"והחגיגה נמשכת" של הבמאי רובר גדיגיאן מתיימר להוכיח לנו שלמרות הויתורים, הפשרות, הקשיים ושאר ירקות, גם כשהסוף מגיע - זאת תמיד "התחלה של משהו חדש". למרות ששם הסרט מבטיח לנו גדולות ונצורות, חגיגה אין פה ממש. אולי רק אפטר-פארטי מנומנם, כשמרבית החוגגים כבר משתוקקים להיות ספונים בביתם ולכן עוזבים מוקדם מדי. ועל זה כבר שרו: "ולפעמים החגיגה נגמרת", ובגרסה מודרנית ועכשווית יותר: "when the party's over".
אלא שבסרט הזה האורות נכבים עוד לפני שההילולה מתחילה. רוזה (אריאן אסקריד), אישה צרפתייה שהחליטה להקדיש את חייה למען הבחירות המקומיות במרסיי, מתמודדת עם חילוקי דעות בקרב אנשיה הקרובים ומנסה להעמיד את הסיי הפוליטי שלה במרכז בכדי לעורר שינוי. כך עוברות להן כמה סצנות של צביעת קירות משותפת במוסד חינוכי, עם תושיה, רצון טוב ונשמה כבירה, אך בלי הרבה תוצאות בשטח. האשמה לא מצויה בחוסר כישרון וכריזמה, אלא יותר בשל רומן מרגש של שנות ה-50 המאוחרות שניצת בינה לבין אביה של הכלה העתידית שלה (ז'אן פייר דארוסן). התגלית המפתיעה הזאת באמצע חייה, מאפשרת לרוזה לגלות את עצמה מחדש ולגלות שהייעוד שלה הוא לא מה שחשבה.
כל זאת, יש לומר, מתקיים בטיימינג פוליטי שמתמזג היטב על רקע הקורה במחוזותינו, בצל סערת הדחת היועמ"שית, חוק פלדשטיין ועוד פרשיות שמטלטלות את הספינה, ולא רק שלנו, אלא גם של אירופה.
בין לבין ניתנת לנו הצצה לעולמם הזוגי של בנה של רוזה, טוניו, יחד עם כלתו העתידית, אליס, ומערכת היחסים הטרום- נישואית שלהם שמתחילה לדעת מורדות. אבל, כאמור, מדובר בהצצה בלבד, טעימה קטנה ולא מורגשת שמאוד מקשה לתהות על קנקנם של הדמויות בסרט הזה ולצלול לעולמן הפנימי. כמו בתנועת יו-יו, אנחנו נישאים מצד לצד במתרחש של הדמויות השונות, אך בשל הקצב החפוז, לא מספיקים אפילו לגעת בו במקצת, מה שלא נוחל הצלחה בשמירה על סף העירנות והריכוז לאורך הסרט.
בזכות המאהב החדש של רוזה, מעין משורר רוחני שמבלה את רוב זמנו במחיצת ספר בידו, מסופקים לנו ציטוטים מפיו שהם שירה של ממש. ההגיגים שהוא חולק איתנו הם מה שגרם לי למצוא מעט רגעי נחמה והתענגות בצפייה. בהמשך, לקראת סוף הסרט, רוזה נדבקת בהלך הפואטי הזה ומצליחה להפיק מפיה שורות שירה גם כן. מסתבר כשזה בצרפתית - זה אפילו טוב יותר.
זהו אולי רגע הארה בודד ובלעדי שממחיש את השינוי והתמורה שמתחוללים בדמותה של רוזה הפרקטית, היוזמתית והנמהרת שלא יודעת מנוח. לא בטוח שזה מה ששווה את הצפייה ב"והחגיגה נמשכת", אבל זוהי בהחלט נקודת זכות שיש לזקוף לזכותו. ייתכן וזה יגלוש לפסים אינטלקטואליים מדי ושפה גבוהה-גבוהה, אך המילים הללו על הומרוס "שהיה עיוור, אבל לא היה חירש" ועוד מספר אחרות, מצליחות להשתלב טוב בעלילה ולספק ניצוצות אור בתוך האפלה ששורה על מרסיי, חברתית-פוליטית וכן אמת לאמיתה ברחובותיה. הטון הספרותי הזה כנראה נועד להגיד בקול רם מה שהפוליטיקה הממוסדת והמלוכלכת, שרוזה ניצלה מלהתרפש בה, לא מסוגלת לומר או ליצור באמצעות מעשים. וכמובן היא מסייעת לחידוד המסר הרעיוני שנוטה ללכת לאיבוד בסרט הזה. בתחושה הכללית, אין די בכך כדי להחזיק סרט של שעה וחצי פלוס, אך הדבר משמש כגלגל הצלה כדי לשרוד אותו עם אווירה קצת יותר חגיגית.