השיחה עם הבמאי הווייטנאמי צרפתי טראן הן הונג מתקיימת ברגע מותח במיוחד מבחינתו. צרפת בחרה בסרטו “הקדירה" כנציג שלה לקטגוריית הסרט הבינלאומי, והוא הצליח לעלות שלב ולהשתחל לרשימה המקוצרת, שממנה בוחרים את חמשת המועמדים הסופיים בקטגוריה. אני מתיישב מולו בחדר מלון פריזאי רגע לפני הכרזת המועמדויות.
למה הוא טורח להיפגש איתי ועם עיתונאים אחרים ביום כזה? ובכן, אין לו ממש ברירה. הפגישה מתקיימת במסגרת אירוע של ממשלת צרפת, ובו מרתון של ראיונות עם יוצרי מיטב הסרטים הצרפתיים שייצאו בעולם ובישראל במהלך השנה, והתאריך של האירוע הזה מתנגש עם ההכרזה בלוס אנג'לס.
כגודל הציפיות: סרטו השלישי של ארי אסטר מידרדר וקורס לתוך עצמו
“ולריה מתחתנת" הוא אחד הסרטים הטובים בזמן האחרון - אך יש לו בעיה אחת
הבמאי נעים ההליכות לא מסתיר את ההתרגשות שלו, ובכל זאת מדבר איתי באדיבות, בנדיבות ובריכוז מלא. כשאני אומר לו “גוד לאק" בסיום השיחה, הקולנוען משיב ב"אזדקק לזה", ובסופו של דבר מתברר שהמזל לא שיחק לו - “הקדירה" לא קיבל מועמדות לאוסקר (בסופו של דבר, “אזור העניין" זכה בקטגוריה). הוא יסתפק בכך שהתכבד בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, וגם בהצלחה מסחרית נאה בקופות ארה"ב. בסוף השבוע האחרון הוא עלה גם כאן, בתקווה לסחוף את הקהל גם אצלנו.
בתקופה כל כך אינטנסיבית ועכורה, “הקדירה" מציע לנו תבשיל מסוג אחר - סרט שכולו עדינות, רומנטיקה, טוב טעם ושמחת חיים. הדרמה הזו מתרחשת בצרפת של שלהי המאה ה־19, ועוקבת אחר מערכת היחסים בין שף מהולל והטבחית שעובדת עמו ובשלב מסוים גם מפתחת איתו רומן, אך מבקשת לשמור על עצמאותה, ומסרבת להתמסד. כדי לשכנע אותה להינשא לו, הוא מנסה להכין לה את הקדירה המושלמת, כזו שתכבוש סופית את לבה.
את השניים מגלמים ז'ולייט בינוש והאקס המיתולוגי שלה בנואה מז'ימל, שדילגו על המהמורות ביניהם כדי להתאחד בסרט הזה - משהו שכנראה יכול לקרות רק בצרפת. השניים מכינים כאן ביחד תבשילים שיגרמו לכם להזיל ריר, אלא אם אתם צמחונים. כפי שהיטיב לתאר ידידי אמיר קמינר, המבין בקולנוע ובאוכל יותר מכולנו ביחד, מדובר בין השאר ב"קדירת בשר וירקות צרפתית קלאסית, עוף ביין, דגים משתכשכים בסיר גדוש עשבי תיבול, צלעות עגל בתנור מוגשות עם חסה מטוגנת, דג טורבו אימתני ומעודן, וקינוח מפואר בשם ‘אלסקה קפואה'".
באופן אישי, מכל זה אני יכול לאכול רק את החסה, אבל שיהיה לכם בתיאבון. טראן הן הונג זכה בפרס הבימוי בקאן, אף שסרטו אינו פוליטי: הישג יוצא דופן בתקופה שבה ועדות פרסים שופטות בעיקר לפי פוליטיקה. “יש בעולמנו שתי גישות: כזו שמתיימרת לשנות את העולם, והגישה הבודהיסטית, שבה האדם מנסה לשפר את עצמו ולהיות אדם טוב יותר, כמו גיבור הסרט שלי", הוא אומר בנוגע לאופי הא־פוליטי של סרטיו.
“לדעתי, אין לנו שום השפעה על העולם, ולכן עדיף להתמקד בשיפור עצמי, ולהבין איך להיות טובים יותר לאנשים מסביבנו. הסרט שונה בנוף, כי הוא עוסק בהרמוניה, משהו שפסטיבלים לא כל כך מתעניינים בו בימינו. היה לי מזל יוצא דופן שבכל זאת הסרט שלי הגיע רחוק". טראן אן הונג נולד בוויטנאם, עבר לצרפת בילדותו, למד קולנוע באוניברסיטה צרפתית יוקרתית ופרץ ב־1993 עם סרטו העלילתי הראשון, “ניחוח הפפאיה הירוקה". מאז היו לו עליות וירידות, כולל עיבוד לא מוצלח במיוחד ל"יער נורווגי" של מורקמי. “הקדירה" הוא סרטו המדובר ביותר זה שנים, ורואים זאת בשמחה שעל פניו.
“אוכל היה ממד חשוב בילדותי", הוא עונה בתשובה לשאלה המתבקשת על הקשר שלו לאוכל. “גדלתי במשפחה ענייה, של פועלים שעבדו בייצור בגדים. הכל מסביבי היה די מכוער. הדבר היפה היחיד היה המטבח. שם היה אור ואש. כשאמא שלי חזרה מהשוק עם ירקות ופירות, למדתי על היופי בפעם הראשונה".
“כשעברתי לצרפת, חברים לכיתה התחילו להזמין אותי לארוחות משפחתיות, והבהיל אותי לשבת סביב השולחן עם אנשים שדיברו על תרבות שלא הכרתי", הוא משחזר. “ההורים תמיד שאלו את הילד שלהם ‘מה קראת לאחרונה?', ופחדתי שישאלו גם אותי. האוכל הצרפתי לא היה לטעמי, כי אני לא אוהב גבינה, אבל בסופו של דבר נהניתי מהשיחה. באסיה לא מרבים לדבר סביב השולחן, אבל בצרפת כן. כשאני מזמין חברים לשתות תה, אני אומר להם שהשיחה צריכה להיות משעממת, כדי שנתרכז בתה".
מה אתה אוהב לאכול? תגיד לי שאתה אוהב מקדונלד'ס, ואז תהיה כותרת מצחיקה.
“לא, אני לא אוהב ג'אנק פוד. אני אוהב אוכל פשוט. ככל שאני מזדקן, כך אני אוכל פחות בשר, ואני חושב שבקרוב אהפוך לצמחוני. הסוד הוא לא לאכול יותר מדי, ולדעת מתי להפסיק - צריך להפסיק לא כשאתה שבע ב־100%, אלא ב־80%". ראינו הרבה סרטי אוכל, אבל כמעט לא ראינו סצינות בישול כמו ב"הקדירה". הן יוצאות דופן באורך, באופי וביופי שלהן.
איך עשיתם זאת?
“זה היה מסובך. אמרתי לצוות שלי שבמאים של סרטי אקשן מצלמים סצינות מרדפים, ואנחנו מצלמים סצינות בישול. ביימתי פרסומות בטלוויזיה, שם משתמשים בסטייליסטים של אוכל. זה נורא, כי אז מצלמים אוכל לא אמיתי, כזה שאי אפשר לאכול. אנחנו עבדנו עם אוכל אמיתי, ואז בסוף היום אכלנו מה שבישלנו. מבחינתי ומבחינת שאר הצוות, זו הפעם הראשונה בקריירה שלנו שצילמנו אוכל אכיל.
האתגר שלי היה להראות אוכל, בלי Beauty Shot - צילומים שמדגישים את היופי של מושא הצילום. לא רציתי תקריבים על האוכל, אלא שהכל יהיה בתנועה, כשהטבחים בעבודה, עושים את מלאכתם. מרגע שהתחלנו לצלם, הבנתי כמה מסובך זה יהיה. אני בדרך כלל לא מתכנן מראש, אבל הפעם הייתי צריך לתכנן הכל".
איך הייתה העבודה עם הצלם הצעיר ג'ונתן ריקבורג? זו הפעם הראשונה שאתה עובד איתו.
“רציתי בתחילה לעבוד עם מישהו אחר, שלא היה זמין בגלל הקורונה. היה מעניין לעבוד עם מישהו צעיר שאני לא מכיר. אמרתי לו שהאור זה היופי של התמונה, אז זה שייך לו, אבל הפריים זו הדרמה - ולכן הוא שייך לי".
ז'ולייט בינוש אמרה שהסרט שייך גם לזוגתך, ין קאה.
“היא הייתה מעצבת התלבושות והמעצבת האומנותית. יש לה עין טובה מאוד. כשהיה צריך לשים ציורים על הקירות, היא שמה אותם בדרך מסוימת ומרתקת. היא תמיד ישבה איתי מאחורי המוניטור והפכה כל פריים למעניין".
העובדה שאתה נמנע מפוליטיקה מקשה עליך בעולם הקולנוע?
“כן, ולכן אני עושה סרט רק פעם בחמש שנים. עם זאת, אני מעדיף לעשות את הסרטים שמעניינים אותי, ותמיד יוזם את הפרויקטים שלי. הרבה סרטים בימינו מציגים סוגיה פוליטית כלשהי, אבל הם מאוד לא קולנועיים. הם דלים מבחינה אומנותית, ואני מעדיף לשים במרכז את שפת הקולנוע, את הרגע הקולנועי. הסרט הבא שלי יהיה על בודהה, ואולי יהיה בו גם משהו פוליטי וחברתי, אבל זה לא מה שחשוב לי".