תשפ"ד תיזכר כשנת שיא מבחינת החרם על הקולנוע הישראלי. למעשה, זה גם שיא בינלאומי. ספק אם אי־פעם היה חרם לא רשמי כל כך מסיבי על תעשיית סרטים כלשהי. זה חרם לא מוצהר, פשוט כי הוא בניגוד לחוק במדינות רבות, ולכן אין מה לעשות איתו. בחודשים האחרונים מפיקים מקומיים שמעו שוב ושוב מאוצרי פסטיבלים ברחבי העולם ש"לא מצאנו את המסגרת המתאימה לסרט שלכם" וכיוצא בכך. שטויות במיץ כמובן - פשוט לא רצו אותנו שם, אז התחבאו מאחורי תירוצים שאין דרך להפריך.
כתוצאה מכך, בכל הקשור לקולנוע עלילתי הנוכחות הישראלית בפסטיבלים בינלאומיים השנה הייתה מינורית: “קרוב אלי" של תום נשר זכה בפרס במסגרת צדדית של פסטיבל טרייבקה, שאינו מליגת־העל של תעשיית הקולנוע, ו"על כלבים ואנשים" של דני רוזנברג הוקרן בפסטיבל ונציה, אך גם כן במסגרת צד, ובזמן הפציעות של האירוע. העתיד, מיותר לציין, קודר עוד יותר.
"מגלופוליס" - חזון מסורבל: החדש של קופולה מאתגר את גבולות הסבלנות
הזאבים של הוליווד חוזרים: האם קלוני ופיט איבדו את הניצוץ? | אפל TV פלוס
מי שבכל זאת ירצה אופק בינלאומי כלשהו, יצטרך להפיק פה סרטים פוליטיים וביקורתיים, והאמת היא שיש בזה היגיון. קודם כל, סרט ביקורתי תמיד יהיה מעניין יותר מסרט לא ביקורתי, ולא משנה מה הנושא ובאיזה הקשר. נוסף לכך, הגיוני גם שהעולם יתעניין בקולנוע פוליטי ישראלי.
גם התוצרים האוקראיניים שמוקרנים בפסטיבלים הם לא קומדיות רומנטיות. אלא שבגלל צנזורה פנימית וחיצונית, הקולנוע הישראלי התנקה מפוליטיקה בשנים האחרונות ובורח ממנה כמו מאש. בשביל לחזור לבמה העולמית צריך לחזור לעשות סרטים כמו “ואלס עם באשיר", שכמובן גם ייראו כמוהו ולא כמו חלטורות. בשביל זה צריך אומץ וצריך תקציבים - שני דברים שכנראה לא יהיו אצלנו בקרוב.
במבט פנימה, קל לסמן את התופעה הבולטת של השנה האחרונה - סרטים של במאיות. בשנת 2000, מתוך כל הסרטים שהופקו בישראל באותה שנה, אף אחד לא היה של במאית. השנה, חמישה מתוך ששת הסרטים שהיו מועמדים לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר היו של במאיות, כולל כמובן הזוכה הגדול, “קרוב אלי", שזוכה כעת גם להצלחה נאה בקופות. הוא מצטרף בכך ל"שבע ברכות" של איילת מנחמי, אלינור סלע וריימונד אמסלם, שזכה באופיר בשנה שעברה, עלה לאקרנים רגע לפני 7 באוקטובר ובכל זאת הצליח למכור מאות אלפי כרטיסים.
הפריחה של הקולנועניות הישראליות נובעת מהרבה סיבות טובות, בראשן הכישרון האדיר של היוצרות האלה, אבל גם מסיבה צינית יותר. בגלל המסורת המאצ'ואיסטית של התעשייה המקומית, במאיות ישראליות כמעט אף פעם לא מביימות סרטים על הצבא, המלחמה והכיבוש (בגזרה העלילית. בדוקו זה סיפור אחר). וכך, בתקופה שבה הממסד מתחמק מהנושאים הללו, נוח להאדיר פתאום סרטים מסוג אחר.
אל תהיו תמימים ואל תחשבו שהכל בזכות ה־Metoo: מצביעי האקדמיה הישראלית לקולנוע מתייחסים למי שבא להם כשנוח להם, ומתעלמים גם כן כשנוח להם.
“קרוב אלי" של תום נשר הצטרף בשבועיים האחרונים לרשימה מצומצמת של סרטים מקומיים מהשנה האחרונה שזכו להצלחה קופתית כלשהי. חוץ מ"שבע ברכות" שכבר הזכרנו, הבמאית הצעירה פגשה שם גם את “גן קופים" של מישהו שהיא מכירה היטב מארוחות משפחתיות - אבי נשר.
סרטו החדש הצליח פחות מקודמיו, הרבה משום שיצא לאקרנים שבוע לפני 7 באוקטובר. גם “מזל חתולה" של גיא סביון וחנן עמיר לא הגיע למספרים של שני הלהיטים הקודמים שלהם, “מכתוב" ו"מחילה", אולי כי הפעם הוא התבסס על הומור בניחוח אשכנזי.
להיט גדול יותר ויוצא דופן היה “גולסטאר מרוסקים: הסרט". מדובר בסטארט־אפ ישראלי. ככל הידוע לי, זו הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע שבה תוכנית ריאליטי זוכה לגרסה קולנועית עלילתית. שובר הקופות הזה מכר מאות אלפי כרטיסים, ובכל זאת התקשורת התעלמה ממנו, כי הגיע מישראל השנייה. מי שטרח לצפות בו גילה אמירות מעניינות על גזע, מגדר ודימוי גוף.
בשקט־בשקט, התחוללה בשנה האחרונה מהפכה בעולם הסטרימינג המקומי. בעבר, רק במקרים נדירים סרט ישראלי הגיע לנטפליקס מיד אחרי הפצתו בקולנוע. המפיצים הקפידו להפריד בין הטריטוריות. החומות נפלו בתשפ"ד, שבה קיבלנו היישר למסך הקטן שני כותרים טריים - “החבר השמן שלי" ו"כיסופים".
הפופולריות של שירות הסטרימינג לא ממש עזרה לסרטים הללו להתרומם. הכישלון בלט במקרה של “כיסופים" - סרט עם קאסט צעיר ואטרקטיבי, ועם נושא אקטואלי: הוא מתרחש בקיבוץ בעוטף עזה. למרות כל אלה, ואף שהיה זמין בלחיצת כפתור, לא היה שום דיבור סביבו.
בעבר חשבתי שנטפליקס יפתור את הבעיה שיש לקולנוע הישראלי עם הקהל המקומי, ויקצר את הגשר בין השניים. טעיתי - זה לא קרה. אולי כי סטרימינג זה לא מה שהיה פעם, אולי כי השנה הזאת היא לא דוגמה, אולי כי הסרטים האלה הם לא דוגמה. אולי בתשפ"ה נקבל את הסרט הישראלי הראשון שיהפוך לתופעת תרבות דרך נטפליקס. ואולי לא.
במבט קדימה, הטרנד הדומיננטי של הקולנוע המקומי העלילתי בשנת תשפ"ה אמור להיות סרטים על הטראומה של 7 באוקטובר. התחרות על תואר הסרט העלילתי הראשון בנושא התחילה כבר השנה, כש"נקמה יהודית 6" טען לכתר בריש גלי, אף שהקשר התסריטאי שלו לטבח המזוויע התגלה כקלוש למדי.
בשנה הבאה יגיעו גם “על כלבים ואנשים", שכבר הזכרנו, וגם “פרח אדום" של חיים בוזגלו, והרשימה עוד ארוכה. האם הקהל המקומי יהיה בשל נפשית כדי לראות אותם? לא בטוח. על שובר הקופות הראשון של השנה הבאה כבר אפשר להמר בוודאות - ההמשכון “בחורים טובים 2", שבדומה לקודמו עוסק בשידוכים בחברה החרדית, והפעם עם עומר נודלמן בתפקיד ראשי. אפילו בתקופה כל כך הזויה ומזוויעה, יש דברים שלא משתנים.