הסרט הצרפתי ״סוד החיים הפשוטים״, שיצא לפני כשנה ומוצג בימים אלו ב״סינמטק תל אביב" וברחבי הארץ, שם בפנינו מראה המשקפת שתי דרכי חיים אפשריות לאדם. אם נחטא בהפרדה הפופולרית של ״מזרח ומערב״, נוכל לכנות את האחת כדרך ה״מערבית״, שמזהה עשייה מתמדת כהצלחה וקוראת לשאיפות, עמידה בהספקים ובתכנון לו״ז גדוש, והשנייה כדרך ״מזרחית- בודהיסטית״ שדוגלת באי רצייה, חיבור לטבע ובכך גם חיבור ל״אני״.
חיפש כבוד, ומצא מחאה: ג'רי סיינפלד התקבל בקריאות בוז באוניברסיטת דיוק
יום העצמאות של רבל ווילסון - הקומיקאית המצליחה סוגרת חשבונות עם הוליווד בממואר חדש
הבודהיסט שבסרט הוא פייר, דוקטור לביולוגיה ימית שנטש את משרתו האקדמית הנוצצת לטובת ניצול זמן חייו בצורה מיטיבה בטבע, תוך עבודות נגרות בין תרנגולים ובין בישול חביתות.
את טייפקאסט האדם המערבי ממלא ונסן, יזם נאה למראה, איש תקשורת ומדיה, שמחזיק ברשימה מפוארת של עשייה חברתית ועסקית ששמה את שמו לפניו. כשהוא נשאל באחד מראיונותיו לתקשורת האם הוא איש מאושר, הוא חדל מלענות ומשיב בשתיקה, מה שמוביל אותו לבירור רציני לגבי אושרו הנתון בספק רב.
משילוח מקרי של רכבו לתיקון, הוא מגיע למקום טבע נידח ומבודד, בו פוגש בפייר, ומפציר בו להוציא את מאמריו מהאקדמיה לאור ולחבור אליו לעשייתו העסקית.
השניים רבים, מתכסחים (ואפילו מרביצים) ומנסים ללכת בעדינות בין פערי הגישות והדעות שלהם, עד שלבסוף מוצאים את המכנה המשותף בו כל אחד תורם למשנהו מעולמו שלו ויוצרים סינרגיה מיוחדת במינה, שמוציאה אותם מאזור הנוחות ומביאה אותם להתנסויות חדשות.
אי אפשר להישאר אדישים לשקט המהלך בסרט הזה, לנופי הטבע שמעניקים קומפוזיציות נפלאות שעושות חשק לאחוז במצלמה לתיעוד חטוף של רגעי קסם קטנים ומשעשעים בין הדמויות.
סצנות רבות של מתח ושיא כנראה לא תמצאו ב״סוד החיים הפשוטים״, אך כן תצאו עם חומר למחשבה, הרהורים ובדלי חיוך על פניכם.
אולי מה שכל כך מיוחד פה הוא שאין כאן ייחוד יוצא דופן, או במילים אחרות מוקד הכוח של ״סוד החיים הפשוטים״ טמון בשמו, והוא הפשטות שלו. לא תראו כאן ניסיון חנופה, קיטש או רצון להתייפייף בעיני הצופים. אל תצפו לדיאלוגים מנופחים על פילוסופיה קיומית ועל משמעות החיים, כי הסרט הזה הוא התגשמות מחמיאה ולא זולה של הקלישאה הידועה "less is more".
ייתכן ותמנו בראשכם סרטים נוספים ששייכים לאותו הז'אנר ומתכתבים איתו באותה נשימה, וכאמור עדיין לא יגרע הדבר מהאיכות הצנועה של הסרט המדובר. הדמויות הן יומיומיות, ריאליות ומחוברות למציאות שקל להזדהות איתן ולפעמים גם לרצות להיות כמותן. לא בטוח שתצאו עם תשובה על איזו דרך חיים עדיפה, ואם כן לא בטוח שתצליחו ליישמה.
זאת בעיקר משום שאווירת ה״שאנטי״ העלילתית לא מפגישה את הצופה עם הקשיים של חיי הטבע והתבודדות, לא חושפת בפניו את גודל הבחירה והמעבר של פייר לחיים אחרים, את הבנייה וההבנייה המורכבת שלה לאורך הדרך, אלא מציב את השתקפותה בלבד כאילו פייר נולד לתוכה. ועדיין דבר מה מהרוחניות והפסטורליות האינסופית הצליח להתעצב לנגד עיניי לכדי מודל לתפארת, ופיתה אותי לנסות להוריד הילוך באוטוסטרדה המובנת מאליה של חיי.
