מתחילת המלחמה, שכבר נמשכת יותר משנה, אני מגלה שהפכתי לטיפוס נוסטלגי הרבה יותר מבעבר. מוזיקה מפעם, סדרות, סרטים, אפילו משחק עבר שמזכיר לי ימים טובים ופשוטים הרבה יותר. פרטים בפרטי, לא סימס. ברוח אותה נוסטלגיה המתרגשת עליי לפרקים, בחרתי לצפות ב"שובו של המלך: נפילתו ועלייתו של אלביס פרסלי" ("Return of the King: The Fall and Rise of Elvis Presley"). מעולם לא הקשבתי לשיריו, ועדיין – מצאתי את עצמי מרותקת למסך.
את הסיפור של אלביס, בגדול, אנחנו מכירים. כוכב רוקנרול עולה שזכה להצלחה בלתי ניתנת לתיאור איזה שם בשנות ה־60. מה לא אמרו עליו. אלבומים מצליחים, הופעות בטלוויזיה בסרטים, שלל תארים כמו מלך הרוקנרול ועוד רבים וטובים. ואז, כמו בכל סיפור מוכר, הגיעה הנפילה. ירידה במכירות התקליטים, בביקוש להופעות, ובהמשך התמכרות לתרופות ולמזון.
הופעתו האחרונה הייתה ב־1977, וזו גם הייתה שנת חייו האחרונה. אלביס נפטר בגיל 42 ככל הנראה ממנת יתר, בשילוב לא מעט בעיות בריאותיות מהן סבל לאורך השנים. אבל עד היום המורשת שהותיר אלביס נשארה רלוונטית. פרסלי הוא הזמר היחיד שיש לו כמות כפילים שלא מביישת את שבוע הכפילים (רבים מהם בישראל), האאוטפיט הנוצץ לעד יהיה מזוהה איתו, ועל השיער אין בכלל על מה לדבר.
הדוקו שלפנינו, בניגוד להרבה סרטים קודמים המתעדים את חייו, לאו דווקא נוגע לכל חייו בציר זמן, אבל מתמקד בניסיון של אלביס לקאמבק אי שם ב־1968. אני מודה שלא שמעתי על זה עד הסרט, וגם על הרבה פרטים אחרים שגיליתי במהלכו. לא הפכתי למעריצה מעתה ואילך, אבל הסרט הנ"ל יעביר לכם 91 דקות בעניין רב.