הילדים של אפרים קישון מספרים: "הוא היה אבא מפנק"

כעת, עשור למותו, מתגלה גם האמת. מסתבר שאומנם לקישון היה דמיון פורה, שנראה היה לנו כבלתי מוגבל ולעתים אף פרוע, אבל יצירותיו מעולם לא היו לגמרי מנותקות מהמציאות. "לפחות גרעין של אמת היה בכל אחד מהסיפורים שלו, גם אם היה מקצין אותם", מעידה בתו, רננה. "אבא היה איש של פתקים. הם תמיד היו טמונים בכיס החולצה שלו עם עיפרון קטן. כשהיה צץ לו רעיון, לא משנה באיזה מצב, הוא היה באותו רגע שולף פתק ורושם אותו".
 

ולא רק הפתקים והעיפרון הנצחי אפיינו אותו. מבחינת קישון, כפי שמספרת בתו, המלכה הבלתי מוכתרת שלו הייתה "פיפי" (פ' לא דגושות), מזוודה מיתולוגית, שאותה האניש. "המזוודה הזאת ליוותה אותו שנים רבות", זוכרת רננה. "כשנשברה, מה שקרה לא פעם, הוא היה מתקן אותה, ולנו נראה היה שאבא יודע לתקן הכל".

רפי ורננה קישון (בחולצה הלבנה) עם משפחתם לצד תמונת אביהם. צילום: רענן כהן

לדעתה, קישון היה אבי מזוודות הטרולי. "כשהתחיל לנסוע יותר בעולם, נמאס לו להיסחב עם המזוודה המיושנת", היא מספרת, "הוא השיג גלגלים והדביק אותם עם תושבת למזוודה, ומהצד השני הצמיד לה רצועה. זה היה פטנט שהקדים את זמנו, אבל גם הרעיש לפחות כמו מטוס ג'מבו על רצפות הלינולאום בשדות התעופה. בגלל הרעש, כולם היו מסתכלים עליו והוא היה גאה ב'פיפי' הזקנה, שהשתרכה אחריו".
 

מאחורי הדימוי האלגנטי של קישון הסתתר טיפוס עמלני, שהעביר שעות בחדר המלאכה גדוש המכשירים שלו. "אני מפסל, רוקע במתכת, עוסק בצורפות, אבל כמעט אין לי זמן לכך", סיפר לי בראיון חושפני ב־78'. "למעשה, אני פסל מדופלם ומורה לפיסול, בוגר הפקולטה לתולדות האמנות בבודפשט".

"לאבא היו ידי זהב", משוכנעת רננה. "כשהשעון היה מתקלקל לאחד מאיתנו, לא הייתה לנו סיבה לחפש שען. היינו הולכים לאבא, והוא תיקן בלי בעיות. השרשרת נקרעה? אין בעיה, אבא ירכיב אותה ותהיה כמו חדשה. רק אחרי הרבה שנים הבנו איזה פנומן היה לנו בבית".
 

"זה לא. אבל לשנינו הייתה אהבה משותפת לגאדג'טים למיניהם. אבא היה משוגע על הדברים האלה. הוא היה מביא לנו צעצועים ואחר כך היה נלחם איתנו כדי לקחת אותם לעצמו".

"השבתות שביליתי עם אבא אפרים היו בשבילי כמו לונה פארק", ממשיך את דבריה אחיה הבכור, ד"ר רפי קישון, בנו של קישון מנישואיו הראשונים לחוה, שגדל במחיצתה ברמת גן. "בשבתות אלה היו לנו הבילויים הקבועים. קודם כל היינו הולכים למסעדה הונגרית, שבה היה מתגלה הטעם הקולינרי המאוד בסיסי שלו. 'את האוכל הכי טעים אכלתי במחנה העבודה, בשואה', הוא היה מספר. 'זאת, כשחברי השיג שלוש ביצים קשות ואותן חיממנו בתוך קופסת שימורים. את הטעם של זה לא אשכח כל חיי'.
 

"עוד לפני שאחי נולדו, היינו יורדים למרתפי השעשועים, היכן שנמצא בניין האופרה כיום, והוא ושרה (רעייתו השנייה) היו משחקים שם ביליארד", ממשיך רפי. "הוא אהב במיוחד לשחק ביליארד קרמבולאז', עם שלושה כדורים ובלי חורים בצד. כחובב, הוא זכה במשחק הזה באליפויות בינלאומיות. אחר כך הביא שולחן ביליארד לבית באפקה והיינו מתמרנים בינו לבין חדר הפינג־פונג, שבו היינו מקיימים אליפויות משפחתיות.
 

"בילדותי היו שכינו אותנו בצחוק 'האחים רייט', מאחר שהיינו יוצאים מהבית ומטיסים מטוסים, דאונים, טיארות וכל מיני דברים מעופפים אחרים, כשבאפקה עוד היו שדות נרחבים. באיזשהו מקום הוא נשאר ילד ואהב את המשחקים עד כדי אינפנטיליות. כמי שהיה מאוד תחרותי, לא היה לו קל לתת לנו לנצח אותו. אגב, אותם מטוסים ודאונים לא פעם היו נופלים ומתרסקים על האדמה. שבוע היה לוקח לו לתקן אותם. ולא רק זה. אבא הכי אהב לקחת אותי לכל קרקס שהגיע לארץ, בתור מי שאהב קרקסים לא פחות ממני. ילד, מה לעשות.
 

"בדרך לקריירה המזהירה שלו כבמאי קולנוע, אבא התגלח על הזקן שלנו, הילדים, בסרטי ה־8 מ"מ שבהם היה מסריט אותנו. הוא היה מצלם ומביים אותנו בלי סוף. כבר בגיל 3 כיכבתי אצלו בסרט שהוא קרא לו 'רפי בגן הקופים'. יום אחד הוא ממש ביים אותי ואת אחי, עמיר, עם כל מיני תלבושות. ממש לא ידענו מה רצה מאיתנו. פתאום צץ סרט תיעודי שצילם על חיות בדרום אפריקה, ובו שתל את הצילומים שלנו, כאילו היינו שם. יותר מאוחר הוא שיתף אותי ואת עמיר ב'תעלת בלאומילך'.
 

"אני חייב לציין, שככל שהיה לגבי בימים ההם 'אבא של שבת', הוא ידע לפצות אותי על הימים שבהם לא היה איתי, כולל המתנות שהיה מביא מחו"ל והגלויות הציוריות, שהיה שולח אלי באופן אישי. הבט מה כתוב באחת מהן - 'לרפיניו, שלום. לא זכיתי באוסקר, אבל אכלתי צהריים עם צ'רלי צ'פלין'". 
 

לדברי רננה, אביה היה ארכיבאי בנשמה, ששמר ותייק כל פרט, הקשור בו ולא רק בו. "לאבא היה מצבור של קלטות עם נאומים של ראשי המשטר הנאצי", מגלה רננה. "לתחביב המוזר הזה הגיע אבא עם הראש הציני־סרקסטי־אבסורדי שלו. הוא היה נהנה לנסוע ברחובות תל אביב עם מכונית הוולוו שלו ובה שלושת הזאטוטים שלו, כשברקע מהדהד קולו של איזה נאצי ארור, שקרא להשמיד את העם היהודי. זה גרם לו לתחושת ניצחון, כשמול נאומי השטנה שלו הוא עם ילדיו במדינת ישראל העצמאית".
 

"לא הייתה לנו ברירה אחרת. השואה הייתה סביבנו כל הזמן. אני לא יודעת איך זה בבתים אחרים של דור שני לשואה, אבל היא הייתה נוכחת אצלנו. וזה לא שהוא ישב וסיפר לנו, אבל בבית ראינו הרבה סרטי שואה וסדרות שואה, שאליהם היינו נחשפים ביחד עם ההורים. כמה שהוא הצליח, הנושא לא נתן לו מנוח".
 

"אבא חשב שזה לא יעניין אותנו. כאדם מאוד אמוציונלי, קרוב לוודאי שהוא פחד להגיע למקומות האלה. משהו ממה שעבר עליו בתקופת השואה נודע לנו מהספר הביוגרפי הנפלא שירון לונדון כתב עליו. בהקשר הזה הייתה לי חוויה יוצאת דופן, בהיותי כבר בשנות ה־20 שלי, כאשר הוזמן לפולין והצטרפתי אליו, ובאותה הזדמנות נסענו לאושוויץ. בדרך לשם כולם נרדמו ברכבת חוץ משנינו. ואז, בפעם הראשונה, העזתי לשאול אותו שאלות על מה שעבר עליו במחנה העבודה, בתקופת השואה. אז הוא סיפר לי דברים שלא ידעתי עליהם מעולם.
 

"לפתע גיליתי לראשונה שהייתה לו משפחה גדולה בהונגריה, שהושמדה כמעט כולה בשואה. עד אז ידעתי על הוריו, שעלו איתו ארצה - אביו, שנפטר בצעירותו, ואמו, שלא יכולתי לתקשר איתה כי דיברה רק בהונגרית. איתם עלתה אחותה חשוכת הילדים. ככל שאבא היה סגור, בשיחות איתו, באחד על אחד, הוא נפתח עד כדי שיחות מעמיקות".

"אבא שלנו היה שילוב של ניצול שואה ושל אמן", אומר עמיר קישון, ילד הסנדוויץ', דרך הסקייפ ממקום שבתו בארצות הברית. "מהבחינה הזאת היה לנו אבא מאוד מורכב. חשוב לציין שברמת האישיות לא הכל אצלו היה הומוריסטי. כמו לאחרים, השואה לא עשתה לו טוב, והוא סבל מדיכאונות. לזכותו ייאמר, שהוא הצליח לקום מהשואה, לסגור אותה בתוך איזו קופסה ולבנות חיים חדשים, אם כי זה לא היה פשוט".
 

כשאני תוהה באיזה מובן זה היה לא פשוט, חושב עמיר קישון ארוכות ואז עונה: "כמי שביקר בבית שלו באפקה, יכולת לקבל דוגמה מצוינת לחיים של אפרים (כך הוא קורא לאביו - יב"א). בקומה למעלה, בחדר העבודה שלו, נמצא העולם שהוא רצה לחיות בו וממנו יצאו הגיבורים הספרותיים שלו, עם מכונת הכביסה הרועדת והמטיילת והאינסטלטור המאחר עד בוש. החיים האמיתיים קרו בקומה שמתחתיה, קומת המשפחה. החיים של אבא נעו בין שתי הקומות האלה, כשאף פעם הוא לא היה האבא הקלאסי שיושב ועושה שיעורים עם ילדיו. אבל כשהיינו צריכים אותו, הוא היה נגיש".
 

"לשנינו הייתה אהבה משותפת למכשירים חשמליים. היה לנו וידיאו, כשלאף אחד לא היה. הוא קנה לי מחשב, כשעדיין לא היה בכל בית. אבל עם כל הדברים המשותפים, תמיד היו ברקע 'הילדים האחרים', והם הדמויות פרי הדמיון שלו, שאותן יצר. אצל אבא היצירה הייתה עוד ילד, לא עבודה, ובה הוא היה כעין מהנדס של הומור". 
 

אני שואל את רננה אם אביה המפורסם ידע לפנק את ילדיו. "הוא היה אבא מפנק, בפרט אותי, בת הזקונים שלו. נולדתי לו כשהיה כבר בן 43", היא משיבה. "כל מה שרציתי, קיבלתי ממנו, וכשעבר חלקית לשווייץ, העברתי שם חופשות נפלאות עם אמי, שרה, כשעמיר היה בצבא ורפי בלימודים. כל חופשה היינו שם וזה היה אושר גדול".
 

"אולי תתפלא, אבל הוא היה מטורף בעיקר על קניות. השמועה שהוא היה קמצן בכלל לא נכונה. אבא, כנראה, נעזר בה כדי שלא ייטפלו אליו. מרכולים למיניהם היו מקום חביב עליו, גם חנויות לחומרי בניין, לא כל שכן חנויות לכלי כתיבה. כשהייתי מצביעה על דברים ואומרת שאני מתלבטת ביניהם, הוא היה מוציא ארנק וקונה. על הרקע הזה משעשעים אותי ביותר כל הסיפורים המופרכים על הקמצנות שלו, שכמובן לא הייתה ולא נבראה".
 

"בחיים לא! לא היה לו זמן לדברים האלה, אבל בילדותי הוא היה מגיע להופעות המחול שלי ונורא התגאה בכך שהבת שלו רוקדת, כי אבא מאוד אהב מחול. אם לומר לך את האמת, לי לא היה נוח אם היה מגיע לאסיפת הורים, כי אז כל תשומת הלב הייתה מתרכזת בו".
 

"ממש לא. גם אמא לא. זה היה בית שבו כל אחד היה לעצמו. אנחנו, הילדים, גדלנו כאוטודידקטים כאלה".
 

"אבא מאוד עודד אותי ללכת לעולם היצירתי, לאו דווקא לכתיבה, מה שהביא אותי ללמוד עיצוב בבצלאל. כבתו של סופר אגדתי כזה, לא העזתי לחשוב בחייו שאעסוק בכתיבה. רק אחרי שנפטר, השתחררתי והתחלתי לכתוב. אולי יצא מזה משהו".

כל אחד מילדי קישון פנה לכיוון אחר. בעוד רננה פנתה לעיצוב, רפי למד וטרינריה ועמיר פנה למחשבים. קישון האב לא הכתיב להם את מהלכיהם בחיים. "מהבחינה הזאת, הוא היה אבא מאוד נעים", מציין רפי. "חוץ ממקרים נדירים, הוא לא הרים את קולו, בטח שלא הרים את ידו". 
 

"לאבא הייתה מין אוטוריטה כזאת, שמבלי להרים קול ומבלי שהתאמץ, נשמענו לו", מעידה רננה. "לצעוק? לא הג'נטלמן הזה, עם הווליום המאוד אירופי שלו, שלא אהב צעקות, אבל הוא קרא לאמי 'האישה הפלסטינאית'. היא הייתה לו עזר כנגדו מושלמת. בשביל להגיע כל כך רחוק הוא היה צריך לידו מישהי כמוה, שידעה לדחוף ולבקר. ככל שהיא העריצה אותו, זאת לא הייתה הערצה עיוורת".
 

"באיזשהו שלב גדלתי לתוך זה וזהו. זה קרה כי אבא עבד בעיקר בלילות. החלוקה בין לילה לבין יום לא הייתה אצלו כמו אצל כולם. הוא היה מחלק את היממה לפי צורכי עבודת הכתיבה שלו, ודלת חדר העבודה הייתה מבודדת מרעשים. אבא לא היה מסוגל ליצור ברעש. חדר העבודה היה מבצרו. לא היו נכנסים אליו סתם. במשפחה מתהלך סיפור שהתרחש לפני שנולדתי, עוד כשהיה עם חוה, אשתו הראשונה. כשמישהו נכנס אליו פתאום, הוא קפץ החוצה מרוב הפתעה. על סמך הסיפור הזה, אף פעם לא הפתענו אותו".
 

רצונו של קישון בשקט לכתיבה היווה גורם מרכזי ברכישת בית באפנצל שבשווייץ. "זה היה תהליך בלתי נמנע", סבור רפי. "קרה שעשרה ממחזותיו הוצגו בו זמנית ברחבי אירופה, חלקם היו בבימויו, וזאת כשהוא רואיין תכופות על ידי אמצעי התקשורת שם. את זה אי אפשר היה לנהל בשלט רחוק מהארץ. זה היה בית כפרי פשוט, אבל אנחנו, בני משפחתו, נהנינו כהוגן מהבית הזה, שממנו נשקף נוף מאוד יפה ולצדו הייתה בריכת שחייה מקורה וסאונה".
 

חדר העבודה שממנו יצאו גיבוריו הספרותיים של קישון. צילום: רענן כהן

כשרננה נשאלת אם אביה טיפל באמה, שרה, "המנוע שמאחורי הקריירה שלו", כשזו חלתה בסרטן, היא משיבה: "אבא שלי לא היה פלורנס נייטינגייל. טיפולים לא היו בשבילו. היה לו קשה עם זה, בפרט כשהוא היה עסוק בכתיבה שלו. בזמנים הקשים היו לצדה עד מותה שתי החברות הכי טובות שלה, זיוה להט וטוני טיפר. אין היום חברויות כאלה".
 

"לא עשינו מזה הו־הה מי יודע מה. זה היה קרוב לשנה אחרי מותה של אמא, אבא כבר התקרב לגיל 80 ויכולנו להבין שהוא לא רצה להיות לבד".
 

"כל אחד והטעם שלו, אם כי זה לא הכיוון שהייתי בוחרת בו".
 

"ליסה, מרצה אינטלקטואלית לספרות, המתיקה לו את זקנתו", מעיר רפי. "די חיבבתי אותה".
 

"אין יחסים. זאת הייתה תקופה שלא הייתי שמה עליה דגש במכלול החיים שלו".
 

"כלום. בתום מאבק על הירושה, שממנו היא נשארה עם הדירה שלו בשווייץ, הוצאנו את ליסה לגמרי מהחיים שלנו".
 

הקישונים פועלים כיום כחברה לכל דבר סביב המורשת הספרותית העשירה של אביהם. עמיר עוסק ממרחקים בניהול השוטף שלה. הבכור רפי, וטרינר מאוד מצליח, ככל שהוא עסוק בתחומו, מבחינת אחיו, פועל כאיש יחסי הציבור שלהם. "אני הראש היצירתי וזו שעוסקת בפיתוח העסקי", מעידה על עצמה רננה.

"שלושתנו מתברכים בכך שאלינור (לכטמן), המחוללת פלאים בניהול העיזבון התרבותי של אבא, נכנסה לעולם שלנו. מדהים איך שיזמה וארגנה את פסטיבל קישון להומור.

"מבחינתנו, אפרים קישון הוא לא רק עבר", היא אומרת לבסוף. "היצירות שלו חיות ונושמות ויש המון מה לעשות איתן. אני מקווה שיקומו יוצרים שיבינו, כי ביצירות שלו מסתתר אוצר עצום. אני מצפה שייקחו את החומרים שלו כבסיס ליצירות חדשות.