נתחיל בווידוי קטן: מעולם לא הייתי מהמעריצים השרופים של "ילדות רעות". כן, ראיתי אותו כמה פעמים בתור ילד ונער, וכן, גם אני מעריך את הציטוטים שיצאו ממנו, החל מ"ביום רביעי אנחנו לובשות וורוד", דרך "את לא יכולה לשבת איתנו" ועד "למה את כל כך אובססיבית אליי?" – אבל תמיד הוא הרגיש לי כמו סרט נחמד ולא יותר, קומדיית נעורים חביבה שאבחר לצפות בה רק מתוך שוטטות עייפה בערוצי הסרטים.
פברואר בקולנוע: חודש המשפחה בסינמטקים
״מסכנים שכאלה״: עשו לעצמכם טובה ולכו לראות את הסרט המופרע הזה
אלא שיום אחד, ממש משום מקום, נחת לי בפיד הטריילר לסרט החדש, שמציג את אותו סרט שהכרתי אבל ברוח רעננה, שחקנים חדשים שאת חלקם אני מכיר ואוהב והבטחות מפה ועד קניה שמשהו גדול עומד להשתנות. מה אני אגיד לכם? באותו רגע פשוט ידעתי שאני חייב ללכת ולראות מה יעשו הפעם.
לטובת אלו שלא מכירים את הסרט המקורי (מי אתם?), תקציר קטן: קיידי הרון, נערה בת 16 שלמדה כל חייה בחינוך ביתי, עוברת מאפריקה לבית ספר תיכון שגרתי למדי בפרבר אמריקאי. בתיכון היא מתיידדת עם ג'ניס ודמיאן, שמזהירים אותה להתרחק מקבוצת בנות המכונה "הפלסטיקס", שבראשה עומדת המלכה הבלתי מעורערת של בית הספר - רג'ינה ג'ורג'.
למרות אזהרות חבריה, קיידי מתחברת ל"פלסטיקס" ונשאבת לעולם שלהן, כולל הדינמיקה הרעילה, הסודות המלוכלכים והרכילות העסיסית. בין התאהבות בבן כיתתה לבין שיתוף פעולה עם תוכנית הנקמה של חבריה ב"פלסטיקס", הופכת קיידי לאט לאט להעתק די מכוער של רג'ינה עצמה, שינוי שכמובן יהווה עבורה בהמשך שיעור חשוב על לקיחת אחריות בעקבות השלכות מעשיה. בדיוק כמו ההשלכות שאני הייתי צריך לשאת בהן בעקבות הצפייה.
הבעיה העיקרית בסרט מתחילה פחות או יותר דקה אחרי שהוא מתחיל, כשקיידי מתבשרת שהיא עוזבת את אפריקה – ופוצחת בשירה. ואז יש עוד שיר. ועוד שיר. ועוד שיר. כן, שמעתם נכון – מדובר בכלל במחזמר, פרט קטן ושולי שהטריילר דואג להסתיר טוב מאד לאורך כל הדרך. לצד השנאה הבסיסית שלי למחזות זמר, האמת חייבת להיאמר: מדובר בשירים גרועים מאד, כאלה שנכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. הנאמברים לא עובדים, אין פזמונים בלתי נשכחים, ובכלל לא ברור למה אנחנו כקהל צריכים לספוג עוד חצי שעה רק בשביל לקבל את אותו מסר פעמיים, גם דרך התרחשויות וגם דרך השיר – שכן במחזות זמר, כל המטרה בשיר היא להעביר מסר מעבר לטקסט, ולחדדו דרך המוזיקה.
בעיה נוספת היא רג'ינה ג'ורג'. בסרט המקור, רייצ'ל מקאדמס הצטיינה בגילום מלכת השכבה הביצ'ית והבלתי מעורערת. רנה ראפ, זמרת ושחקנית בנסיקה שזכורה לטובה בזכות תפקידה ב"חיי המין של בנות הקולג", עושה עבודה טובה בסך הכול אך בכל זאת מתקשה להיכנס לעקבים הוורודות שהשאירו לה. אין מדובר באשמתה הבלעדית, שכן דווקא את הסצנה האלמותית שבה רג'ינה ג'ורג' נישאת על כתפי התלמידים, רגע לפני המונטאז' שבו כולם מנסים לתאר אותה, בחרו לא להכניס לסרט החדש. כל מה שנשארנו איתו זה שיר, גרוע אף הוא, ששרה רנה ובו מתארת את עצמה כ-"Massive Deal" - מה שלא מצליח לעבור עד הסוף לצופים. בסוף, בשביל לשדר רוע אמיתי צריך יותר מהתעמרות בחברות ופרצופים זועמים.
ובכלל, אם לשים בצד את פרץ הנוסטלגיה וההתרגשות, ישנה שאלה שמרחפת כל הזמן מעל הראש: למה? למה בעצם עשו גרסה חדשה? מה חדש בה? איזה ערך מוסף היא מעניקה? כלומר, אם נוכל להסכים שהחידוש פחות טוב באופן אוטומטי בגלל השירים הנוראיים, מה גרם לטינה פיי, השחקנית והקומיקאית שכתבה והשתתפה בסרט המקורי (כמו גם בסרט החדש), להוציא תחת ידיה את אותו דבר – רק בוורסיה הרבה פחות מוצלחת? איפה הטוויסט שהבטיח הטריילר? כנראה נקבר לצד האזכורים על השירים.
למרות כל הבעיות, חשוב לי לסייג ולומר: קשה לומר על הסרט החדש שהוא פלופ מוחלט. בגרסה הנוכחית עשו עבודה טובה למדי בלשמור על קו העלילה המקורי, והמון סצנות הרגישו משוחזרות באופן מדויק, כמו הרגע שקיידי יושבת עם ה"פלסטיקס" לראשונה או הסצנה שבה היא נדלקת על ארון סמואלס, האקס של רג'ינה ג'ורג'. הסרט גם כולל את אותם ציטוטים אהובים כמו שציינתי בהתחלה, שגרמו לקהל באולם להתמוגג בכל פעם שנשמע אחד מהם.
יתרון נוסף הוא שבסרט החדש יש כמה שחקנים, וסליחה מראש מהמעריצים האדוקים, שמתעלים על כוכבי הסרט המקורי. אני כמובן לא מדבר על קיידי (אנגורי רייס האנמית) או ארון סמואלס (כריסטופר ברייני המשעמם) שמעלים געגועים ללינדזי לוהאן וג'ונתן בנט מהגרסה ההיא. אני בהחלט מדבר על דמיאן "יותר מדי הומו מכדי לתפקד" (ג'קל ספייבי) וקארן "אם את מאפריקה, למה את לבנה?" (אוונטיקה ונדנאפו) שככל הנראה אחראיים ל-90% מהצחוקים בקהל - הוא בזכות המניירות והאטיטיוד והיא בזכות היכולת להיראות כמו האישה הכי טיפשה שתכירו.
בסופו של דבר, אפשר לומר ש"ילדות רעות" החדש יכל להחליק בגרון. למרות שהוא לא באמת מחדש שום דבר, יש בו את כל מה שאנחנו אוהבים: דרמות, תככים ובעיקר נוסטלגיה אין סופית. הבחירה לשלב בסרט שירים, שכאמור הינם חסרי משמעות לחלוטין ודי גרועים, עושה בעיקר נזק וחבל שכך. אם גרסת המקור, שאגב עובדת עד היום, נמצאת בדמכם, כנראה כדאי לכם לוותר ולהישאר אותה. אם בכל זאת הסתקרנתם, ואתם מרגישים שאתם יכולים להתמודד עם המוזיקה – תיכנסו, לוזרים.