בנימין נתניהו כינה את האתר שבו אני כותב "וואלה חמאס". כך מתברר פעם נוספת מצפייה ב"Bibi Files", הסרט התיעודי הטרי על אודותיו. אחרי הקרנת בכורה עולמית במסגרת פסטיבל טורונטו, הדוקו הזה הוקרן בסוף השבוע בפסטיבל New York Docs שבתפוח הגדול. כנציג "וואלה חמאס", צפיתי בו שם - וזה מה שחשבתי.
זוהי הפקה בינלאומית. עומד מאחוריה המפיק האמריקאי אלכס גיבני, אחד מיוצרי הדוקו הפוריים והמוערכים בדורנו, וביימה אותו הדרום אפריקאית אלקסיס בלום. כפי שבוודאי שמעתם, השניים שמו את ידיהם על חומרים מצולמים מחדרי החקירות של נתניהו ובני משפחתו, וגם של כמה שהעידו נגדם או בעניינם, למשל ניר חפץ; שאול אלוביץ' שהיה בעבר בעלי האתר הזה; אבי אלקלעי שהיה עורכו; וגם יאיר לפיד בתקופה הקצרה שהיה שר האוצר.
את החומרים הללו אסור להציג בישראל, ולכן גם הסרט עצמו אסור להקרנה אצלנו. עם זאת, בסוף השבוע הוא יעלה לסטרימינג באתר אמריקאי זניח למדי, ומשם כנראה גם יתגלגל לרחבי המרשתת ויהיה זמין בערוץ הטלגרם הקרוב לביתכם. הכינו את הפופקורן.
חשוב לציין כי חומרי החקירות מהווים רק כחמישית מהסרט עצמו. נוסף לכך הוא כולל קטעי ארכיון שכולנו מכירים, מאלה שמתעדים את עלייתו של נתניהו לשלטון ועד אלה שמנציחים את הזוועות של השבעה באוקטובר, וגם ראיונות עם שלל ראשים מדברים - למשל רביב דרוקר, עמי איילון; נמרוד נוביק, מי שהיה יועצו המדיני של שמעון פרס; ופרופ' עוזי בלר, שהיה חבר ילדותו של ביבי.
הסרט מתיימר לחשוף חומרים חדשים, אבל כיוון שהוא פונה לקהל בינלאומי, הוא מנסה גם לספק סקירה היסטורית כללית. נוסף לכך, העבודה עליו התחילה לפני השבעה באוקטובר, ואז המציאות טרפה את הקלפים, אז הוא מתאמץ גם לשלב אותה. התוצאה לפיכך היא שעטנז שמחבר קווים בצורה עקומה, ובכל זאת קל לחלץ מתוך הדוקו הזה את כמה מסקנות. אז הנה הן לפניכן, עם שתי אזהרות: א') הכל לכאורה כמובן, ורק לפי המתואר בו. אל תתבעו אותי. ב) אלה תזות שמיועדות בעיקר לצופים לא-ישראלים, אז סביר להניח שהן לא יפילו אתכן מהכיסא:
א) בנימין נתניהו הוא אדם נהנתן, חובב סיגרים ושמפניות. נוסף לכך יש לו אובססיה לתקשורת ולסיקור חיובי. כדי להשיג את הדברים הללו, הוא נעזר בקשריו עם בעלי הון ומתח את גבולות החוק
ב) לשרה נתניהו יש השפעה בלתי רגילה על כל החלטה של נתניהו. נוסף לכך יש לה אישיות יוצאת דופן. בניגוד אליה אני לא פסיכולוג, אז אעצור כאן את הניתוח של דמותה
ג) נתניהו האב המליך את בנו הבכור יאיר ליורש העצר שלו, אף שבישראל אין שלטון מלוכני. נתניהו ג'וניור לא קם בבוקר לעבודה, ותחת זאת הוא מקדיש את כל מרצו לגלישה באינטרנט, שם הוא מפתח דעות קיצוניות בהרבה משל אביו
ד) בעקבות התיקים הפלילים, רוב המפלגות במדינה הטילו חרם על נתניהו. בתגובה לכך, הוא החליט על קידום המהפכה המשפטית, וכרת ברית עם הימין הקיצוני - "טרוריסטים יהודים" כלשון הסרט
ה) נתניהו חיזק את החמאס כשאיפשר להעביר לו כספים מקטאר, והשאר הוא היסטוריה
ו) נתניהו ושותפיו חפצים במלחמה ארוכת-שנים. הוא כדי לדחות את המשפט שלו, והם כדי להתנחל בעזה
ז) נתניהו הוא אדם רב כישורים, אבל בפרספקטיבה רחבה, גם חברי ילדותו יודו כי החריב את המדינה
ח) לנתניהו יש זיכרון מושלם, צילומי, חד פעמי, ובכל זאת הוא לא זוכר אף אחד מן המקרים עליהם שאלו אותו בחקירות. מעניין
את כל האמירות הללו, הסרט מעביר בצורה אפקטיבית למדי. קודם כל, אם יש לכם חבר מעבר לים שרוצה להשכיל וללמוד על ישראל של שלושים השנה האחרונות, "Bibi Files" הוא התחלה טובה, אם כי חסר בו לא מעט קונטקסט - לא מסבירים בכלל מה שיטת הבחירות אצלנו, מה זה הליכוד, מה הוביל לעלייתו של נתניהו לשלטון בפעם הראשונה וכיוצא בכך. בשביל זה כנראה צריך מיני-סדרה.
מבחינת הקהל הישראלי, הצפייה בחומרי החקירות היא חוויה מעניינת וחזקה, בעיקר אם לא עשיתם בינג' על כל התוכניות של "עובדה" ו"המקור" עד כה. אין בחומרים הללו עדויות מטלטלות שישנו את פני המדינה, אך הם מאפשרים לראות את התגובות הספונטניות של נתניהו - אדם שכידוע לא מתראיין לתקשורת הישראלית, וגם אם כן, עושה זאת מול עיתונאים שלא יתקילו אותו. הוא לא מזיע או מתכווץ בכיסא בחקירות שנחשפות כאן, אבל הוא בהחלט מאבד את שלוותו בתיאטרליות בלתי נשכחת. זה נכון פי כמה לגבי הגברת הראשונה וגם לגבי יורש העצר.
הבעיה העיקרית של הסרט היא הראשים המדברים שלו. קודם כל, אין בו מספיק פרספקטיבות. אני לא יוצר רב מעללים כמו מפיקי הדוקו הזה, אבל אלף-בית של קולנוע דוקומנטרי זה שמביאים כמה שיותר נקודות מבט. פה, שוב ושוב חוזרים לאותם שלושה-ארבעה אנשים, ובעיקר לרביב דרוקר, שלמעשה מופיע יותר מאשר נתניהו עצמו.
גילוי נאות: בשלב מסוים, דרוקר מכנה את "וואלה" בכינוי "אתר קטן". שנייה לאחר מכן העדויות סותרות את ההקטנה הזו. מילא. אולי הוא עשה זאת כסגירת חשבונות על כך שביקרו אותו פה. אני, מצידי, מבקש לבקר אותו בצורה אובייקטיבית.
ובכן, דרוקר ממש פוגם בחווית הצפייה, וכך גם אמר חבר שישב לצידי ואין לו זיקה ל"וואלה". לעולם לא אגיע לקרסוליו של דרוקר בשום צורה, אבל מה לעשות שהאנגלית שלו עילגת למדי, ובכל זאת הוא מתעקש לדבר בה, כנראה בלי שהתכונן כראוי. יש לו בצדק רב להקת חסידים והם בטח יקטלו אותי על כך שהעזתי להעיר על כך, אפילו שהם עצמם קטלו את סמוטריץ' על טעויות מביכות פחות. דרוקר היה צריך למחול על כבודו ולדבר בעברית, כפי שהדס קליין ומני נפתלי עושים בראיונות שלהם.
ברור גם שהסרט מאמץ נרטיב אנטי-נתניהו וזה לגיטימי, אבל לשם ההגינות העיתונאית וגם העניין הקולנועי, לא היה מזיק להביא נקודת מבט או שתיים שיאזנו את השאר וידברו בזכותו של נתניהו.
יש לסרט בעיה נוספת, שלא באשמתו: ליצירות דוקו בימינו קשה ליישר קו עם המציאות. לאור הפרשיות החדשות שיצאו מלשכת ראש הממשלה וההתפתחויות בארצות הברית בעקבות בחירתו של טראמפ, מה שמתואר בו לא נראה כל כך רלוונטי. גם לא ברור על מי זה אמור להשפיע: הציבור הישראלי ידע את רוב הדברים האלה ובכל זאת הצביע לנתניהו, שלא לדבר על הציבור האמריקאי שידע דברים חמורים יותר על טראמפ ובכל זאת בחר בו פעם נוספת, אז למי "Bibi Files" מדבר אם לא לקיר?
למי הסרט הזה מיועד? לקהל הישראלי הוא יהיה מובן מאליו, ורוב הקהל העולמי מחרים כרגע כל דבר שקשור בישראל, אלא אם הוא קורא חד-משמעית למחוק אותה מן המפה. מנגד, רפובליקאים אוונגליסטים שהם תומכים מושבעים של טראמפ ונתניהו גם לא יתעניינו בו. כתוצאה מכך, קהל היעד שלו נישתי להחריד: ליברלים אמריקאים שהם עדיין ציונים, ורוצים להתמצא בנעשה בישראל ולהשתתף במאבק על עיצוב פניה בעתיד. יש חמישה-שישה כאלה, אי שם בצפון ניו יורק ובערבות בוסטון. לא פלא אם כך שהסרט הוקרן בניו יורק פעמיים, ובשני המקרים באולם קטנטן. ההקרנה הראשונה היתה סולד-אאוט, אך השנייה לא. פגשתי בה כמה חברים והרבה צרצרים.
אם לחזור לנקודת ההתחלה: נתניהו כינה את האתר הזה "וואלה חמאס" בהקשר רחב יותר, שבו התלונן על החד-צדדיות של התקשורת הישראלית. עשור לאחר מכן, נראה שהבעיה טופלה, וסביר להניח כי השבוע יעמדו בצידו עיתונאים רבים שישמחו להקטין ולהעלים את הסרט הזה, אפילו מבלי שצפו בו. לעומת זאת, על הקולנוע הבינלאומי אין לו שליטה. כרגע, "Bibi Files" מעצב את הדרך בה הקולנוע יזכור את המורשת שלו, כך שלפחות על המסך הגדול, יזכרו אותו כמי שהחריב את מדינת ישראל. אני מאחל לו ולנו שזה ישתנה, ובעוד כמה שנים הוא יזכה באוסקר על דוקו שמספר על איך זכה בפרס נובל לשלום.
ברוח זו, נסיים בנימה אופטימית. מבחינתי, הכוכבים האמיתיים של החומרים מחדרי החקירות הם לא הנחקרים אלא החוקרים, שעומדים באומץ ובגבורה מול נתניהו ומול משפחתו, בלי מורא ובלי משוא פנים. האמת, היושרה ושלטון החוק הם באמת ובתמים נר לרגליהם. ישראלי שיצפה בסרט יתבייש בהרבה דברים, אבל יהיה גאה במערכת שלטון החוק שלו. בכל זאת, אנחנו עדיין דמוקרטיה.