הקולנוע הישראלי מתמחה בהמצאת פטנטים. בשנות השמונים, למשל, המצאנו את ז'אנר סרטי המתיחות, וכשצעיר יהודי-בריטי בשם סשה ברון כהן ביקר כאן את משפחתו וצפה בהם, הוא כל כך התלהב עד שברבות הימים יצר על בסיסם גרסה הוליוודית שוברת קופות בשם "בוראט". עכשיו, התעשייה הכחולה-לבנה חתומה על פטנט נוסף: גרסה קולנועית-עלילתית לתוכנית ריאליטי.
ברוך קרא נגד מנכ"לית חדשות 13: "קיבלנו בתדהמה את ההחלטה המופרכת הזו"
שחקן ישראלי נוסף לוהק לפרויקט החדש של מרטין סקורסזה
ראינו כבר הרבה סרטים עלילתיים שהתייחסו לעולם הריאליטי, בראשם כמובן "המופע של טרומן", אבל סרט עלילתי שמבוסס על ריאליטי? זה אני לא זוכר, לא בארץ ולא בעולם. החידוש הזה מגיע עכשיו, הודות ל"גולסטאר הסרט: מרוסקים", גרסה עלילתית לתוכנית הריאליטי (או.קיי, או.קיי, דוקו-ריאליטי) המצליחה של HOT.
הלהיט הטלוויזיוני, כזכור, מתאר כיצד ידוענים סוג א' וסוג ב' עוברים אימונים תחת הדרכתו של מאמן הכדורגל שייע פייגנבוים כדי להפוך לנבחרת כדורגל תחרותית. הגרסה הקולנועית, שעלתה לאקרנים בסוף השבוע, מציגה כמה מן המשתתפים הבולטים של התוכנית - חלק מהם שחקנים או קומיקאים במציאות, למשל ירון ברלד, זהר ליבה, אורי ברויר ונירו לוי; חלק אנשי טלוויזיה, למשל דין מירושניקוב ורז זהבי; וחלק דברים אחרים, למשל ליאם גולן וקובי סוויסה. כולם מגלמים את עצמם, או נכון יותר את הפרסונות של עצמם מן התוכנית. אז האם יש לומר שהם "משחקים" או שהם "מופיעים"? "גולסטאר הסרט: מרוסקים" מזמן לתיאוריה הקולנועית דיונים פילוסופיים שהיא לא היתה מוכנה להם.
כך או כך, כולם כאן שותפים לעלילה בדיונית, לפי תסריט של דוד דהן: הכוכבים נוסעים לצילומים בארגנטינה, אבל המטוס שלהם מתרסק בדרך. באופן ביזארי, זו הפעם השנייה בחודשים האחרונים בה אנו רואים סרט על קבוצת ספורט שמתרסקת בדרכה לאירוע בדרום אמריקה. הקודם כמובן היה "אחוות השלג", הלהיט עטור הפרסים של נטפליקס, על קבוצת רוגבי אורוגוואית שהתרסקה בהרי האנדים. שם, כזכור, זה הסתיים בכך שהניצולים נאלצו לאכול את הגופות של חבריהם המתים כדי לשרוד. אל דאגה: ב"גולסטאר הסרט: מרוסקים" אין קניבליזם ולא רואים את ירון ברלד אוכל את השוקיים של ג'ובאני רוסו.
בסרט הישראלי, כל הידוענים נשארים בחיים, אך אז האתגר האמיתי שלהם רק מתחיל. הם התרסקו לתוך סוואנה באפריקה, ומוצאים עצמם בלב מלחמה בין שני שבטים: האחד, שבט של גברים צמאי דם, והאחר שבט פוסט-פטריארכלי של נשים בלבד. את הדמויות האפריקאיות מגלמות בין השאר השחקנית הישראלית הוותיקה אביבה נגוסה וגם התגלית פרפילאב מנגוזה, בהופעת פריצה מחשמלת.
ככל הידוע לי, הסרט צולם בדרום אפריקה, ויש בו גם כמה שחקנים דרום-אפריקאים, וכל זה דווקא בשנה שבה דרום אפריקה הפכה לאחת האויבות הגדולות של ישראל בזירה הבינלאומית. אגב, זו לא הפעם הראשונה שבה מצלמים סרט ישראלי במדינה הזו. קדמו לו בשנות השמונים סרטי המתיחות "ניפגש בחוף" ו"אוכלים לוקשים", שניים מן המוצרים המתועבים בתולדות התרבות הישראלית, גם בגלל המתיחות הפסיכוטיות שהציגו בהם וגם כמובן כי צילמו אותם בשיתוף פעולה עם שלטון האפרטהייד (הדרום אפריקאי) ובלי שום ביקורת עליו.
ב"גולסטאר הסרט: מרוסקים", לעומת זאת, כל הדמויות האפריקאיות שחורות. יש קצת ביקורת על אימפריאליזם וקולוניאליזם, ויש גם קצת העצמה נשית, אם כי שבט הנשים נזקק בסופו של דבר לעזרה מצד הגברברים הישראלים. יפה ולא מובן מאליו לראות סרט ישראלי שמציג שחורים או שחורות בתפקיד הראשי. זו הפעם השנייה בה זה קורה השנה: המקרה הקודם היה "לרוץ על החול", וגם שם העלילה היתה קשורה בכדורגל. האם יש סיכוי שהקולנוע המקומי ייתן ביטוי לצבעים אחרים מעבר לגטו של סרטי ספורט?
כדי להקל על התקשורת בין הדמויות וגם על התקשורת בין הסרט לקהל הישראלי, התסריט מוצא פתרון לא משכנע: מתברר כי בשל נסיבות מופרכות כלשהן, הנשים האפריקאיות מבינות ומדברות עברית. הן משוחחות עם כוכבי "גולסטאר" ומתבוננות בהם, ואז משתכנעות שמדובר בקבוצת כדורגל אמיתית. גם זה מופרך: עם כל הכבוד, למה שמישהו יסתכל בירון ברלד ואלעד צפני ויחשוב שמדובר בכדורגלנים מקצועיים? ניחא.
וכך, שני השבטים האפריקאים היריבים מחליטים להכריע את הסכסוך ביניהם במשחק כדורגל, והנשים פוקדות על הגברברים הישראלים לשחק בשבילן, במשחק שיכריע את גורלם של כל הצדדים.
בסרט הוליוודי כנראה היו מציגים מונטאז'ים של אימונים ואז מקדישים למשחק עצמו כעשר דקות לכל הפחות. הצרה היא שלהציג אימוני ומשחקי כדורגל בקולנוע עלילתי זה תיק מורכב שגדול על סרטים תוצרת הארץ, כי הוא דורש הכנה מדוקדקת, שימוש בניצבים, צילום בכמה מצלמות מהרבה זוויות וכיוצא בכך. ב"לרוץ על החול" די התחמקו מן התיק הזה וזה קורה גם כאן. במקום זאת, ב"גולסטאר הסרט: מרוסקים" מסתפקים במעמדים שדורשים הפקה פחות מורכבת - כל מה שקורה מסביב לכדורגל, כלומר בעיקר האינטרקציות בין הדמויות.
מדובר בעיקר בדיאלוגים קומיים, בהם ניצולי ההתרסקות יורדים אחד על השני בזמן שהם מסתובבים בסוואנה. באופן חריג יחסית לקומדיה ישראלית פופולרית, כאן ההומור לא אתני. לא מתייחסים פה לעדות ומבטאים, אלא לתכונות פיזיות ותכונות אופי - הפטפטנות של רז זהבי ואורי ברויר, הטיפשות של כמה מן הדמויות האחרות, קומתו הנמוכה של אלעד צפני וכרסו של ירון ברלד. מתברר כי הנשים האפריקאית מעריכות גברים רחבי גזרה ולכן מעדיפות אותו על דין מירושניקוב, שנחשב חתיך רק במושגים מערביים.
יש גם סוג של עלילת משנה רומנטית: ליאם גולן יוצר קשר קרוב עם אחת משליטות השבט, בגילומה של מנגוזה. שניהם מקסימים ויש ביניהם כימיה טובה, וזו אחת הפעמים הראשונות בהן אנחנו רואים על המסך המקומי ניצוצות רומנטיים בין גבר יהודי ואישה שחורה לא יהודייה, אם כי כמו ב"לרוץ על החול", גם כאן לא באמת קורה שום דבר עם הסיפור הזה. בקו עלילה אחר, והיחיד שבאמת עובר את גבול הטעם הטוב, ילד אפריקאי סובל מתגובה אלרגית אחרי שאכל מתוך שקית במבה, שהיתה במטען של המטוס. גם ב"מזל חתולה" שיצא לפני חודש יש בדיחה דומה על אלרגיה לאוכל. למה הקולנוע הישראלי חושב שתגובות אלרגיות קטלניות זה כל כך מצחיק?
"גולסטאר הסרט: מרוסקים" הוא מטרה קלה. הביקורת הראשונה שהתפרסמה עליו הגדירה אותו כמופת של "בורות, עילגות וגסות". האמת שזה פשוט לא נכון. הוא נמנע מרוב הרעות החולות של הקומדיה הישראלית, כלומר סקסיזם, גזענות והומופוביה. הוא עשוי במקצוענות: מאחורי המצלמה עמד אמיל בן שמעון המנוסה, שאחראי בין השאר לשובר הקופות אהוב הביקורות "ישמח חתני". רוב "השחקנים" נותנים הופעות טובות: ירון ברלד קומיקאי בחסד, אורי ברויר מתגלה כריק מורניס הישראלי, נירו לוי נהנה מכל שנייה בהופעתו הגדולה הראשונה מאז התאונה, ונגוסה ומנגוזה מתעלות מעל כולם. התסריט מופרך כמובן אך לא מביך, וכל עוד שהוא נמנע מסצינות כדורגל, הסרט גם מצליח לשמור על ערכי הפקה גבוהים.
התוצר הזה מוכיח גם עד כמה מגוחכת ומיותרת הרפורמה של מיקי זוהר. עובדה שגם בלעדיה, קומדיות מסחריות שכאלה יכולות להרשות לעצמן צילומי חוץ במדינה זרה, בזמן שהסרטים של השמאלנים נאלצים בדרך כלל להצטמצם ולהצטלם בין ארבעה קירות בחולון.
מה שכן, לא בטוח שהמוצר הזה נותן תמורה מספקת למי שרכש כרטיס. נהוג להתלונן כי סרטים היום ארוכים מדי, אבל "גולסטאר הסרט: מרוסקים" קצר מדי. הוא נמשך רק שמונים דקות אבל יש בו שמונה מאות דמויות, כך שרובן הולכות לאיבוד. שירות לציבור: שימו לב שיש כוכבים המופיעים במסע השיווק של הסרט, אבל בו עצמו הם משתתפים רק במשך דקה או שתיים. שום דבר פה לא באמת מתפתח, אז התוצאה היא פשוט פרק ארוך של התוכנית. גרוע מכל הוא הסיום - דאוס-אקס-מכינה מחופף לחלוטין, שמביא לסיומת מרושלת וחובבנית. מה שכן, הפינאלה הזו מוכיחה משהו טרגי: אפילו בקולנוע, נבחרת ישראלית כנראה כבר לא תנצח בשום דבר.
בקיצור, "גולסטאר הסרט: מרוסקים" הוא סרט מהנה לפרקים, מעניין ואפילו פורץ דרך, אבל לא מלוטש דיו ולא מצדיק מספיק את עצם קיומו. כנראה שהפעם סשה ברון-כהן לא ישתמש בנו כמקור השראה.