לפני כחמש שנים פתחה עמית יסודי-עדס קבוצת וואטסאפ בשם "של מי את?", במטרה לסייע לנשים שלא גדלו בקיבוץ כפר עזה והגיעו אליו בעקבות נישואיהן לבן המקום להשתלב בקהילת כפר עזה. הקבוצה הפכה לקבוצת חברות מגובשת, ממש כמו משפחה. כל חברות הקבוצה שרדו את הטבח, ובקרוב כולן יעברו להתגורר בקיבוץ רוחמה. סיפורן הייחודי אף מצולם בימים אלה לסרט תיעודי של היוצר והבמאי דותן נווה בשיתוף יוצר הקולנוע והעורך הקנדי יגאל הכט.
"אם לפני השבעה באוקטובר זו הייתה קבוצת נשים שעזרו לי להיקלט בקיבוץ ועשו לי נעים, אז עכשיו יש פה ערבות הדדית אחרת, זה הטיפול הנפשי הכי טוב מבחינתי", אומרת מאיה טריגר־רוזנפלד, אחת מחברות הקבוצה, המפונה כיום בשפיים. "כולנו אחת בשביל השנייה כל הזמן.
אנחנו עוזרות אחת לשנייה המון, כמעט כל ערב יושבות ביחד, מדברות, מבינות זו את זו. בניגוד לחברות אחרות שלי שאני מאוד אוהבת, פה כולן מבינות אותי בלי לשאול. ואם מישהי אומרת לי שהיא לא ישנה בלילה, אני מבינה למה. יש בינינו שותפות גורל כזאת".
הקבוצה כוללת עשר חברות, כאשר תשע הגיעו מחוץ לקיבוץ ואחת, כדברי יסודי־עדס, היא בת משק ש"הצליחה להסתנן". בין החברות גם אולגה גטמנסקי, 39, מעצבת גרפית, אמא לשתי בנות, שעלתה ארצה ב־1995 מסנט פטרבורג. לכפר עזה היא הגיעה מתל אביב בשנת 2015, בעקבות בן זוגה, אילון קוטלר, בן המקום, ממנו התגרשה לפני כמה שנים. "הקיבוץ נתן לי כל מה שחיפשתי", היא מספרת.
"כשהגענו לכפר עזה הייתי כבר עם תינוקת, ורציתי מקום שקט לגדל אותה, יותר מרחבים, יותר עזרה מהמשפחה. אילון בא ממשפחה מאוד גדולה, גם הוריו וגם אחיותיו בכפר עזה, גם הן היו בהריון באותו זמן. אווירה של הקיבוץ זה מה שחיפשתי".
המציאות התהפכה
יסודי־עדס, 37, עובדת בדפוס בארי, נשואה לתומר עדס, בן הקיבוץ, ולהם שלושה ילדים. כרגע הם גרים בבית שכור בהרצליה, אבל מרכז חייהם נמצא בשפיים, שם הילדים מתחנכים. "הגעתי לקיבוץ מירושלים בסוף 2016, רגע לפני לידת בני הבכור", היא מספרת.
"זה היה הסיבוב השני שלי בכפר עזה, גרנו במקום גם כסטודנטים. האמת, זה היה יותר רצון שלי מאשר של תומר. נורא רציתי את מה שיש לחיים בקיבוץ להציע: פשטות, מרחבים. החלום שלי היה לגדל ילדים שרצים יחפים בין הדשאים, בתים פתוחים, חברים. מאוד אהבתי את זה. לפני שעברנו לגור שם, תומר אמר לי שאני צריכה לדעת שזה לא 'אם זה יקרה, אלא מתי זה יקרה' ושצריך לקחת זאת בחשבון, אבל כמובן לא דמיינו את התסריט של ה־7 באוקטובר".
טריגר־רוזנפלד, 40, עובדת במשרד המשפטים, נשואה לדביר רוזנפלד, הגיעה לכפר עזה בשנת 2020 מתל אביב. "קודם כל התאהבתי בדביר, ומהפעם הראשונה שהגעתי לקיבוץ התאהבתי במקום. היה ברור לי שאני רוצה לגור שם", היא אומרת. "כל חברות הקבוצה היו מקסימות, ניסו לעזור לי כשהגעתי. אחרי ה־7 באוקטובר השייכות לקבוצה הזו מאוד מחזקת ועוזרת".
"צריך להבין שקיבוץ זו קהילה די סגורה", אומרת יסודי־עדס. "כל הזמן כשהייתי מסתובבת אחרי הלידה עם הבן הבכור, אנשים היו שואלים אותי 'של מי את?', כי לא הכירו אותי. בעצם כך נוצרה קבוצת בנות באותו סטטוס שהתחתנו עם בני משק וזה הפך לסוג של בדיחה - 'של מי את?'. בינינו זה חיבר, זו הפכה קבוצה עם מכנה משותף, קבוצה של חברות, קבוצת תמיכה. ב־2019 פתחתי את קבוצת הוואטסאפ. לכולנו יש גם ילדים פחות או יותר באותם גילים, אז היינו נפגשות אחר הצהריים במגרש, הולכות למסיבות, להופעות. זו הייתה קבוצה גם לטוב, גם לרע. גם בין בני הזוג שלנו יש כאלה שהם חברים".
"מבחינתי הקבוצה הזו הייתה מעגל תמיכה מאוד גדול, ממש בסיס של החוסן", אומרת גטמנסקי. "הבסיס היה נשים שהגיעו בשנים האחרונות, שאין להן עדיין חיים חברתיים בקיבוץ, כי כל היכרות בקיבוץ היא של עשרות שנים עם המון שכבות וניואנסים. במהרה נטמענו בקיבוץ, לא היינו מובלעת או אי בודד, אלא לקחנו חלק מאוד פעיל".
"הקבוצה שלנו היוותה למשל תמיכה במצבי משבר ביטחוניים, וגם ביומיום בהרבה ערבים היינו נפגשות ביחד, שותות יין או תה, עוזרות אחת לשנייה עם הילדים. הפכנו לחברות טובות. כשאני התגרשתי ועברתי לדירה אחרת בתוך הקיבוץ, הבנות ניקו את הבית, העלו ארון על קלנועית, סחבו אותו לתוך הדירה. דמייני שתי בנות יפות עם שמלות וכפכפים סוחבות ארון, מעלות אותו לקומה השנייה ומרכיבות אותו שם".
הפגישה האחרונה של החבורה לפני השבת השחורה התקיימה ב־6 באוקטובר, אז השתתפו בה חלק מהנשים עם בעליהן. יממה לאחר מכן התהפכה כל המציאות הפסטורלית.
"הייתי בממ"ד 24 שעות, עם בעלי והבן, ואחרי זה היינו עוד כמה שעות בדירה עם חיילים, עד שהביאו רכבים ממוגנים לחלץ אותנו", מספרת טריגר־רוזנפלד. "זה היה הפחד הכי גדול שאפשר לתאר, זה פחד שמרגישים אותו בעצמות. דרך קבוצת הוואטסאפ של החברות בכלל הבנתי מה קורה, כי הן היו הראשונות שכתבו שהן שומעות יריות וצעקות בערבית. מהר מאוד גם אנחנו התחלנו לשמוע זאת. הבית שלנו היה מוקף מחבלים, היינו בלי חשמל, בלי אור, בלי אוויר. בזמן שהיינו בממ"ד גילינו שהדר ואיתי ברדיצ'סקי ז"ל, אחות של בעלי ובעלה, נרצחו".
"בת אחת שלי הייתה אצל הגרוש בכפר עזה, והשנייה אצל גיסתי במסיבת פיג'מות. אני הייתי לבד בממ"ד, 22 שעות, עם דאגה מטורפת לבנות", מספרת גטמנסקי. "ב־10:00 אחד המבוגרים שהיה בבית של גיסתי התחיל לשלוח זעקות לעזרה, כתב שהמחבלים בבית שלהם, שהם מחזיקים את דלת הממ"ד, ו'תבואו לסייע', ואף אחד לא מגיע. במקביל לדאגה לבנות שמעתי כל הזמן יריות ליד הבית שלי.
באיזשהו שלב חשבתי לרוץ לבית של אליי ואריאל גולן שגרים מטרים בודדים ממני. אליי היא גם חברת הקבוצה והייתה בבית עם בעלה והתינוקת שלהם. אבל בסוף לא רצתי, כי פחדתי. בסוף נכנסו אליהם מחבלים, שרפו את ביתם, ואחרי מאבק עם המחבלים הם חילצו את עצמם. בסופו של דבר גם אני וגם הבנות שלי יצאנו מזה בנס מאוד גדול. בגוף כולנו שלמים, אבל הטראומה גדולה".
"קבוצת הוואטסאפ שלנו הייתה מאוד פעילה ב־7 באוקטובר עד שלב מסוים", מספרת יסודי־עדס. "היום אפילו קשה לי להסתכל על ההתכתבות שהייתה בקבוצה. נראה לי שכתבתי ששמעתי יריות ממש מחוץ לחלון. גם אולגה כתבה שהיא שומעת יריות. ג'סיקה, חברה נוספת שלנו בקבוצה, ישנה באותו יום אצל הוריה בקיבוץ דורות. בעלה, נדב עמיקם ז"ל, היה בכיתת הכוננות ונהרג בקרב. ג'סיקה כתבה שהוא לא עונה לה ושהיא מפחדת עליו. נדב היה החבר הכי טוב של תומר, בעלי. היינו אמורים לבנות בית ביחד".
איך שרדת את אותה השבת?
"הייתי בממ"ד עם בעלי והילדים. היינו שם 36 שעות. אנחנו בית דו־משפחתי, והמחבלים פתחו סוג של חמ"ל בבית הצמוד לנו. הם עלו לגג, התחפרו בשיחים מסביב, כל השטח שלנו היה מלא בגופות. היו קרבות בצמוד לבית, אבל לבית שלנו הם לא נכנסו. היו יריות שפגעו בקירות הממ"ד, זרקו פצמ"רים.
אלה היו שעות ארוכות של אימה, של ייאוש. היה שלב שבו השלמתי עם זה שאנחנו צריכים למות. הרגש הכי קשוח היה הייאוש שאף אחד לא בא לחלץ אותנו אחרי כל כך הרבה שעות. בסוף חולצנו אבל איבדנו חברים רבים מהקיבוץ. החיים בקיבוץ הם כל כך קהילתיים. הרשימה של מי שאיבדנו היא אין־סופית".
מאז עברה שנה.
גטמנסקי: "מבחינתנו אנחנו עדיין לא מאוד רחוקות ממה שקרה. גם מפני שיש עדיין חטופים אי אפשר לומר שזה מאחורינו. עד היום ה־7 באוקטובר זה הנושא העיקרי שאנחנו מדברות עליו. אנחנו חיים לא בבתים שלנו, עדיין מלקקים את הפצעים, והדאגה לחטופים היא הכי קשה מכל ההתמודדויות.
התמיכה של הבנות היא משהו ממש משמעותי עבורי. אנחנו דואגות אחת לשנייה. בהתחלה, אליי, החברה שלנו, פונתה לתל השומר והייתה מורדמת ומונשמת חודשיים. דאגנו לה בטירוף, לא נשמנו עד שאמרו לנו שהיא תצא מזה. זה לקח המון זמן. אם היא לא הייתה יוצאת מזה, לא היינו יכולות להמשיך".
"ג'סיקה בשבילי היא החברה הכי טובה", מספרת יסודי־עדס. "בהתחלה היו לנו 64 הלוויות בשבועיים. לכן הייתי רק בהלוויה של בעלה של ג'סיקה ולא הספקתי להגיע לשבעה. היינו בשוק של החיים, בטראומה נוראית. לא באמת הייתי חזקה ותומכת כמו שהייתי רוצה, ולפעמים אני מרגישה רע על חוסר התמיכה בהתחלה. אבל אחר כך כמובן עשיתי בשבילה כל מה שאני יכולה. ג'סיקה היא משפחה בשבילי".
מה קורה היום בקבוצת הוואטסאפ שלכן?
"בהתחלה היה קשה לכתוב בקבוצה דברים מצחיקים או רגילים, אבל עכשיו כבר יש הכל מכל. למשל חלק מבנות הקבוצה נמצאות עכשיו בנופש בחו"ל. אז לפני יומיים הן שלחו סרטונים שהן רוקדות שם. ואילו בשבוע שעבר, כשהיו האירועים של ה־7 באוקטובר שלחנו אחת לשנייה שירים, חיבוקים. הייתה התפרקות כזו. אז הכל מעורבב".
"מחכות לאיחוד"
בקרוב, כנראה אחרי החגים, אמורה החבורה להתאחד שוב בקיבוץ רוחמה. "בהתחלה, הרבה חודשים כל אחת מאיתנו הייתה במקום אחר כי לקח זמן עד שהקימו את הקראווילות בשפיים. גם כיום יש מי שלא גרות בשפיים, ולכן אנחנו מאוד מחכות לאיחוד הזה", מספרת גטמנסקי ומוסיפה שגם ברמה האישית היא מאוד מצפה לכך. "סוף־סוף זה יהיה מקום קבוע. עברתי שש דירות בשנה האחרונה", היא אומרת.
"מבחינתי הבנות הן הסיבה העיקרית לעבור לרוחמה", מוסיפה יסודי־עדס. "לא כל כך בא לי לחזור לאזור הזה, אני מרגישה שזה קרוב מדי לעניינים, אבל העובדה שהן כולן באות גורמת לי להרגיש חיבור. עכשיו אני חיה במקום שאני מרגישה בו תלושה לחלוטין. הבנות האלה הן עוגן ממש משמעותי".
אתן רואות את עצמכן חוזרות מתישהו בעתיד לכפר עזה?
גטמנסקי: "אני לא מסוגלת לחזור לשם. פעם אחת כבר ניצלנו ממש בנס, אני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה יותר".
טריגר־רוזנפלד: "הכי הייתי רוצה בעולם לחזור לכפר עזה כי זה היה באמת גן עדן, אבל אי אפשר בכלל לדבר על לבנות מחדש את כפר עזה עד שיחזרו החטופים, וגם ייקח לפחות עוד שנתיים־שלוש לבנות את כפר עזה. כמו כן, כיום אני גם יודעת שאני רוצה לחיות ולגדל ילדים במקום בטוח".
יסודי־עדס: "אני חושבת שסיימתי את הניסוי בילדים שלי. זה נכשל. אי אפשר לחיות באי־ביטחון, במקום שבו כל פעם תסתכלי בחשש מעבר לכתף שלך. סיבה נוספת שבגללה אני לא מתכוונת לחזור היא שלעולם כפר עזה יהיה מקום עצוב. אני לא חושבת שנוכל להיות בו שמחים אי פעם. איבדנו שם כל כך הרבה. קשה אפילו לדמיין איך אפשר לחזור למקום שבדשא שלו שרצו כל הנוח'בות וצעקו 'אללה אכבר'".
הסיפור של קבוצת הנשים כאמור מתועד בימים אלה בסרט עצמאי של נווה והכט, שעוקב אחר חייהן ומתעד את סיפורן מאז הטבח ועד לניסיונותיהן לשקם את חייהן במהלך שנה שלמה. בימים אלה עלה בפלטפורמת הדסטארט קמפיין גיוס המונים תחת השם "של מי את? סרט תיעודי" לטובת הפקת הסרט.
"לאחר שנחשפתי לקבוצה, הרגשתי שהחיבור העמוק בין החברות בה הוא מיוחד", אומר נווה. "בנסיבות הטראומטיות שהן חוו, היה מאוד קשה להבין איך אפשר להמשיך הלאה. דרך המפגשים איתן נחשפתי ליכולת שלהן לסייע אחת לשנייה ברגעים הכי קשים, וראיתי חשיבות גדולה בלתעד זאת".
לתמיכה בפרויקט: https://headstart.co.il/project/80805