רצה הגורל ובסוף השבוע עולים למסכים שלנו שני סרטים שמתכתבים זה עם זה: שניהם עוסקים בקשר בין אישה לתינוק שהוא לא שלה, ובשניהם אחד מקווי העלילה מתאר כיצד היא חוטפת אותו. שניהם נעשו כמובן בלי קשר אחד לשני, כך שהקשר ביניהם מקרי, וגם תזמון ההפצה שלהם. האחד צרפתי - “היפרדות" (“Le Ravissement") והשני ישראלי - “חליסה", אם כי הבמאית שלו, סופי ארטוס, היא ילידת צרפת שעלתה לארץ בגיל 26. אולי יש משהו בתרבות הצרפתית שמעודד את העיסוק הזה, בנושאים האלה ובצורה הזאת.
את “היפרדות" כתבה וביימה איריס קלטנבק, שזה סרטה העלילתי הארוך הראשון כבמאית. הוא זיכה אותה בפרס יוקרתי בפסטיבל קאן וגם בסזאר, האוסקר הצרפתי, לסרט הביכורים הטוב ביותר. הפרסים מוצדקים: זה סרט יפהפה, מקורי, מעניין, קולנועי להפליא, מיוחד ומורכב. אחת הביקורות ברשת הגדירה אותו כ"רך ואלים באותה מידה", הגדרה שהיוצרת מסכימה איתה. “עם הזמן, אני מבינה שהחיים אכן רכים ואלימים בו בזמן", היא אומרת בריאיון לרגל צאת סרטה לאקרנים בישראל. “המורכבות הזאת מעניינת אותי. אני אוהבת את המשפט הזה".
גיבורת הסרט, בגילומה של חפסייה הרזי, היא אישה העובדת כמיילדת, אך אין לה תינוקות משל עצמה. היא מקנאת בחברה הטובה ביותר שזה עתה ילדה, מפתחת אובססיה לא בריאה כלפי התינוק שלה - ובשלב מסוים גם חוטפת אותו. הסיפור הזה מתבסס על פרשה שהתרחשה במציאות, והבמאית קראה עליה במדור הפלילים. בדרך כלל בסיפורים מסוג זה מי שחוטפת את התינוק היא אחות בית החולים או משהו כזה (כפי שקורה ב"חליסה" המצוין). מה שעניין אותה הוא שבסיפור המסוים הזה מי שחטפה את התינוק הייתה החברה הכי טובה של אמו, ולמעשה שעשתה לא היה שום קשר לעבודה שלה.
“הסיפור הזה אִפשר לי לדבר על נושא מרתק בעיניי - חברות בין נשים", אומרת היוצרת. “כולם יודעים שלידה של תינוק היא אירוע מטלטל. כולם תמיד מדברים על הצורה שבה הוא מטלטל את הזוגיות ואת היחסים בין ההורים שלו, שפתאום מישהו נוסף נכנס לבית שלהם, אבל אף פעם לא מדברים על איך זה מטלטל את החברות. כשהחברה הכי טובה שלך יולדת, זה משנה כמובן את היחסים שלכן. זה משהו שעוד לא העניקו לו ייצוג בקולנוע, ועניין אותי לעשות את זה. הגיבורה לא מחפשת לחטוף סתם ילד כלשהו, והיא לא הייתה עושה את זה בנסיבות אחרות. היא חוטפת את התינוק של החברה הכי טובה שלה, והחברות ביניהן היא המניע לכך".
כמובן שעוד לא ראינו סרט על מישהי שחוטפת את התינוק של חברתה הטובה, אבל מעבר לזה - באופן כללי אין הרבה סרטים שעוסקים בחברות בין נשים.
“נכון. יש מעטים, למשל ‘חברות' של קלאודיה וייל מ־1978 או ‘פרנסס הא' העכשווי יותר שאני אוהבת מאוד, והם השפיעו עליי".
מי שמציג לנו בקולו את השתלשלות העניינים הוא גבר שהגיבורה יצאה איתו, ושיקרה לו ואמרה שזה התינוק שלה. “הוא קורבן של השקר, והוא גם דמות בתוך השקר", אומרת הבמאית. “'היפרדות' הוא לא סרט כמו-תיעודי שמציג לנו את המציאות בזמן אמת. הסרט הזה הוא לא המציאות - הוא הרהור על המציאות. דמות המספר כאן מביטה אחורה ומנסה לחבר את החתיכות של הפאזל. זה לא סרט חברתי מחוספס שמתיימר ליצור תחושה של ריאליזם. כל האמצעים האומנותיים שהשתמשתי בהם, אם זה סגנון הקריינות ואם זה דברים אחרים, נועדו להבהיר לקהל שהם לא צופים בסרט ריאליסטי ולא התיימרתי ליצור כזה".
בשלב מסוים בסרט, מדברים על כך שלא ברור אם הגיבורה פסיכוטית או לא - מה את מרגישה לגביה?
“מה שאני אוהבת בקולנוע זה שהוא לא בית משפט. אני לא צריכה לקבל החלטה אם הגיבורה מסוכנת או לא. המבע שלי כלפיה לא חייב להיות שיפוטי, וזה היופי של הקולנוע מבחינתי".
בזמנו פרסמתי ריאיון עם הבמאית של “שיר ענוג", עיבוד לספר שעסק בפרשה של האומנת שרצחה את העוללים שבהם טיפלה. פרסמתי תמונה מתוך הסרט, שבה רואים עגלת תינוק, והחברה שמייצרת את העגלות הללו התקשרה למערכת וביקשה שנוריד את התמונה כי זה פוגע להם במוניטין. כל הסיפור הזה כדי לשאול - האם היו אנשים שלא רצו שום קשר לסרט בגלל הנושאים שבהם הוא עוסק?
“אני חושבת שיש הבדל גדול בין הסרט שלי ו'שיר ענוג', וממש חשוב לי שתדגיש אותו. ‘שיר ענוג' זה סרט קשה מאוד־מאוד־מאוד. הוא מסתיים ולמעשה מתחיל ברצח של ילדים. זה נורא, גם אם הסיפור מרתק. לעומת זאת, הגיבורה של ‘היפרדות' לעולם לא תפגע בזבוב. אני משוכנעת בזה. אצלי כולם אוהבים את הילד יותר מדי ורוצים בו יותר מדי. זה יוצר בעיות, אבל הכוונות טובות - כולם רוצים רק טוב. ‘היפרדות' הוא סרט על אהבה ועל חברות. הוא הרבה פחות קודר מ'שיר ענוג'".
אני מניח שלא היה פשוט לביים את התינוקות.
“לחלוטין. החוקים בצרפת לגבי צילומים עם תינוקות נוקשים - מותר לתינוק להיות שעה ביום על הסט, ולא יותר, וזה כולל הכל - גם כשמכינים אותו לצילומים, גם כשהוא בוכה או רעב. המגבלה הזאת יצרה תחושה של דחיפות, והיה בכך גם ערך. מה שנהדר בתינוקות זה שלא באמת מביימים אותם. הם עושים מה שבא להם, והשחקנים האחרים מגיבים להם, מה שמוסיף לסרט הרבה ספונטניות".
בישראל יש הרבה לחץ על נשים להביא ילדים לעולם ולהיות אמהות. איך זה בצרפת?
“בצרפת יש יותר ויותר נשים שעושות את הבחירה לא לעשות ילדים, אבל לא הייתי אומרת שזה לא אישיו. כל אישה מעל גיל 30 שאין לה ילדים נאלצת להתמודד עם שאלות בנושא. מנגד, זה לא מקרי שגם לנשיא מקרון אין ילדים משלו וגם למרין לה־פן אין. ההנחה היא שילדים פוגעים בקריירה, ואם יש לך ילדים את לא זמינה מספיק ותהיי עובדת פחות טובה".
נוסף לעבודה שלך כבמאית את גם מלמדת קולנוע בפמיס, בית הספר לקולנוע הכי חשוב בצרפת. את בדיוק דור אחד מעל התלמידים שלך. מההתרשמות שלך, מה שונה באהבת הקולנוע שלהם לעומת זו שלנו?
“הם מאוד אוהבים סרטי ז'אנר ורוצים לעשות סרטי ז'אנר, הרבה יותר מאשר הדורות הקודמים. אני חושבת שזה נובע מכך שהיום יש הרבה יותר חשיפה לקולנוע בינלאומי, וכמובן גם לסדרות טלוויזיה. פעם, תלמידי קולנוע פעלו בהשראת ברגמן ופליני - היום זה בהשראת ‘משחקי הכס'".
