באפריל 1984, ערב הפרמיירה של "מאחורי הסורגים", האולם היה מלא בקהל צופים מגוון: יהודים, ערבים, שמאלנים, ימניים, פעילים חברתיים, שרים וחברי כנסת ואפילו אסירים וסוהרים. אבל האידיליה נעצרה בפתח אולם ההקרנה, כשבחוץ התקיימו הפגנות רועשות נגד ובעד הסרט. יו"ר תנועת כך, מאיר כהנא, ותומכיו כינו את הסרט - שעוסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני דרך סיפורם של אסירים יהודים וערבים ובליווי ביקורת על מדיניות הממשלה - "תומך טרור".
דוג מן - רכבת הרים קולנועית מרהיבה שלא תצא לכם מהראש
לזכרו של אופיר ליבשטיין ז"ל - פסטיבל קולנוע דרום בדרך באירוע זיכרון מיוחד
מנגד ניצבו תומכי תנועת שלום עכשיו ששאגו "כהנא היטלר" וטענו ש"פאשיזם לא יעבור". חילופי מהלומות נרשמו, כוחות משטרה גדולים הוזעקו לאזור, מעצרים בוצעו, ובשלב מסוים הצטרפו לאירוע במאי הסרט אורי ברבש ואחיו התסריטאי בני ברבש, וקרעו את הכרזות שתלו אנשי כהנא נגד הסרט.
בחלוף 40 שנה מאז הוקרן הסרט לראשונה, בני ברבש מסתכל למציאות בעיניים. "מדינת ישראל דורכת במקום מאז 1967, השנה שבה נכבשו השטחים", הוא אומר. "הים אותו ים, היהודים אותם יהודים, הפלסטינים אותם פלסטינים, ולצערי המצב הולך ומחמיר. שני הצדדים מפגינים סרבנות וחוסר רצון להגיע לעמק השווה, שרק מרחיק אותנו מהסיכוי להגיע למצב שכולנו נוכל לחיות פה בשלום. מעגל הדמים שאנחנו דוהרים לתוכו נמשך והגיע לשיא ב־7 באוקטובר. ישראל הכניסה לתוך שטחי מדינת ישראל נתח בשר שאי אפשר לבלוע אותו והוא תקוע לנו כמו עצם בגרון, וכל זמן שהפלסטינים שקטים אנחנו לא מוצאים לנכון לפתור את הבעיה הזאת.
כשמתחילות מהומות ופעולות רצחניות, אי אפשר להגיע איתם להסדר. אנחנו תקועים בתוך הסכסוך ובלופ הזה של סבבי לחימה. אף אחד לא מעלה בדעתו לקחת סיכון ולנסות משהו אחר. הסיבוב הזה שכל כמה שנים אנחנו מגיעים לכמות נרצחים בלתי נתפסת במדינה, כנראה פחות מפחיד את ההנהגה מאשר להגיע להסדר מדיני".
"עוד לפני 7 באוקטובר ובוודאי אחריו, היה ברור שארגונים אסלאמיים כמו חמאס, חיזבאללה ואחרים הם לא פרטנרים לדיאלוג", אומר אורי. "מי שניהל איתם דיאלוג והעביר להם כספים, בעצם ניהל דיאלוג עם השטן או תמך בשטן. תפיסת העולם המשיחית הטוטאלית, שרואה באסלאם שליט יחיד בין הים לירדן, היא רצחנית וגזענית, וצריך להילחם בה עד כלות. וראה איזה פלא, גם בינינו אתה רואה אנשים שתפיסת עולמם רואה ביהדות דת ולאום עליונים על השכנים שלנו. אלו אנשים שתפיסת עולמם רואה בין הים לירדן רק יהודים. במקרה שלנו האנשים האלה יושבים בקואליציה בעמדות מפתח הכי רגישות, וכל זה תחת שרביטו של המנהיג הגרוע בתולדות המדינה, בנימין נתניהו - המושחת, הנרקיסיסט וחסר המעצורים. כך קורה שכמו בסרט אנחנו מחוץ לסורגים, אבל שבויים של תפיסות עולם טוטאליות, גזעניות, חשוכות, חסרות רחמים של חמאס ושל סמוטריץ' ובן גביר. אנחנו שבויים של תפיסות העולם האלה שמזינות אחת את השנייה, ומשלמים את המחיר".
האגף הקשוח בכלא רמלה
"מאחורי הסורגים" יצא לאקרנים שנתיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. עלילת הסרט מתרחשת בבית סוהר שבו כלואים אסירים יהודים וערבים. הדינמיקה בין האסירים מתהדקת סביב שביתה שהם מארגנים כנגד שלטונות הכלא, כשההנהלה מנסה לשבור אותם ולהפריד ביניהם. ההתרחשות בכלא היוותה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, ושיקפה ביקורת נוקבת על התפקיד שלוקחת הממשלה בסכסוך.
"'מאחורי הסורגים' הוא סרט רומנטי ותמים במובן מסוים", אומר אורי כיום, "הוא רומנטי במובן שהוא מאמין שמפגש בין בני אדם יכול באמת להוליד את הפתרון לסכסוך המדמם שבתוכו אנחנו חיים. במובן הזה יש בו משהו תמים ובעייתי, בוודאי במציאות חיינו, אבל יש בו אמירה מוסרית וערכית שרלוונטית להיום, בפרט לתקופה הנוכחית, וזו האמירה שהשאיפה לפיוס, לשלום ולפשרה היא חובה מוסרית וקיומית.
הנושא של יחסי יהודים־ערבים הוא לא ערטילאי עבורנו, זה אחד הנושאים הכי כאובים שמדירים שינה מעיני כולנו, והצורך לתת ביטוי להוויה הזו של הסכסוך הוא הסיבה שבגללה אני עושה סרטים. מעולם לא מצאתי עניין בלספר סיפור אינטימי על עצמי או על חיי האישיים. אני כמובן לא מזלזל, אבל זה לא מה שמניע אותי כיוצר. מה שמניע אותי אלו המצבים החברתיים והפוליטיים שרומסים אותנו, חורצים את גורלנו והניסיון שלנו להיאבק נגדם בכל מחיר, וזה גם מה שהניע אותי ליצור את 'מאחורי הסורגים'. חשוב לזכור שבקולנוע הישראלי לא ממש דיברו על הסכסוך הישראלי־ערבי. היו פה ושם תוכניות טלוויזיה שעסקו בנושא, אבל בקטנה. 'מאחורי הסורגים' פרץ דרך ביחס ובנגיעה הממשית של הקולנוע הישראלי בסכסוך ובכיבוש".
אורי הגיע לבימוי הסרט כשהוא במאי בעל שם, שבאמתחתו מספר סרטים תיעודיים ודרמות טלוויזיוניות. ב־1979 ביים את סרטו הטלוויזיוני העלילתי הראשון, "חתום לכל החיים", שאותו כתב יחד עם ערן פרייס ובו כיכבו ארנון צדוק בתפקידו הראשון ועופרה ויינגרטן. "הסרט היה ניסיון לספר סיפור שמבוסס על חייו של אסיר שיושב באגף הכללי בכלא רמלה ומנסה לפתוח דף חדש בחייו", הוא מספר. "קיבלתי לצורך התחקיר אישור להסתובב בכלא ולפגוש אסירים וסוהרים, לשוחח עם פסיכיאטרים של הכלא ולראיין את מנהלי הכלא. מהביקורים שם התרשמתי שזה אגף מאוד קשוח, וממנו נולד הרעיון הראשוני לסרט 'מאחורי הסורגים', הרעיון לעסוק ביחסים בין יהודים לערבים".
אורי חיפש תסריטאי שיצטרף אליו ואל פרייס בכתיבת הסרט. חודשים רבים חיפש, עד שהבין שהתשובה נמצאת אצלו מתחת לאף, אצל אחיו הצעיר בני, שמעולם לא כתב תסריט קודם לכן. "בני הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים היצירתיים", אומר אורי. "מעבר לזה שהוא אחי האהוב והחבר הכי טוב שלי, הוא פשוט כותב מוכשר בצורה יוצאת דופן. הוא כותב עם תפיסת עולם שמניעה אותו. ידעתי על הכישרון החבוי הזה אצלו והצעתי לו להצטרף למסע, אני שמח שהוא הסכים".
בני ברבש השתחרר מהצבא בשנת 1980 לאחר ששימש קצין בגולני. בדומה לאחיו הוא לחם במלחמת יום הכיפורים ובהמשך גם במלחמת לבנון הראשונה. אחרי השחרור כתב בעיתון "העיר" והצטרף לתנועת שלום עכשיו. "נושא השטחים הכבושים הטריד אותנו אז כמו שהוא מטריד היום", הוא אומר כעת. "התחושה שלי אז הייתה שאם מדינת ישראל לא תלך לכיוון פתרון מדיני מרחיק לכת - ניקלע שוב ושוב למעגלי לחימה ולסבבי דמים, עד שיהיה פיצוץ שאליו אנו מתקרבים במהירות מסחררת. בגלל המעורבות הפוליטית שלי וההיכרות עם הנושא, אורי הציע לי לכתוב את התסריט. במהלך העבודה הייתי קשוב לכל הערה, כי זה היה עולם חדש לגמרי עבורי. עשיתי תחקיר מקיף ובמשך שלושה חודשים נפגשתי עם אסירים מכל הסוגים והדתות".
בני מגלה כי בתחילה הם חשבו שהסרט יעסוק ביחסים בין ערבים ליהודים בקבוצת כדורגל. אך לאור היכרותו של אורי את נושא האסירים, הוחלט כי העלילה תתרחש בבית סוהר: "רצינו לספר סיפור אנושי שממנו ישתמעו כל מיני הקשרים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים. המטרה הייתה להעביר את זה לא כדף מסרים אלא כסיפור אנושי. חיפשנו רעיון שלתוכו אפשר לדחוף מיקרוקוסמוס שיהווה סוג של תמונת מראה או שער למה שקורה בחברה הישראלית ובמה שקורה לנו מול הפלסטינים.
היו כמה רעיונות, אבל הגענו למסקנה שבית סוהר יכול להוות מקום שאליו אפשר לדחוף בצורה יעילה ומיטיבה את המסר באמצעות סיפורים אישיים. בהרבה מובנים אנחנו כבני אדם נמצאים בתוך כלא של דפוסים והרגלים ישנים, שגם אם הם רעים ומקובעים, להשתחרר מהם נראה לנו כבלתי אפשרי. לכן אנחנו מאמצים אותם וכלואים בתוכם. כך למשל קל לנו יותר לאחוז בהרגלים שיביאו מלחמה מאשר בהרגלים שיביאו שלום. מצד שני, בכלא עצמו לאסירים יש דפוסים שמכבדים את המרחב בין האוכלוסיות השונות, בין ערבים ליהודים, בין נוצרים למוסלמים. הכלא מהווה ניסוי אנושי מעניין, שיש בו אפקטיביות גם לנושאים שבעולם האמיתי לא יכולים לקרות".
ליהוק עם משמעות
אחרי כתיבת התסריט, התפנה אורי למשימה מאתגרת - הליהוק. "קולנוע עבורי הוא אומנות בעבודת ליהוק השחקנים", הוא אומר. "המנדט שיש לי כבמאי הוא לתעד עבודת שחקנים. מה שמעניין אותי אלו הם בני אדם, רגשות, תפיסות עולם והשקפות עולם, זה עולם רגשי ונפשי שרק השחקן יכול לספר, לא הסצינות ולא התפאורה. זה אומר שאתה צריך ללהק לתפקיד שחקנים מדויקים ויצירתיים, שיוצאים איתך למסע באופן מלא. אנחנו עושים את הכל דרך שיתוף פעולה וזה לא שהם משחקים רק לפי ההנחיות שלי".
מי שלוהק לתפקיד אורי, מנהיג האסירים היהודים, היה ארנון צדוק, שגילם כאמור אסיר בסרטו של אורי ברבש "חתום לכל החיים" וכן כיכב בתפקיד ראשי בהצגה "סורגים" של תיאטרון חיפה. לתפקיד עיסאם, מנהיג האסירים הערבים־הביטחוניים, לוהק מוחמד בכרי, שנודע אז בעיקר כשחקן תיאטרון הבימה ("חתונת הדמים") ושיחק לפני כן בסרטים "טרנזיט" ו"מגש הכסף". "לא הכרתי את מוחמד בכרי היטב", אומר אורי.
"ראיתי אותו על המסך ופגשתי אותו יותר מפעם אחת, והוא מאוד הרשים אותי בטוטאליות שלו ובכישרון שלו. הוא הביא מהבית דמות שבאה לו בצורה גנטית, המסירות שלו לדמויות הייתה יוצאת מן הכלל ולפעמים גם מאוד מאתגרת, גם ברמת התפקיד וגם ברמת הביצוע, כי היו ויכוחים מרים מאוד על הסט, וזה חלק מהעניין. אתה לא עובד עם שחקן כמריונטה אלא אתה עובד איתו כפרטנר".
"אחרי שהסרט יצא להפצה בעולם, נוצר מצב משעשע שבכתבות פורסם צילום של מוחמד וארנון, אבל החליפו שם את השמות", אומר אורי. "כלומר הם חשבו שמוחמד הוא אורי, האסיר הישראלי־יהודי, ואילו ארנון הוא עיסאם, האסיר הפלסטיני. כלומר גם הליהוק שעשינו היה בעל משמעות".
שחקנים נוספים שלוהקו לסרט היו הלל נאמן (בתור הרשקו, קצין הביטחון), רמי דנון (בתור פיטוסי, אסיר יהודי), רוברטו פולק (בתור יחיאל, אסיר יהודי), אדיב ג'השאן (בתור וואליד, אסיר ערבי), דני בסן (בתור החובש) וליהוק מפתיע: אסי דיין בתפקיד אסף (כונה "אש"ף"), יהודי שמואשם לכאורה בבגידה במולדת על שנסע בשם השלום לפגוש את אנשי אש"ף במדינת אויב. "אסי דיין מגלם דמות שמבוססת על הפגישות שקיימנו עם אסירים ישראלים־יהודים שסיפרו לנו על שיחות שניהלו עם נציגי אש"ף", מספר בני. "אסי היה תפור לתפקיד של נציג שלום עכשיו, של ה'יורם' הזה שנקלע לכלא, לא ברור איך".
"האחים ברבש שלחו את כל השחקנים לעשות משימות שקשורות בתפקיד שלהם", סיפר אסי דיין בראיון ל"מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי". "היו המון חזרות, והתסריט לפעמים שונה תוך כדי החזרות, לפי הצעות השחקנים. התפקיד שלי היה הכי מטורף, הבוגד היהודי שנסע לסוריה או למקום כלשהו בשם השלום. לא נדרשתי לעשות הכנות רבות מדי לקראת התפקיד, כי רוב הסרט שתקתי, חטפתי מכות מהאסירים היהודים שהוכנסתי לתא שלהם, וכרגיל הייתי שתקן ויפה".
ליהוק מפתיע נוסף היה בעז שרעבי לתפקיד של שלמה זמיר, אסיר המבלה רוב היום עם הגיטרה ומנגן ושר לאסירים בתא. "בעז שרעבי הוא ההגדרה לזמר נשמה אמיתי, זמר ענק שזו הייתה זכות עבורי להביא אותו לסרט", אומר אורי. "הכרתי את בעז כזמר וידעתי שאני מוכרח שהוא יהיה בסרט. תפרתי במיוחד עבורו את התפקיד".
אחד השירים שמבצע שרעבי בסרט הוא "תני לי יד", שיר שכתבה שמרית אור והלחינה נורית הירש, אשר התקבל לסרט בדקה ה־90. "סיפרתי לשלמה צח שהתקבלתי לסרט, ישר קבעו לי חזרות וביקשו שאכתוב שיר", סיפר שרעבי בעבר. "היות ולא היה לי זמן לכתוב, הוצאתי שיר מהמגירה בשם 'תני לי יד', ומשם זה התגלגל".
"בסרט השתתפו גם שחקנים שהם לא שחקנים", אומר אורי. "כלומר, קבוצת אסירים אמיתיים שישבו בכלא רמלה ותחקרתי אותם, וכשהם השתחררו ביקשתי מהם להשתתף בסרט. גם הסוהרים של כלא רמלה במציאות גילמו סוהרים בכלא. זה לא היה פשוט, אבל זה היה מאוד אותנטי ואמיתי".
מבין האסירים האמיתיים מי שהתפרסם מהסרט היה שלמה ("סולום") ניר, שישב 12 שנה בכלא על שוד מזוין וניסיון לרצח, שימש כמנהיג "אגף האיקסים" הקשוח בכלא רמלה, וגילם בסרט את מנשה, האנס האימתני שונא הערבים.
רות. סוף
לרשותם של האחים ברבש עמד תקציב זעום של 400 אלף דולר, והצילומים, שרובם נערכו בבית המכס ביפו וחלקים אחרים מהם צולמו בבית הכלא בעכו, ארכו כשלושה שבועות. "הסרט נעשה בתקציב אפסי, אפילו לתקופה ההיא", אומר בני. "מה שארך זמן היה בעיקר התחקיר והחזרות, כי אורי, כחלק משיטת העבודה שלו, דוגל בחזרות מאוד אינטנסיביות לפני שמגיעים לצילומים, וזה לקח זמן. הוא שם דגש גדול על חזרות ואימפרוביזציות, כדי להכניס את האנשים לדמויות ולעלילה בצורה אבסולוטית. המטרה שלו הייתה להכשיר את השחקנים דרך מצבים נפשיים שונים אל הדמויות שהם מגלמים בצורה יותר מלאה וחזקה".
האווירה על הסט הייתה זורמת וטובה למעט סצינת סיום הסרט, שכמעט והסתיימה בפיצוץ גדול בין מוחמד בכרי לבין אורי ברבש. "בגלל שנגענו בפצעים החשופים של כולנו, גם של הפלסטינים וגם של היהודים, אז כל תהליך יצירת הסרט היה טעון ולא פשוט", מסביר אורי. "הסרט היה חבית חומר נפץ שעליה ישבנו חודשים ארוכים, והחשש שיום אחד היא תתפוצץ לנו בפנים היה קיים, אבל איכשהו נטרלנו אותה. כל המתיחות מתנקזת בסוף הסרט, כי בסוף הסרט הנהלת הכלא מנסה לעשות הפרד ומשול ולקרוע לגזרים את האסירים היהודים והפלסטינים אחד מהשני, ובכך לשלוט בהם באופן טוטאלי. האסירים מכריזים ביחד על שביתה - אין ביקורים, לא יוצאים לעבודה, שביתת רעב, בלי מים. שביתה קשה מאוד. אנשים נופלים בדרך, גם יהודים וגם ערבים, אבל הסולידריות והאחווה מחזיקות מעמד".
מנהל הכלא מנסה לשבור את השביתה באמצעות מהא, אשתו של עיסאם, שאותה הוא לא ראה למעלה מעשר שנים. מעולם לא נתנו לה לבוא לביקור, היא חיה בירדן, יחד עם בנו שנולד חודשים ספורים אחרי שהוא נעצר. כלומר את בנו הקטן, שהוא כמעט בן 10, הוא לא ראה מעולם. באופן הזה הנהלת הכלא הייתה בטוחה שהיא תשבור את עיסאם כי הוא לא יוכל לעמוד בפני הפיתוי לפגוש אותה ואת בנו. היא חשבה שכך תוכל לפרק את הסולידריות, להחריב את האחווה.
"כשהגענו לרגע הזה שבו עיסאם רואה את אשתו ובנו עומדים מאחורי הסורגים, בקצה המסדרון ודלת התא שלו נפתחת, חשבתי שהוא צריך לצאת ולפגוש אותם", אומר אורי. "כי אם הוא לא יוצא, אז הוא משחק בעצם לידיים של השלטון, של מי שיזם את המהלך השטני הזה, ולמה? כי אז אנחנו מפסיקים להיות בני אדם. לא יעלה על הדעת שבן אדם שלא ראה את בנו מעולם ולא ראה את אשתו - לא ייצא לפגוש אותם. בשם מה הוא מוותר על האופציה הזו? המטרה הייתה שגם האסירים הפלסטינים וגם האסירים היהודים, בראשם אורי, יעודדו אותו לצאת לפגוש אותם.
הפגישה שלו הייתה מסמלת עבורם את הניצחון. אלא שמוחמד סירב בכל תוקף לצאת לפגוש אותה, סירב לצאת מהתא. היה ויכוח מר בינינו שנמשך שעות, הבנתי אותו אבל לא הסכמתי איתו, מפני שלשיטתו אם הוא יוצא לפגוש אותה - הוא שובר את הסולידריות. הוא צודק במובן הפורמלי, אבל במובן המהותי ניסיתי להסביר לו שאם הוא לא יוצא לפגוש אותה הוא מפלצת ולא בן אנוש, במיוחד שגם האסירים היהודים מעודדים אותו לצאת".
"לא הרגשתי שנכון שעיסאם יצעד בהיסוס אל האישה והילד, יחבק אותם, יבכה יחד איתם וכך הסרט יסתיים", אומר בכרי. "כשקראתי לראשונה את התסריט, הוא מצא חן בעיניי, עם כל מיני הסתייגויות לא רציניות, למעט ההסתייגות הראשונה והחשובה ביותר עבורי שהייתה קשורה לסוף הזה של הסרט. חשבתי שזה לא נכון מבחינה קולנועית וגם לא מבחינה פוליטית או רגשית, הרי אני לא משחק את עצמי אלא משחק נציג של אש"ף. אני לא עיסאם או מוחמד בכרי, אלא כל הסוגיה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני הונחה על הכף, והרגשתי שאני קצת מרים את הצלב וזה הדבר האחרון שרציתי לעשות. בסך הכל אתה שחקן וצריך לעשות מה שמציעים לך. אמרתי לאורי ולבני שהסוף לא משכנע אותי, ושניהם היו מאוד נוקשים לא לשנות את הסוף. הסוף שלהם היה מאוד הגיוני, אבל לא השתכנעתי.
כשהגיע הזמן לצלם את סוף הסרט - החלטתי לא לעשות את זה. אמרתי שאני לא מצלם, אמרתי להם שאני יודע שאני לא בסדר ושאני מפר חוזה, וזה באמת לא היה בסדר מצדי, אבל היו כמה שעות במהלכן שבַתִּי מהצילומים. בשלב מסוים התחילו לשלוח לי אנשים, כולל ארנון צדוק, שניסו לשכנע אותי לצלם את הסוף. אחרי כמה שעות של מתח רב, התחלתי לראות שזה מתחיל לפלג בין השחקנים הסטטיסטים הערבים והיהודים, והתחילו מבטים וגם ויברציות לא טובות בין זה לזה, מעין מחנות שהתחילו להיווצר על הסט, אז אמרתי לעצמי שאם יקרה ביניהם משהו עכשיו, זה על מצפוני. אז עלה הרעיון שנצלם שני סופים: סצינה אחת של מה שאורי תכנן, וסצינה נוספת של מה שאני חושב לנכון - ואז נחליט. אורי לא התערב בסוף שאני רציתי, אבל גם אני בעצמי לא ידעתי מה אני הולך לעשות, אלא נתתי לעצמי לנשום את הרגע ולאלתר מה שמרגיש לי.
דיברתי עם אמנון הצלם, אמרתי לו 'שים את המצלמה מאחורי הסורגים, כאילו אני בא מרחוק בלונג שוט', וכך היה. עשיתי את זה כמו שחשבתי לנכון, אמנון הסתכל ואמר לי שהכל טוב ויפה אבל שעמדתי בדיוק איפה שהסורגים, הם הסתירו את העיניים שלי. אז מה שעשיתי הלך לזבל, והייתי צריך לצלם את זה שוב, אמנון סימן לי איפה אני צריך ללכת נכון, וזה מה שצולם. אני מוכרח להגיד שהטייק הראשון, זה שנזרק לפח, היה הרבה יותר טוב. אחר כך אורי בא, חיבק אותי ואמר לי: 'אני לא עושה את הסוף שתכננתי, עשית את זה מושלם'".
בסוף שאלתר בכרי, עיסאם מציץ מפתח התא שלו, לראות את אשתו ואת בנו. הוא הולך לקראתם, אבל לפני שהוא נכנס לחדר הביקורים, הוא אומר לאשתו "תחזרי הביתה", מסתכל עליה, מסתכל על הבן שלו, ואז נסוג בחזרה לתא והיא חוזרת הביתה. "זה היה טייק כל כך חזק וכל כך עוצמתי, שלא נראה לי רלוונטי לצלם את הטייק שחשבתי עליו בעצמי", אומר אורי. "הסצינה הזו היא סוג של פשרה ביני לבין מוחמד".
"היה ויכוח גם ביני לבין אורי לגבי סוף הסרט", מוסיף בני. "אני ראיתי בעיני רוחי סוף אפוקליפטי שנגמר לא טוב, ואורי רצה סוף אופטימי, שתהיה בסיום בשורה של תקווה, שיתוף פעולה והכלת האחר".
מסטריאוטיפים לסרט
עם צאתו זכה הסרט להצלחה מסחרית ואומנותית מסחררת. הוא השיג מועמדות לפרס האוסקר לסרט הזר; קטף שישה פרסי איכות של הקולנוע הישראלי - לסרט, לבימוי, לתסריט, לעריכה, לשחקנים הראשיים ולשחקן המשנה (רמי דנון); היו לו גם שלושה פרסי כינור דוד לסרט הטוב ביותר, לבמאי הטוב ביותר ולשחקן הראשי הטוב ביותר (מוחמד בכרי); וזכה בפרס הביקורת הבינלאומית בפסטיבל ונציה.
"בשלב הכנת הסרט הרבה מאוד אנשים היו ספקניים לגבי הצלחתו, לגבי יכולת הקהל הישראלי לקבל סרט כזה", אומר בני, "אבל תוך ימים ספורים הסרט התרומם לגבהים בלתי נתפסים, הייתה לנו אפילו הקרנה בכנסת בהזמנת ועדת התרבות. אנשים יצאו מהסרט נרגשים ומצומררים, ולמחרת כל הביקורות בעיתונים היללו אותו. המבקרים קיבלו אותו באהבה, והקהל קיבל אותו באהבה. ארנון ואורי נסעו לטקס האוסקר. מה יותר מזה? בערב לפני הקרנת הסרטים באוסקר, הרבה שמו את הז'יטון שלהם על 'מאחורי הסורגים' ובסוף זכה סרט שאף אחד לא זוכר".
כשהם נשאלים מה לדעתם סוד ההצלחה של הסרט, עונה אורי כי מדובר ביצירה ששברה מוסכמות: "הסרט שייך לז'אנר המוכר של בתי כלא, יש בו לא מעט מהאלמנטים של סרטי הז'אנר אבל חסר בו טריגר דרמטי מהותי: לרוב בסרטי הכלא מה שמניע את העלילה זו הבריחה, הניסיון לברוח, השאיפה לברוח או הבריחה עצמה. ב'מאחורי הסורגים' אין בריחה. אף אחד לא בורח, לא מנסה לברוח ולא מדבר על בריחה, אבל בסופו של דבר כולם נותרים חופשיים. הם חופשיים מגזענות, מבורות, מתפיסות עולם חשוכות, ולטעמי זו תפיסת העולם של הסרט: אפשר להיות חופשי מאחורי הסורגים ולהיות אסיר מחוץ לסורגים של תפיסות עולם גזעניות וחשוכות. זה מה שהניע אותנו בסיפור הזה, לקחת את הז'אנר ולעשות בו מהפך רדיקלי. גם בתוך הכלא אתה יכול להיות חופשי, ולהפך - גם מחוץ לכלא אתה יכול להיות אסיר".
"הבמאי והמפיק יגאל בורשטיין כתב על 'מאחורי הסורגים' משפט שאני מאוד מעריך: 'הרבה פעמים תסריטאים ובמאים לוקחים דמויות ובתהליך יצירת הסרט הופכים אותן לסטריאוטיפים, ומה שהאחים ברבש עשו בסרט זה שהם לקחו סטריאוטיפים והפכו את זה לסרט'", מוסיף בני.
"הסרט יצא בתקופה שבה אנשים היו מלאים בסטריאוטיפים", אומר בכרי. "אורי רצה לשבור את הסטריאוטיפים. האווירה הכללית בארץ הייתה מתוחה, אבל משום מה הייתה תקווה שאולי יצמח משהו ושאפשר יהיה לחיות ביחד, זה לא משהו שאנחנו מרגישים כיום. הסרט הזה עורר השראה בתקווה שהוא עורר. אני חשבתי על פיוס, חשבתי שהוא מייצג את הפיוס שהולך לקרות בין הפלסטינים והישראלים, לצערנו זה לא קרה ומאז היחסים מידרדרים יותר ויותר. אני חושב שהסרט נעשה נכון, אבל כיום כשאני צופה בו אני קצת צוחק, כי הכל צפוי ומיושן. כשאתה צעיר אתה חושב שאתה יכול לשנות את העולם וזה מה שחשבתי שהסרט יעשה - אבל בדיעבד כנראה שהתבדיתי".
להדק את היסודות
בשנת 1992 חזרו צדוק ובכרי לגלם את אורי ועיסאם בסרט ההמשך "מאחורי הסורגים 2" בבימויו של אורי ברבש ותסריט של בני ברבש. שני הגיבורים הראשיים משתפים שוב פעולה, הפעם כדי לברוח מבית הכלא. למרות הפיתויים הם אינם נפרדים עד לסוף הטרגי. בסרט זה גם רמי דנון, רוברטו פולק ובעז שרעבי שבו למדי האסירים. אף שבכרי זכה בפרס השופטים לשחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בוולנסיה על תפקידו בסרט, ועל אף תקציב של מיליון דולר - הסרט נחל כישלון קופתי צורם וגם הביקורות היו פושרות.
"הסרט השני הוא נקודה כואבת", אומר בני. "אף אחד לא ממש חשב על סרט המשך. המפיק דורון ערן וארנון צדוק, שעבדו הרבה ביחד, באו עם הרעיון לסרט המשך בהפקתם. זה בהתחלה נראה לנו רעיון לא מי יודע מה, אבל בסוף נכנסנו להרפתקה הכושלת הזו, הפכנו את השחקנים מגיבורים דרמטיים טרגיים לדמויות קריקטוריות של סרט בורקס - והתוצאה הייתה בהתאם".
הסרט הראשון הזניק את הקריירות של היוצרים והשחקנים, ותפיסות העולם שליוו אותם בסרט זה, ליוו אותם לאורך הקריירה: מאז ועד היום שיתפו האחים ברבש פעולה בסרטים ובסדרות רבים (דוגמת "החולמים", "אחד משלנו", "דרך הנשר", "טירונות" ו"מילואים") ונגעו לא מעט בנושאים צבאיים ובסכסוך הישראלי־ערבי. בכרי עצמו, כשחקן, כיוצר וכבמאי, מרבה לגעת ביצירותיו בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מתוכן בלט במיוחד סרטו "ג'נין ג'נין" (2003), שהוכן בעקבות הקרב שניהל צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במסגרת מבצע חומת מגן. הסרט עורר סערה ציבורית ואף הגיע לבג"ץ ולבית המשפט העליון, שאסר ב־2022 את הקרנתו בישראל.
לצד התבטאויותיו הפוליטיות של בכרי שעוררו סערה בישראל, גם האחים ברבש, כיוצרים בעלי אג'נדה פוליטית חזקה, לא ויתרו על התבטאויות ופעילות פוליטית בהפגנות ובמחאות שונות. "הרובד הפוליטי הישראלי מחלחל בכל תחומי החיים שלנו, ויש סכנה לקיום שלנו כמדינה עצמאית דמוקרטית", אומר בני. "אני לא יכול להתעלם מזה ביצירה שלי, בייחוד בקולנוע. חשוב לי לקדם באמצעותו גם סיפורים שיש בהם משמעות פוליטית, בלי להיות פלקטי מדי".
לאחרונה נאם בני בעצרת שהתקיימה בצומת חורב בחיפה נגד ראש הממשלה נתניהו. "מאז תקופת הקורונה ומשפט נתניהו, החל ממחאת בלפור, דרך ההפיכה המשטרית ועד היום, אני מרגיש צורך לעמוד ולנאום בהפגנות, לדגול במחאה הכי הארדקור", הוא אומר. "אני מחובר למטה המחאה, ובאותה מחאה בחיפה הבהרתי שהממשלה כשלה בחובתה הכי יסודית כלפי אזרחיה, הפקירה אותם למלתעות המפלצת שהיא עצמה גידלה. הממשלה הזו נושאת באשמה ישירה, מלאה ומוחלטת לשואה שהתרחשה ב־7 באוקטובר".
"הדבר המהותי שהשתנה מאז הסרט הוא שבשנה האחרונה, מאז שמדינת ישראל נוסדה ועוד קודם לכן, מעולם לא הייתה קואליציה או שלטון יהודי בארץ כל כך חשוך, משיחי, קיצוני, גזעני כפי שקמה פה ממשלת ישראל בינואר 2023", אומר אורי. "השינוי הזה ערער את יסודות המדינה. לא סתם אנחנו, כמי שחוו כילדים את מלחמת העצמאות, יצאנו למאבק שמטרתו הייתה להחזיר את מגילת העצמאות ללב הקונצנזוס".
