוב החיילים במוצב הם יוצאי ישיבת הסדר שמתכוננים לצום ולנוח. לאחר התקפת הפתע המצרית, 42 החיילים במוצב חוברים להדוף את התקפת המצרית, כולל האפסנאי וצעיר חרדי שהגיע לייעץ על כשרות ומתנדב להילחם (אמיר טסלר שגונב לעיתים את ההצגה). למרות שמדובר בדוד מול גוליית הם מצליחים להחזיק מעמד יחסית לחבריהם במוצבים השכנים, אותם הם שומעים נשרפים בלא פחות מבלהביורים על ידי המצרים לאחר שאלה עלו עליהם והם נאלצו להיכנע. כל זאת על רקע ניסיונות הפיקוד לשלוח אליהם כוחות הצלה ללא הצלחה.
העובדה כי הסרט כמו סרטי מלחמה הישראלים החדשים יותר דוגמת "בופור" או "לבנון", גם "המזח" מצולם באחד או שני לוקיישנים הופך את המלחמה לאירוע חיצוני פסיכולוגי, כמעט מדומיין שאנו רואים וחווים דרך עיניו של המפקד בעמדה (דניאל גד המצויין). במהלך הקרב חסר הסיכוי הזה רבים מהלוחמים נפצעים או נהרגים כשבתאג"ד, הרופא נאבק על חייהם ומבין אחרי שבוע בו לא מגיע חילוץ כמובטח כי עליו לקיים את שבועת הרופאים ולהציל את חייהם גם במחיר כניעה, אירוע חסר תקדים כאמור בצה"ל כששחזור הכניעה עצמה מצמרר על רקע הצילומים מהכניעה האמיתית שהתרחשה.
מלבד התסריט ההדוק, האפקטים המרשימים ומחרישי האוזניים, המוזיקה המעולה והמשחק המשכנע, "המזח" הוא סרט שחייבים לראות על המסך הגדול גם בגלל הסיפור האמיתי שמאחוריו. אמנם, מדובר בספוילר די רציני לסוף המפתיע והלא צפוי של הקרב המדהים שהתרחש בתעלה וסיומו חסר התקדים, אך הוא מוסיף לצופים הישראלים, שרובם כנראה עשו צבא, את פקטור הצמרמורת הנגזרת מלראות חייל צה"ל מנופף בדגל לבן ומוסר עצמו לעינוי על ידי שוביו.
הדרמה שהתחוללה בבונקר של המזח מבוססת על ספרו "האופציה של הדוקטור" שכתב ד"ר נחום ורבין שעליו מבוססת דמות הדוקטור בסרט, על הדילמה של הרופא, של כל רופא שנשבע להציל את חיי מטופליו. באותו בונקר דילמה זו הפכה להיות גם הדילמה של המפקד, האם להסכים ולהיכנע כנגד כל מה שחונך עליו או להציל חיים כאשר ברור כי הופקרו לגורלם? וכיצד לשכנע את כל החיילים ולהסתכן במוות בעינויים אצל המצרים או במשפט צבאי ואולי נידוי בחברה הישראלית?
דילמות אלו והביקורת המובנית בהן כלפי החברה הישראלית הופכות את הסרט גם לחשוב לגבי הימים בהם אנו נמצאים. והרי, החבירה של כל החיילים יחד, חרדים וחילוניים, למלחמה על הקיום, האחדות והרעות שהפגינו כדי להציל את המדינה מול אויב משותף, כמו גם ההחלטה לוותר למען הצלת חיים וכשכלו כל הקיצים, אינם מובנים מאליהם עוד בגזרתנו. הסיבה שהסרט אינו מועמד לפרסי אופיר השנה היא בשל שלא הספיקו להגיש אותו ואני צופה שיהיו לו מספר מועמדויות משמעותיות. בקיצור,רוצו לראות!