לפני כתשע שנים, אחרי המינוי של מירי רגב לשרת התרבות, היא נהגה לעורר כל שבוע סערה חדשה. הגימיק מיצה את עצמו מתישהו, אבל בתחילת הדרך הצליח לעורר לא מעט כותרות.
אחת הסערות הייתה סביב “קרב אוויר", סרטו של רועי הורנשטיין על הישגיו של חיל האוויר הישראלי בששת הימים. הוא הגיש בקשה לתמיכה מקרנות הקולנוע המקומיות, וכמו מאות יוצרים אחרים מדי שנה, קיבל דחייה. הבמאי ציטט לקטורים שהעירו כי התסריט לא אנטי־מלחמתי מספיק או לא מתעסק מספיק במורכבות של המלחמה, טען כי מדובר בהטיה פוליטית (שם קוד לשמאלנות) ומיהר לרוץ לרגב, שכמובן מיהרה לרוץ לתקשורת.
הסיפור עורר הדים בזמנו, אבל כמובן שנשכח מזמן, ונחשו מה? מתברר כי למרות הטענות הבכייניות על כך שהשמאלנים מנסים לקרקע את “קרב אוויר", הוא בכל זאת הצליח להתרומם, בין השאר בסיוע של קרן שומרון המקושרת היטב, ובהפצת יונייטד קינג, אחד הגופים הכי חזקים בתרבות הישראלית (וגם אחד הפלורליסטיים שבהם - הוא מפיק גם לא מעט סרטים ביקורתיים מאוד על המדינה).
עכשיו עולה הסרט לאקרנים - וכרגיל, מתגלה שהסקנדל היה סערה בכוס תה. לאור מלחמת התרבות שניסו לעורר סביבו, אפשר היה לחשוב שמדובר ביצירה פטריוטית ומיליטריסטית שכמותה עוד לא ראינו פה - משהו שג'ונתן גלייזר היה מתחלחל ממנו, וג'ון וויין ורגב היו מוחאים לו כפיים.
בפועל, מתברר שמדובר בסרט חביב, תמים ולא מזיק. אפשר להתווכח לגבי קיומה ופועלה של קרן שומרון שמימנה אותו, אבל לגבי התוכן שלו? ראינו סרטים פטריוטיים ומיליטריסטיים יותר, גם בישראל וגם בהוליווד כמובן, וראינו כאן גם הרבה סרטים שהיו עוד פחות מורכבים ואנטי־מלחמתיים ממנו. למעשה, יש בו הרבה פחות דה־הומניזציה של הצד הערבי מאשר בלא מעט יצירות שנעשו פה בצד “הנכון והנאור" של המפה, ודרך הדיאלוגים שלו יש בו אפילו קצת ביקורת על המאצ'ואיזם וההרואיות של צה"ל.
הסרט עוסק במבצע מוקד, שבו חיל האוויר הישראלי הצליח להביס בזריזות שיא את חילות האוויר הערביים ב־67'. הוא עושה זאת דרך סיפורם של שני טייסים, הנאלצים להשאיר בצד את היריבות ביניהם כדי לשלב ידיים ולהוביל את ישראל לניצחון. מגלמים אותם מאור שוויצר ודניאל ליטמן, שלאחרונה אפשר לראות אותם בכל מקום.
כפי שאפשר להבין מהתקציר וגם מהפוסטר והטריילר של הסרט, מדובר במעין גרסה ישראלית של “אהבה בשחקים", בהבדל קטן אחד: להפקה הזו יש תקציב הקייטרינג של הלהיט ההוליוודי.
בטקס האוסקר לפני חודש, פרס האוסקר בקטגוריית האפקטים הוענק לראשונה לסרט לא אמריקאי: “גודזילה מינוס אחת" היפני. זו הייתה הצלחה כנגד כל הסיכויים, כי התקציב שלו מזערי לעומת הסכומים האסטרונומיים שמסתובבים בהוליווד. ועדיין, מדובר בסרט שתקציבו המשוער היה בסביבות 10 מיליון דולר, פי כמה וכמה מהמשאבים שעמדו לרשותו של “קרב אוויר", שנאלץ להסתפק בתקציב הממוצע של סרט ישראלי - כלום בפיתה.
כלומר: רועי הורנשטיין, הבמאי של “קרב אוויר", יצא כאן למלחמה חסרת סיכויים. איך אפשר לעשות סרט שצריך בשבילו את התקציב של “להציל את טוראי ריאן", כשמה שיש לך זה התקציב של “עזית הכלבה הצנחנית". ברור שאי אפשר. בהתחשב בנסיבות, הוא עשה ומעל ומעבר, והתוצאה לא מביכה. ראיתי מגיבים בפייסבוק שכתבו, אולי על בסיס הטריילר בלי לראות את המוצר המוגמר, “אהבה בשחקים מעלי אקספרס". זו אכזריות מוגזמת, אבל האמת שהדבר הכי טוב שאפשר לומר הוא כי “קרב אוויר" נראה בסדר. השאלה היא אם זה מספיק.
האם ההישג של “קרב אוויר" הוא בעצם קיומו, והמטרה היא להרים באמצעותו את המורל הלאומי? כנראה שיש דרכים טובות יותר לעשות זאת, כאלה שלא מחקות את “אהבה בשחקים" וזקוקות לתקציב שלו. האם המטרה היא להביא אל הבד את סיפור ההצלחה של חיל האוויר בששת הימים, שברור מן הסתם כי איש בהוליווד לא יטרח לספר אותו? גם בכך הסרט כושל, ולא בהכרח בגלל סיבות של תקציב, אלא גם בגלל התסריט.
“קרב אוויר" לא נותן תחושה של זמן ומקום ולא נותן לנו מושג לגבי הנסיבות מאחורי ההישג יוצא הדופן של חיל האוויר. אם רוצים ללמד את הנושא או ללמוד עליו, כנראה שגם במקרה זה יש אופציות טובות יותר. הסרט לא מספיק מעמיק ובאופן כללי, הוא פשוט לא מספיק - לא מספיק דרמטי, לא מספיק מעניין ולא מספיק טוב. הוא לא יתריס או יכעיס אף אחד, אבל מנגד, גם לא יסעיר איש.
בצד שוויצר וליטמן הבלתי נמנעים, מציג הסרט גם את ליהי קורנובסקי וגילי איצקוביץ' בתפקידים מרכזיים למדי. בניגוד לסרטי מלחמה מקומיים קודמים, הוא מנסה לתת נפח לנשים, וגם יש בו לא מעט עקיצות על חשבון הסקסיזם ההיסטורי של צה"ל, ובכלל יש בו לא מעט חוש הומור.
ערך הוויקיפדיה של “קרב אוויר" מוביל לכתבות עם כותרות אגרסיביות כמו “יש סתימת פיות בקולנוע הישראלי" ו"כך הפכה תעשיית הקולנוע בארץ לאנטי-ישראלית", אבל הסרט עצמו לא רעיל, ואפילו די קליל. רועי הורנשטיין עבד עליו במשך יותר מעשור וחצי בתשוקה, במסירות ובכוונות טובות, שבשלב מסוים נוצלו לרעה בידי פוליטיקה צינית, ואני יכול רק לאחל לו שבעתיד יקדיש את האנרגיות שלו לפרויקט ריאלי יותר.