בשנתיים האחרונות נטפליקס הוסיפה לקטלוג המקומי שלה כמה סרטים תוצרת הארץ. רובם להיטים מוכרים כמו “למלא את החלל" ו"מכתוב", אבל בשירות הסטרימינג מסתתרות גם כמה פנינים מוכרות פחות, והנה המלצות על חמש מהן.
למה דווקא עכשיו נזכרנו? כי ממילא אין חשק לצאת מהבית ואין חשק לראות שום דבר, אז אם כבר לצפות במשהו, שיהיה זה מפגן תמיכה בתרבות הישראלית, שמותקפת כרגע גם מבפנים וגם מבחוץ. הסרטים האלה מספרים את הסיפור שלנו, שצריך לספר יותר מתמיד, וממחישים גם את כמות הכישרון המטורפת שיש בארץ שאנחנו נלחמים עליה.
"הקולנוע של עמוס גוטמן הוא ההוכחה הכי טובה לכמה הרפורמה של זוהר הרסנית"
הקרנת טרום בכורה ב-HOT CINEMA קריון: ״עוד נחזור לרקוד״
כמעריץ מורעל של הקולנוע הישראלי, שהקפיד ומקפיד לצפות בכל סרט שיוצא פה, אני יותר מגאה להציג בפניכם את חמשת המופלאים הללו, בסדר רנדומלי לגמרי. המשך יבוא.
"סיפור חצי רוסי" / סרטו של איתן ענר יצא ב־2006 ונותר בצל של הלהיט המהולל “אדמה משוגעת", שגם הוא יגיע לנטפליקס בקרוב. בדומה לו, הוא עוסק בילד בן 12 הגדל בצלה של משפחה לא מתפקדת. הפעם מדובר בזאטוט בשם חן, שגר באשדוד עם הוריו - האבא צבר, האמא עלתה מרוסיה. היחסים בין השניים רעילים, וקרן האור בחייו של הילדון מתגלה כחוג המקומי לריקודים סלוניים. מנהלת אותו בהתנדבות אישה בשם יוליה, בגילומה של יבגניה דודינה (אלא מי), שנהנתה מקריירת ריקוד מפוארת עד שעלתה לארץ.
“סיפור חצי רוסי" הוא אחד הסרטים הישראליים הראשונים, ולמעשה היחידים עד כה, שעסקו בעלייה מחבר המדינות. הוא עושה זאת בצורה מחוספסת, בוגרת וכואבת. זה גם אחד מהסרטים היחידים בכיכובו של אבי קושניר - המגלם כאן את האב - שבצד הקריירה הטלוויזיונית והבימתית המצליחה שלו לא ממש פרח בקולנוע. זו גם דוגמה נדירה לסרט מקומי שעוסק בריקודים, אם כי כוריאוגרפיה היא לא בהכרח הצד החזק כאן. אל תצפו ל"בילי אליוט", אבל “סיפור חצי רוסי" הוא בהחלט אבן חן שכדאי לגלות מחדש.
"נודל" / בין “סיפורי תל אביב" פורץ הדרך ו"שבע ברכות" שובר הקופות, איילת מנחמי ביימה ב־2007 את הלהיט הנפלא הזה - נווה מדבר בנוף המדכדך של הקולנוע הישראלי. זה אחד מהסרטים המקומיים היחידים שאפשר להגדיר אותם כמתוקים, מרוממי רוח ומתאימים לכל המשפחה, ובו בזמן הוא גם בוגר ואינטליגנטי.
מילי אביטל מפגינה כאן את ההופעה הכי טובה שלה בסרט ישראלי, מה שמוכיח כי התעשייה המקומית קצת פספסה אותה - ולהפך. השחקנית מגלמת כאן דיילת שאיבדה את שני בני הזוג שלה במלחמות ישראל, ולוקחת תחת חסותה ילד סיני שמשטרת ההגירה המקומית גירשה את אמו חזרה למולדתה. ענת וקסמן זכתה בזמנו בפרס אופיר על הופעתה כאחותה של הגיבורה. את שאר הפרסים בקטגוריות המובילות הפסיד הסרט למתחרים שלו - בראשם, “בופור" ו"ביקור התזמורת", שגם הוא זמין בנטפליקס שלנו.
"החבר השמן שלי" / הסרט העכשווי ביותר שאנחנו ממליצים עליו הוא מעין גרסה מקומית עבת בשר ל"כשהארי פגש את סאלי", שעלתה לאקרנים לפני שנתיים. גודיס שניידר כתב וביים את המעדן הזה על פי סיפורו האישי, ומציג את סיפורו של בחור לא רזה המאוהב בידידה שלו, שדוחה את חיזוריו בגלל המראה שלו ויותר מכך, בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלו.
בהוליווד כבר לא היו מעיזים לעשות סרט בשם כזה ועל נושא כזה, ומלכתחילה כבר מפיקים פחות קומדיות רומנטיות מאשר בעבר. גם בישראל היו מי שנטפלו ל"חבר השמן שלי", ולא בצדק. זה סרט חכם, הגון, מקסים ואותנטי - גם בתיאור החוויה האישית של הגיבור וגם בתיאור חיי היומיום בישראל. למשל, מעולם לא ראינו תיאור כה נאמן למציאות של אכילת שווארמה.
"שרוכים" / כמו “החבר השמן שלי", גם זה סרט עם יסודות אוטוביוגרפיים, והפעם על חוויית האבהות של הבמאי הוותיק ינקול גולדווסר. בהתבסס על סיפורו האישי, הוא מציג את סיפורו של מוסכניק ירושלמי שהתנכר לבנו מאז ילדותו, לאחר שגילה כי הוא מאותגר מנטלית. אך לאחר מותה של גרושתו, נאלץ האב לקחת את בנו תחת חסותו. בתחילה, הדבר נעשה מחוסר ברירה ומתוך כוונה להיפרע ממנו מוקדם ככל האפשר, אך עם הזמן נוצרת בין השניים הבנה וחיבה עמוקה.
את האב מגלם דב'לה גליקמן, המוכיח איזה כישרון קולנועי גדול יש לו. הופעתו מלאת הומור, רגש ועוצמה. את בנו מגלם נבו קמחי, שחקן צעיר יותר אך גם כן בעל מלאכה ותיק שעד כה לא קיבל הזדמנות למצות את כישרונותיו, וכאן עושה את תפקיד חייו. גולדווסר כתב את התסריט עם התסריטאי הקבוע שלו, חיים מרין. ניכר שהם רוצים להפיץ בו הומניות, חמלה ואהבת אדם, והם עושים זאת היטב. בצירוף תצוגות המשחק הפנומנליות, מתקבל סרט אפקטיבי ונוגע. “שרוכים" יצא בשלהי העשור הקודם, והוא אחד הסרטים הישראליים המרגשים של השנים האחרונות.
"אבינו" / קחו את “שומר הברים", תלחימו אותו עם “פשעים ועבירות קלות", תשימו הכל במועדון לילה ישראלי ותקבלו את “אבינו" המהנה, העשיר והמפתיע של מני יעיש - שיצא ב־2016 והיה ונותר סרט המכות הישראלי הטוב אי־פעם. מוריס כהן מגלם בו איש אבטחה שרירי שחוצה את הקווים כדי לממן את טיפולי הפוריות של זוגתו (רותם זיסמן־כהן, רעייתו של השחקן גם במציאות).
כפי שקורה בדרך כלל לגיבורי סרטים מסוג זה, הוא עושה עסקה עם השטן. במקרה זה השטן לובש את דמותו של שלום רוזנטל, גנגסטר קטן עם שיגעון גדלות, שמתרשם מיכולותיו של ואן דאם הישראלי ומגייס אותו לפעילויותיו המפוקפקות.
מני יעיש הוא מהקולנוענים הישראלים הנדירים המשלבים מוטיבים יהודיים בעבודותיו - הוא עשה זאת גם בסרטו “המשגיחים" ובסדרה “ג'ודה". גם ב"אבינו", בצד המכות והרובד הרגשי, יש עומק תיאולוגי, והוא עוסק בחטא ועונש, בגאולה ובאמונה. יעיש הוא אחד מהקולנוענים המוכשרים שצמחו בישראל בשני העשורים האחרונים, אבל כמו שאר עמיתיו כרגע, מתמקד כיום בעיקר בעשייה טלוויזיונית. מזל שיש בנטפליקס מיני־ארכיון של הקולנוע הישראלי, כך שאם ההווה לא משהו והעתיד עוד פחות, אפשר לפחות להתרפק על העבר.