שבוע יוצא לדרכו פסטיבל הקולנוע הצרפתי בישראל, והוא מספק הוכחה נוספת לאופן שבו התעשייה הזאת עוסקת בנושאים נפיצים ובוערים. אחת הדוגמאות החזקות לכך היא “לשחק באש", סרטן של דלפין ומוריאל קולין, המגיע אלינו לאחר שזיכה את כוכבו ונסן לנדון בפרס השחקן הראשי בפסטיבל ונציה. הוא מגלם כאן אלמן שאחד מבניו עושה חיל אבל האחר הופך לפעיל ימין קיצוני, מה שסוחף אותו ואת המשפחה כולה למעגל של אלימות.
דלפין ומוריאל קולין הן אחיות שפועלות יחדיו כבר שנים. לצורך הכנת הסרט העלילתי הן צפו בשלל סרטים תיעודיים על הימין הקיצוני. “למדנו משהו מעניין", הן אומרות בריאיון לקראת הקרנת “לשחק באש" בישראל. “מלמעלה, יש נשים בימין הקיצוני האירופי. הרי גם בצרפת וגם באיטליה, למשל, נשים מנהיגות את הימין הזה. עם זאת, בשטח עצמו זה כמעט רק גברים. אם בודקים מי הפעילים של המפלגות הללו, כמעט אין שם נשים. כשהלכנו לאסיפות של ארגוני ימין קיצוני לצורך התחקיר, ישר זיהו שאנחנו לא קשורות, רק בגלל שאנחנו נשים".
כתוצאה מכך, “לשחק באש" נכשל בגדול במבחן בכדל (הבודק את רמת הייצוג הנשי ביצירות). אין בו אף סצינה שבה שתי נשים מדברות על משהו שאינו גבר.
האם זה גרם לכן לחשוב פעמיים אם לעשות את הסרט הזה או לא?
“הסרט מבוסס על ספר, ושם המצב היה גרוע עוד יותר. יש בו רק גברים. לא היינו מסוגלות להביא אותו למסך בצורה הזאת, ולכן הוספנו כמה דמויות של נשים, ואלה תמיד הדמויות שיש להן הכי הרבה כוח - הדיקנית, השופטת, וכיוצא בכך. הנשים בסרט שלנו מייצגות את קול השפיות. זה שרוב הדמויות גברים לא אומר שהסרט הזה או כל סרט אחר הוא לא פמיניסטי. הימין הקיצוני במהותו לא תומך בשחרור האישה, ומציג גישה שמרנית ביותר כלפי נשים, אז לתקוף אותו זה מעשה פמיניסטי".
לפני שהסרט מתחיל, אם המשפחה מתה. עד כמה הדינמיקה הייתה שונה אילו היא הייתה נוכחת?
“זה יהיה קל מדי לומר שאם האמא הייתה בחיים, הכל היה משתנה, אבל בהחלט אפשר לומר שהרבה פעמים הקצנה פוליטית או דתית מתרחשת במשפחות שבהן יש איזשהו חסך. זה לא בהכרח משום שאמא איננה, אלא משום שמשהו במשפחה לא בסדר. אם בוחנים מקרים של צעירים שהקצינו, הסיפור הקלאסי כולל שלושה גורמים: משבר משפחתי, השפלה מקצועית או חברתית, ומפגש עם מישהו או עם כמה אנשים שמציעים לך מקום. בדיוק כמו בסרט, הקצנה נובעת מכך שאתה לא מוצא את עצמך, ואז מגיעים הקיצוניים ומאפשרים לך למצוא את המקום שלך בחברה".
הבנתי שכתבתן את התסריט במחשבה על ונסן לנדון לתפקיד הראשי. זה שנים שהוא השחקן הכי בולט ואהוב בצרפת, אז לא צריך סיבה מיוחדת כדי ללהק אותו - ובכל זאת, למה בחרתן דווקא בו?
“הוא בגיל של הגיבור, וגם הילדים שלו בגיל של הילדים בסרט. הוא מאוד פעיל פוליטית ומאוד מזוהה עם השמאל, ולא מתבייש בזה. האבא כאן עובד בחברת הרכבות, ומבחינה פיזית ונסן נראה כמו אחד שיכול לעבוד שם. הוא מגלם אבא רך ושביר, שזו דמות מהסוג שוונסן לא מגלם בדרך כלל, ועניין אותנו לראות אותו בדמות קצת שונה יחסית למה שהוא עושה בדרך כלל - דמות עם חולשות".
לתפקיד הבן הפשיסט והאלים ליהקתן את בנז'מן וואז'ן, מהכישרונות העולים של הקולנוע הצרפתי, שגם נחשב גבר אטרקטיבי מאוד. בכוונה בחרתן לתפקיד מישהו יפה תואר?
“כן, רצינו לצייר דמות מורכבת. קל מדי לשנוא מישהו שהוא 100% רשע. רצינו שהדמות תעורר רתיעה ואהדה באותה מידה. הוא יפה, עד שהשנאה מכערת אותו. רצינו שהקהל יצטרך להתעמת עם עצמו ולשאול איך הוא יכול לגלות סימפתיה כלפי מישהו כל כך גזעני. גם בליהוק של הפשיסטים האחרים רצינו לחרוג מהקלישאות. בסרטי טלוויזיה גרועים הם תמיד נראים כמו מפלצות, אבל זה לא ככה במציאות. כמו שוונסן אמר לנו - לפעמים, אנשים עם חליפה ועניבה הם הכי גרועים".
כמה סצינות עוסקות באהדה המשותפת של המשפחה לקבוצת הכדורגל של מץ. למה בחרתן לשלב כדורגל בסרט?
“כי כדורגל הוא מקום גברי ואלים. האלימות לא נובעת בהכרח מהספורט עצמו. אנחנו אוהבות כדורגל ואין לנו שום דבר נגדו חלילה. הבעיה היא בתרבות האוהדים. הרבה גברים מתאספים ביציעים וכפי שקורה לעיתים קרובות במצבים כאלה, זה יוצר אנרגיה שלילית שיכולה גם להיות מסוכנת".
איזה מסר הייתן רוצות שהקהל הישראלי ייקח מהסרט הזה?
“באופן כללי, אנחנו לא אוהבות להגיד לקהל מה לחשוב. בימינו יש לציבור מעט מאוד הזדמנויות לשבת ולחשוב במשך שעתיים בלי הפרעות, וזו אחת הסיבות לכך שהעולם בצרות. מה שהיינו רוצות זה שהסרט יהיה הזדמנות למחשבה המעמיקה והשקטה הזאת. העולם כולו נוטה ימינה - זה קורה בצרפת, זה קורה באמריקה, וזה קורה גם בישראל, וקולנוע הוא אחד המקומות היחידים שעוד יש בהם מחשבה ביקורתית. בישראל, אם למישהו יש מחשבה ביקורתית, הוא בהכרח נגד הממשלה ונגד הדרה של אחרים, הלא כן?"
הרבה מהצרפתים בישראל הצביעו בעד הימין הקיצוני במערכת הבחירות האחרונה בצרפת, מה לדעתכן הם יחשבו על הסרט?
“אני מניחה שהם לא אוהבים את ונסן לנדון משום שהוא כל כך מזוהה עם השמאל, אז הם פשוט לא יבואו. עם זאת, נשמח כמובן שהם יגיעו. הסרט מזמין את כולם לשיח פתוח. אם האבא בסרט היה מדבר עם הבן שלו בשלב מוקדם יותר, הכל היה אחרת. אני מאחלת לכולנו שנתחיל לדבר, כי אז נבין שלמרות הפערים, אנחנו חולקים לא מעט ערכים משותפים".
אם מסתכלים על הנתונים של הבחירות האחרונות בגרמניה, רואים שהרוב מוחלט של הצעירים הצביעו לימין או לשמאל הקיצוני. אולי פשוט צריך להעלות את גיל ההצבעה?
“צר לנו לבשר לך שבצרפת יש גם הרבה זקנים פשיסטים. בפסטיבל ונציה זכינו גם בפרס הקהל הצעיר, ושני צעירים מחבר השופטים עלו על הבמה ונשאו נאום מרגש מאוד. הם אמרו שהם לא הקולנוע של מחר אלא הקולנוע של היום - הם לא הדור של מחר, אלא הדור של היום. הם הסבירו עד כמה חשוב להם לראות את הסרט הזה באיטליה העכשווית, שהיא כמעט פשיסטית. זה לא שאלה של גיל - זו שאלה של ידע, של פתיחות ושל החוויה האישית. כולנו יודעות עד כמה האישי והפוליטי כרוכים זה בזה. הרבה פעמים אנשים מצביעים מתוך כעס ומתוך ייאוש, והימין הקיצוני יודע להשתמש בזה ולנצל את החולשות האלה".
לשעות ומועדי הקרנה, ראו באתרים הרשמיים של הפסטיבל ושל הסינמטקים בישראל.
