בשנים האחרונות התפתח בקולנוע הצרפתי תת־ז'אנר חדש: סרטים על מטפלות. מאיפה בא העניין הזה בנשים שדואגות לילדים שלנו? כנראה כי זו סוגיה בוערת בצרפת, בעידן שבו יותר מתמיד נשים עובדות מחוץ לבית, מה שגם הוביל לגידול דרמטי במספר האומנות, מה שמביא עמו שלל שאלות מוסריות וחברתיות.
החיסול הדרמטי: חיזבאללה הגיע למסקנה אחת לגבי מלחמה עם ישראל
כמו בימי הביניים: התיעוד של צה"ל שהרעיד את הרשת
צרפת בכלל, והקולנוע הלאומי שלה בפרט, תמיד התעניינו בסוגיות חברתיות, והעיסוק במטפלות מציף שלל נושאים - פמיניזם, הגירה, אי־שוויון חברתי ועוד.
אחרי “שיר ענוג״ וסרטים אחרים בנושא, הגיעו בשנה האחרונה “אמא גלוריה״ ו״מטפלות בעניינים״. שניהם הציגו אצלנו על המסך הגדול, ועכשיו זמינים ב־VOD של הפלטפורמות השונות.
“אמא גלוריה״ של מרי אמשקולי הוא הסרט הבולט והטוב מבין השניים. הקרנת הבכורה העולמית שלו התקיימה בפסטיבל קאן, והקרנת הבכורה הישראלית בפסטיבל ירושלים בקיץ הקודם, שבו זכה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית. “הייתי גאה מאוד, מה עוד שיו״ר חבר השופטים הייתה הבמאית קלייר דניס, שסרטה ‘שוקולד' השפיע עליי״, אומרת על כך הבמאית בראיון מיוחד ל״מעריב״.
בהתבסס על סיפורה האישי, אמשקולי עוקבת כאן אחר הקשר בין ילדה פריזאית לבנה בשם קלואי, המפתחת קשר חם עם המטפלת שלה, גלוריה. מדובר במהגרת שחורה מכף ורדה, שלפני חזרתה הסופית למולדתה, לוקחת אליה את הילדה לבילוי משותף אחרון.
“גם אני גדלתי בנסיבות דומות״, אומרת הבמאית. “גידלה אותי אישה שלא בדיוק הייתה המטפלת שלי, אלא אם הבית של הבניין כולו. הייתי איתה כל הזמן, ביחידת המגורים שלה, בצד הילדים שלה. יום אחד היא חזרה לגור במולדתה, פורטוגל, וזה היה השוק הכי גדול של הילדות שלי. רציתי להשתמש בסרט הזה כדי לחקור את האהבה המוחלטת והמשוגעת שלי כלפיה, ואת היחסים בין האומנת לילדים שבהם היא מטפלת״.
מה מעניין לדעתך ביחסים האלה?
“יש כאן משולש מעניין מאוד, מלא בנושאים שנחשבים טאבו בחברה שלנו. לעתים קרובות, הילדים אוהבים את המטפלת יותר מאשר את אמא שלהם, אבל הם בחיים לא יגידו בקול רם ‘אמא, אני אוהבת את האישה הזאת יותר ממך, כי היא מטפלת בי טוב יותר'. האמהות, מצדן, מדחיקות את העובדה שמישהי השאירה את כל החיים שלה מאחור בשביל העבודה הזאת. הרי המטפלת עזבה את הילדים שלה כדי לטפל בילדים של מישהי אחרת. זה דבר נוראי כשחושבים על זה, ומי רוצה לחשוב על זה? לך לפארק בפריז, ותראה אלפי נשים שמטפלות בילדים של הבורגנים. אלה נשים שמגיעות מכל העולם, ואף אחד לא מדבר עליהן - לא עליהן ולא על המשפחה שלהן. הן שקופות. אלה נשים שנמצאות עם הילדים שלנו, בבתים שלנו, בלב האינטימיות שלנו. אלה הזרות הכי קרובות״.
המטפלת שלך הייתה מפורטוגל. למה בחרת שהמטפלת בסרט תהיה אישה שחורה מכף ורדה?
“כתבתי את התסריט לפני שליהקתי ולפני שהייתה לי שחקנית בראש. אני אוהבת לעבוד עם שחקניות לא מקצועניות, ונפגשתי עם מטפלות שהגיעו מארצות שונות. אז פגשתי את אילסה מורנו־זגו, שהגיעה לצרפת מכף ורדה. היא הרשימה אותי, אז בחרתי בה ושיניתי את המיקום בעקבותיה. היה מסובך לצלם בכף ורדה במהלך הקורונה. בכל פעם שיוצא סרט עם גיבורה שחורה, אומרים שזו בחירה פוליטית, פרוגרסיבית, WOKE וכדומה. כל ההגדרות הללו לא במקום. אנחנו פשוט מציגים על המסך דמויות שקיימות במציאות, מה פוליטי או פרוגרסיבי בזה? הייתה תקופה שבה מגזינים סירבו לשים שחורים על השער, כי הם אמרו שזה פוגע במכירות. תמיד יש תירוץ, אבל בשלב מסוים צריך לעשות שינוי״.
הסרטים שלך תמיד מרגשים. זה היה נכון לגבי סרטך הקודם “פארטי גירל״, וזה נכון ביתר שאת הפעם.
“כן, אני מלודרמטית מאוד, אפילו שבצרפת לא אוהבים את זה. בצרפת הגישה אינטלקטואלית יותר, ואני לא כזו. ההשראה שלי היא מלודרמות איטלקיות״.
את “מטפלות בעניינים״ ביים ז'אן רימבאלדי, ומככבת בו זוגתו בחיים - ליה דרוקר. השחקנית הצרפתייה פעילה מתחילת שנות ה־90, אבל רוב הזמן הייתה אלמונית למדי. היא הייתה ידועה בעיקר בגלל שם המשפחה שלה - אין לה קשר לרביב ולשרון, אבל היא כן קרובת משפחה של כמה אושיות יהודיות־צרפתיות, למשל דודה, מגיש הטלוויזיה המפורסם מישל דרוקר. בשנים האחרונות השחקנית עשתה לעצמה שם בזכות עצמה, ונוסף ל״מטפלות בעניינים״ אפשר לראות אותה בכל מקום. היא כיכבה ב״משמורת״, שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה, וב״קירבה״, שהיה מועמד לאוסקר, והשנה הייתה מועמדת לסזאר, האוסקר הצרפתי, על תפקידה ב״הקיץ האחרון״ של קתרין בריאה, שבו גילמה אישה המנהלת רומן עם קטין שהוא במקרה גם בנה החורג.
ב״מטפלות בעניינים״ דרוקר מגלמת אם יחידנית מהמעמד הבינוני־העליון, שנעשית מעורבת בחיים של המטפלת של הילד שלה ושל החברות שלה - כולן צרפתיות שמוצאן אפריקאי, שמתמרדות נגד תנאי ההעסקה שלהן. “הרבה מהנשים הללו סובלות מתנאי העסקה לא מתקבלים על הדעת״, היא אומרת בראיון ל״מעריב״. “לא משלמים להן מספיק, אין להן ביטוח לאומי ופנסיה, ולעתים קרובות הן בכלל לא במעמד חוקי. כולנו צריכים להיאבק כדי להסדיר את המעמד ואת התנאים שלהן. מנגד, גם צריך לעזור לאמהות, כי הרבה מהן לא יכולות ללכת לעבודה משום שאין להן אפשרות לממן מטפלת לילדים שלהן. אני רואה את עצמי די פריבילגית, ומנסה לנצל את המעמד שלי להיות מודעת, קשובה ורגישה למה שקורה מסביבי, ולתקן חוסר צדק״.
סליחה על השאלה הבנאלית, אבל איך זה לעבוד עם בן הזוג שלך?
“כשאני עובדת עם ז'וליאן בצילומים, הוא מבחינתי הבמאי, לא בן הזוג שלי. בתחילה פחדתי מהעבודה המשותפת, אבל התגלה לי שזו עבודה כמו כל עבודה אחרת. אולי אנחנו עובדים יחד מהר יותר, כי אנחנו מן הסתם מכירים זה את זה. ז'וליאן ענייני איתי. יכול להיות שאם לא הייתי זוגתו, הוא היה הולך סחור־סחור״.
בטקס הסזאר השנה, שלושה מתוך חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היו של במאיות נשים - כולל “הקיץ האחרון״ בכיכובך. כולנו יכולים לראות בצרפת מודל לחיקוי מהבחינה הזאת.
“זה נפלא. הנשים מקבלות סוף־סוף את המקום שמגיע להן, ולא כי עושים לנו טובה. הסרטים האלה קיבלו מועמדות, כי הם סרטים נפלאים של במאיות נהדרות״.