כשהעיתונאי והסופר האמריקאי וינסטון גרום שמע מאביו את סיפורו של שכן מילדותו, שלמרות מוגבלות שכלית הפך למצליחן, הוא לא העלה בדעתו שאותו סיפור ששמע בחטף במהלך שיחת חולין יהפוך לאחד הסרטים ההוליוודיים המפורסמים והמצליחים בעולם ויכניס אותו לנצח להיכל התהילה.
“פורסט גאמפ”, שיצא לאקרנים ב־23 ביוני 1994, זכה בשישה פרסי אוסקר, גרף 678,100,000 דולר, היה לסרט השני הכי רווחי באותה שנה, אחרי “מלך האריות”, וביסס היטב את מעמדם של כוכביו טום הנקס, רובין רייט וגארי סיניז ושל הבמאי רוברט זמקיס.
“’פורסט גאמפ’ הוא סרט נורא נעים לצפייה והוא מציג בחור שמצליח, כנגד כל הסיכויים, להגשים את החלום האמריקאי”, מסביר רון פוגל, מבקר קולנוע ומרצה לקולנוע.
לא מה שחשבנו: "איש ושמו אוטו" שונה וייחודי, מזל שיש את טום הנקס
טום הנקס, שגילם גברים המתמודדים עם אתגרי ענק, הוא הסלב הנכון לקורונה
“לבנו יוצא אליו כי הוא יושב בתחנת אוטובוס ומספר לאנשים מתחלפים את סיפורו. חשוב לציין גם שטום הנקס עושה תפקיד ראשי נפלא פה, וזה הסרט שמבסס סופית את מעמדו כג’ימי סטיוארט החדש, כלומר מסטנדאפיסט סוג ב’ הוא הפך להיות שחקן מכובד שעושה את הסרטים האמריקאיים הכי נחשבים. טום הנקס נראה נורמלי.
הוא לא הכי יפה ולא הכי חתיך, הוא כמו כל אחד מאיתנו ולכן קל מאוד להזדהות איתו ועם הדמות. הוא מראה אדם רגיל, לא הכי חכם ולא הכי מוכשר, שהופך לסיפור הצלחה, וזה גורם לכל צופה לחשוב שהנה, גם אני יכול להצליח, וזה משהו שמאוד קסם לצופים”.
גרום, שהלך לעולמו ב־2020, החל את הקריירה העיתונאית והספרותית שלו עם שחרורו מהצבא בשנת 1967, פרסם מאמרים וספרים שעסקו בנושאי מלחמה, ממלחמת האזרחים באמריקה דרך מלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת וייטנאם שנערכה בזמן שירותו הצבאי. ספריו הקנו לו פרסום עולמי וספרו “שיחות עם האויב” (1983) אף היה מועמד לפרס פוליצר.
בשנת 1985 הוא חזר להתגורר בעיר מוביל שבאלבמה בה גדל והחל לכתוב רומן בהשראת אותו סיפור שאביו סיפר לו על שכנו מילדותו באלבמה שהיה עם מוגבלות שכלית.
“עבדתי באותה תקופה על רומן אחר, אבל כשדמיינתי בראשי את דמותו של פורסט גאמפ, אדם עם איי.קיו נמוך שבכל זאת הראה ניצוצות של גאונות ועובר כך תחנות מוזרות בחייו האישיים ובהיסטוריה של אמריקה – עזבתי את כל מה שעשיתי והתמסרתי לכתיבת הרומן הסאטירי הזה”, סיפר גרום.
“אבי סיפר לי על הילד הזה, שלמרות המוגבלות שלו ניגן על פסנתר בצורה מבריקה. כשחזרתי הביתה מהפגישה עם אבי, חשבתי שזו יכולה להיות סצנה מספר, ובאותו לילה כתבתי את הפרק הראשון של ‘פורסט גאמפ’ בהשראת סיפור זה וגם בהשראת הסיפור על האקלברי פין”.
גיבור הספר, פורסט גאמפ (קרוי על שם נייתן בדפורד פורסט, המנהיג הראשון של הקו קלוקס קלאן, כששם המשפחה "גאמפ" נולד לגרום בהשראת חנות בשם "Gump’s" שראה בסן פרנסיסקו), שלו תסמונת סוואנט, חולק עם הקוראים הרפתקאות שונות בחייו ומחשבות על אהבת נעוריו ג’ני, תוך שהוא עובר בהיסטוריה האמריקאית, ממשחק פוטבול בקולג’ ועד מלחמת וייטנאם.
בספר חווה פורסט חיי מין סוערים, מנבל את פיו ללא הרף ומפתח קריירה כאסטרונאוט בנאס”א וכמתאגרף. במלחמת וייטנאם הוא פוגש את לוטננט דן, שבמהלך אחד הקרבות מאבד את רגליו, ודן משכנע את פורסט כי הלה נועד לגדולות.
אחרי שפורסט פוגש בג’ני באוניברסיטה הם מחדשים את הקשר שניתק בילדות, אך היא שוב נפרדת ממנו, והוא מפתח מערכת יחסים עם סו. בסוף הספר הוא מגלה כי לג’ני יש ילד ממנו שעל קיומו לא ידע, אך הוא מחליט שלא להתערב בחיי בנו כי ג’ני נישאה לגבר אחר, והוא וחברתו סו עוברים לניו אורלינס.
“הספר הזה הוא פארסה וזה משהו שקשה לנו האמריקאים לעשות, לעומת הצרפתים שעושים זאת מצוין”, אמר גרום, “אבל הבנתי שאם אני אשכנע את הקוראים בסיפור – הם יאמינו לכל דבר, ואני חושב שזה המקום שבו כבשתי את לבם”.
חלום אמריקאי
[הספר ראה אור בשנת 1986 וזכה לביקורות מעורבות. היו שכינו אותו “בדיחה גרועה” ו”סתמי” והיו ששיבחו אותו. כך או כך, נמכרו ממנו 30 אלף עותקים (לאחר צאת הסרט לאקרנים הוא נמכר בלמעלה ממיליון עותקים נוספים). בחברת הפקות הסרטים "פרמאונט" לא יכלו להתעלם מהביקורת המפרגנת שהספר קיבל ב"ניו יורק טיימס" וחשבו שהסיפור יכול להפוך לסרט.
“כשקראתי את הספר ‘פורסט גאמפ’ ידעתי מיד שאני רוצה להפוך אותו לסרט”, סיפרה המפיקה היהודייה האמריקאית וונדי פינרמן, שעבדה אז עם חברת פרמאונט. “הקונספט של בחור מוגבל שכלית שיש לו יכולות יוצאות דופן נגע ללבי מהרגע הראשון”.
בתחילה התבקש גרום בעצמו לכתוב את התסריט המבוסס על הספר, אך זה לא סיפק את חברת ההפקה. “התסריט שווינסטון גרום כתב היה צמוד מדי לספר, באופן טבעי, וכשאתה רואה סרט אתה רוצה שהוא יהיה שונה מהספר, ולכן על בסיס התסריט שווינסטון כתב חיפשתי את התסריטאי שייקח את זה לכיוון קולנועי”, אמרה פינרמן.
“באותה תקופה עבדתי עם טום הנקס ועם התסריטאי אריק רות’ על פרויקט שהיינו צריכים להציע לפרמאונט תוך זמן קצר ולא בדיוק הצלחנו לעשות משהו עם זה, ובאחד הימים, כשטום ואריק ביקרו אצלי במשרד ואכלנו ארוחה סינית, דיברנו על ‘פורסט גאמפ’ ואמרתי לטום: אתה קומיקאי, אולי תאלתר משהו בנוגע ל’פורסט גאמפ’, וטום ישב על הספסל ועשה את הסצנה הראשונה שלימים פתחה את הסרט.
צילמנו חמש דקות מזה כי לא היה לנו יותר, ושלחנו את זה למפיקים של פרמאונט שנתנו אור ירוק ורצו לקדם את הפרויקט. מכאן, אריק תפס את המושכות וישב על כתיבת התסריט”. מפיקים נוספים שהצטרפו למסע הם סטיב סטארקי וסטיב טיש. תקציב ההפקה עמד על 55 מיליון דולר. התסריט שונה בצורה בולטת מהספר, למעט המבנה הבסיסי וחלק מהסצנות.
כך, בתסריט, ג’ני מתה ופורסט מגדל את בנם, בתור ילד יש לו בעיות בעמוד השדרה והוא נאלץ ללכת עם מתקן לייצוב הרגליים, וגם סצנות הריצה – גם בתור ילד כשג’ני צועקת לו ‘Run Forrest, Run!’, וגם הריצה לרוחבה של אמריקה במשך שלוש שנים – לא קיימות בספר.
מלאכת בימוי הסרט הופקדה בידי הבמאי, התסריטאי ומפיק הקולנוע רוברט זמקיס, שכבר היה חתום על להיטי ענק כמו טרילוגיית “בחזרה לעתיד” ו”מי הפליל את רוג’ר ראביט”. “ג’ק רפק, הסוכן שלי באותה תקופה, אמר ‘אני באמת צריך שתקרא את התסריט הזה. זו יצירה איכותית’”, סיפר זמקיס. “הוא אף פעם לא אכזב אותי, אז כשהוא אמר שמשהו טוב - קראתי אותו.
אני זוכר שמרגע שקראתי את התסריט של ‘פורסט גאמפ’ לא רציתי להפסיק לקרוא אותו. כל המחשבות והרגשות הללו עברו במוחי בו זמנית. רציתי לברר מה עומד לקרות בסוף, ובכל זאת לא הייתה מוסכמה דרמטית מסורתית שהניעה את הסיפור. רק הדמויות. כשזה קורה - זה תמיד סימן טוב”.
הנקס אומנם גילם את פורסט בהצעה הגולמית לפרמאונט, אך כשזמקיס נכנס לתמונה והחל ללהק את התפקידים, הוא לא היה האופציה הראשונה. בין השמות שנלקחו בחשבון לתפקיד הראשי היו ג’ון טרבולטה (שהעדיף לשחק בסרט אחר, “ספרות זולה”), שון פן, ביל מארי, צ’בי צ’ייס ומת’יו ברודריק.
לבסוף, כשאף אופציה לא התאימה, זמקיס השתכנע שהנקס הוא המתאים לתפקיד. “אני מודה, למרות שהתאהבתי בתסריט מהרגע הראשון, עוד כשהצענו אותו לפרמאונט, היו לי ספקות לגבי סיכויו של הסרט להצליח”, סיפר השחקן לאחרונה.
“אני זוכר ששאלתי את בוב (זמקיס): ‘למישהו יהיה אכפת מהסרט הזה? הבחור הזה עם הנעליים המטומטמות האלה וחליפת הקוקייה הזו עם מזוודה מלאה בספרים, האם אנחנו עושים כאן משהו שהולך להיות הגיוני למישהו?’. ובוב אמר: ‘זה שדה מוקשים, טום. אולי אנחנו זורעים את זרעי ההרס שלנו.
כל צעד שנעשה יכול להתפוצץ לנו בפנים. אנחנו מתחייבים לסרט הזה ואנחנו לא יכולים לדעת אם הוא יצליח, אנחנו נעשה ממנו משהו ונשחרר אותו לעולם’. הדבר הכי חכם שעשיתי לדעתי זה שמעולם לא התחייבתי חוזית לסרט המשך.
אמרתי לצוות: ‘חבר’ה, אם יש סיבה לעשות את זה - בואו נעשה את זה. אבל אתם לא יכולים להכריח אותי’. יש את הנטייה הטבעית הזו של מסחר נקי שאומרת: ‘היי, הרגע היה לך להיט, אז תעשה את זה שוב ויהיה לך שוב פעם להיט’. אני לא מאמין שסרט המשך היה יכול להצליח”.
במהלך הסרט משולבות סצנות שמתארות כיצד פורסט היה שותף לרגעים היסטוריים בתולדות ארצות הברית, כמו למשל מפגש עם נשיא ארצות הברית ג’ון קנדי והירצחו; חשיפת פרשת ווטרגייט ומעורבותו של ריצ’רד ניקסון; ההצלחה של חברת “אפל”; פגישה עם ג’ון לנון ואלביס פרסלי; ופסטיבל וודסטוק.
“זמקיס הפך רעיונות מופרכים לסצנות שלצופה בבית עולה התהייה שוואלה, זה היה יכול לקרות, כמו למשל כשפורסט הילד פוגש את אלביס פרסלי ומלמד אותו לרקוד. זה הרי משוגע לגמרי אבל אתה אומר לעצמך, זה יכול לקרות”, אומר פוגל.
פורסט גאמפ זוכה להגשים את חלומותיו של כל אמריקאי. הוא פוגש נשיאים ומשתתף במאורעות היסטוריים כגון מלחמת וייטנאם - אך לרוב אינו מודע לחשיבות הדברים בשל מנת המשכל הנמוכה שלו.
הוא הופך לספורטאי מצטיין, חייל מעוטר, הוא מתעשר, מצליח ומתחתן עם אישה יפה. הסרט התייחס בעיקר לדור ה”בייבי־בומרס” - שנולדו בארצות הברית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התבגרו במהלך שנות ה־60 והיו לחלק מ”ילדי הפרחים”, או שלחלופין לחמו במלחמת וייטנאם, השתתפו בתופעת הדיסקו של שנות ה־70 והתמסדו והקימו משפחות בשנות ה־80.
פסקול הסרט, שזכה לפופולריות רבה, ייצג את השירים הנוסטלגיים של תקופות אלו; מאלביס פרסלי, דרך הרוק הקלאסי של שנות ה־60 ועד ללהיטי הדיסקו השונים.
“קל להזדהות עם פורסט”
עם צאתו ב־1,595 אולמות קולנוע בארצות הברית ובקנדה במקביל, זכה הסרט להצלחה מסחרית גדולה ובסוף השבוע הראשון בו הוצג ניצב במקום הראשון בקופות ונחשב לסרט הרווחי ביותר בהיסטוריה של חברת פרמאונט עד שהודח על ידי הסרט “טיטניק” בשנת 1997.
מהר מאוד הסרט הפך לסרט פולחן ברחבי העולם והיה מועמד בשנת 1995 ל־13 פרסי אוסקר, מתוכם זכה כאמור בשישה, בהם לסרט, לשחקן הראשי ולבמאי.
“יש בסרט הזה משהו מעבר לנחמדות ולסיפור של אדם מוגבל שכלית שמצליח להגשים את החלום האמריקאי”, טוען פוגל. “אני חושב שזמקיס נותן בסרט קצת ביקורת על החברה האמריקאית כי הוא מנפץ את הטיעון שרק גאונים יכולים להצליח, ועדיין הוא מראה גזענות, מלחמת וייטנאם השנויה במחלוקת, פרשת ווטרגייט שהייתה פרשת השחיתות הכי גדולה בארצות הברית.
הוא מראה בצורה נעימה גם את הצדדים לא הכי סימפטיים בחברה האמריקאית, והוא מראה שזו לא רק הכמות אלא גם האיכות. בנוסף, יש בסרט כל מיני פעלולים כמו הרגליים הממוחשבות של לוטננט דן, או העובדה שפורסט פוגש את נשיא ארצות הברית, וזה מראה שזה סרט איכותי ומתוחכם.
זה סרט שמעלה הרבה שאלות בקרב הצופה וזה משהו שמסקרן אותו לאורך הצפייה ומעורר מחשבה. זו דמות ראשית חד ממדית, אבל בגלל האפרוריות שלה כל אחד מאיתנו יכול לקחת ממנה את מה שמתאים לו, וזה התחכום של הסרט.
הדמויות שפורסט חי איתן יותר מסובכות ממנו: לוטננט דן שתמיד מטיל ספק באמונה בישו ומיוסר בגלל שהוא שרד את מלחמת וייטנאם; וג’ני שסובלת מהתעללות של אביה ונגררת למערכות יחסים הרסניות עם גברים והתמכרות לסמים.
פורסט מוצג כ’נורמלי’ לעומתם, כאחד שמנהל אורח חיים סביר, והדמויות האלה רק מבליטות את חוסר הבעייתיות שלו ולכן נורא קל לנו להזדהות איתו”. לאור ההצלחה, החליט גרום לכתוב ספר המשך בשם Gump & Co שהתמקד בחייו של פורסט גאמפ בשנות ה־80.
גם ספר זה תוכנן לעבור עיבוד לסרט על ידי התסריטאי אריק רות’, שהגיש לחברת פרמאונט את התסריט המוכן ב־10 בספטמבר 2001. למחרת התרחש אסון התאומים שגרם לגניזת הפרויקט.
30 שנה אחרי צאת הסרט, הנקס עדיין נחשב לאחד השחקנים הרווחיים והמצליחים בהוליווד,
זכתה לתהילת עולם בתור קלייר אנדרווד מ”בית הקלפים” וגארי סיניז הפך לכוכב סדרות הפשע “CSI: ניו יורק” ו”מחשבות פליליות”. בניגוד להם, זמקיס, שכוכבו נסק בשנות ה־80 וה־90, היה מועמד לפרס “התסריט הגרוע ביותר” על סרטו האחרון “פינוקיו” ולא הצליח לשחזר את ההצלחה.
כך או כך, עד היום, אימתי שהשם “פורסט גאמפ” עולה – עבור כולנו מהווה החבורה הזו חלק מזיכרון מתוק של ימים נאיביים ופשוטים יותר ולגיבור ספרותי־קולנועי אחד שנגד כל הסיכויים הפך לאגדה.