דובי לא לא: ב"טד 2" חסר העוקץ החתרני של הסרט המקורי

 ״טד 2״ (2.5 כוכבים)

הקומדיה החדה ״טד״ שהופקה לפני שלוש שנים הציגה זוגיות גברית מושלמת ומנחמת, שבמסגרתה מכוננים ג'ון בנט - אינפנטיל מבוסטון בן 35 - ודובון הצעצוע שלו המכונה טד, אישיות משותפת שמזוהה בעיקר בצריכה מוגברת של סמים קלים, תוכניות ג'אנק טלוויזיוניות, ולא פחות חשוב מכך - התעסקות כפייתית עם זונות.

מובן שמערכת יחסים בין־זכרית שכזו מדירה נשים מהמעגל הקרוב לה, ואין פלא שב״טד״ המקורי הופקד התפקיד השלילי, הנמסיס, אצל גברת צעירה, שמעיזה להעמיד בפני בן זוגה הילדותי אולטימטום של או-הוא-או-אני. כלומר, או אישה או דובון.

למרות ההצלחה הקופתית הגדולה של ״טד״, התעכבה הפקתו של סרט ההמשך במשך כמה שנים, ובינתיים הספיק סת' מקפרלן, שיצר את סרט המקור, לבזבז את האשראי הרב שצבר בבימוי כישלון מביש כמו המערבון ״מיליון דרכים להתפגר״. השבוע שב סוף־סוף הדובון הסטלני לבתי הקולנוע ברחבי תבל, ולמרבה הצער מסתבר שבעקבותיו יש להוסיף ולקצץ עוד ועוד בקווי האשראי שניתנו אך לפני שנים אחדות למקפרלן.

זה לא זה. החדות, השנינות, החוצפה והרמיסה המכוונת של כל כללי התקינות הפוליטית, שייחדו את ״טד״ הראשון, כמו נמחקות לגמרי ב״טד 2״. לא משעשע, מסורבל ונסמך בעיקר על חיקויים ועל נאומים ישירים, שהם הדרגה הנמוכה ביותר של אמנות ההצחקה. בסרט החדש מקפרלן מהפך את הנוסחה שעבדה כל כך טוב בסרט המקור. הפעם נכנס דווקא דובון הצעצוע בעול הקשר הקבוע עם אישה, כשהוא מתחתן עם קופאית סופרמרקט בעלת פה מלוכלך ועבר של שימוש כבד בסמים. ג'ון בנט, הנשמה התאומה שלו, נותר מחוץ למעגל כגבר בודד ושבור לב, שרגעי החסד היחידים שבהם הוא מסוגל לאסוף את חלקיו המפוזרים רק בזמן איכות, מפציעים כשהוא רובץ על הספה עם הדובון שלו, והשניים בוהים בתוכנית זבל, גומעים בירה, מחסלים צינגלך, ומספרים זה לזה בדיחות בית שימוש.

בהשראת המאבק החוקתי העז שמפלג כעת את האומה האמריקאית בכל הקשור לאישור נישואים בין בני אותו המין, מקפרלן וצמד התסריטאים שלו וולסלי וויילד ואלק סולקין, מנתבים את ההרפתקה הקולנועית הזו סביב מערכה משפטית נוקבת, שמטרתה לאשר את קיומו של הדובון טד כפרסונה אנושית, ובתוך כך להשיג אישור נישואים תקף לו ולגברת מהסופרמרקט.

ההסתמכות העודפת על רצף מייגע של סצינות המתחוללות בתוככי אולם בית הדין, ועל חתירה מתמדת של חבורת הסטלנים - ג׳ון, טד, אשתו הקופאית וגם עורכת הדין שלהם - להכרה מטעם הממסד, מעכבת את הקצב הקומי של הסרט, ובמידה רבה מוציאה את העוקץ החתרני של ״טד״ הראשון, שהרי הסרט ההוא התבסס קודם כל על לעג גלוי לכל מושגי החברה הבורגנית. לעתים נדמה שאם היה ״טד 2״ נמתח על פני רבע שעה נוספת (גם כך הוא מוגש לצופים באורך מופלג של 115 דקות), הוא היה יכול להשתבץ בקלות באותה תוכנית הקרנות עם ״סלמה״ קפוץ התחת המנציח את פועלו של מרטין לותר קינג המנוח בכל הקשור למאבק להשגת זכויות אזרח באמריקה.

לא זו בלבד שמרק וולברג, בתפקיד ג'ון הילדותי, מצוי כעת בכושר משחק ירוד יותר מאשר לפני שלוש עונות בסרט המקור, דומה שגם הדובון טד שיחק טוב יותר בסרט ההוא. הסיבה איננה כמובן בטיב הקש שבו ממולא גוף הפרווה שלו, אלא בנטייתו הנוכחית לטרחון יתר ודחיקתו אל עמדה מוטעית של יצור פגוע, במקום בריון פוגע. העתקת מרכז הכובד הדרמטי מהאקטיבי לפסיבי, מהמחטיף לחוטף, מהמכה למוכה, מייתרת כמעט לגמרי את קיומו הפרדוקסלי של הדובון המדבר והמקלל. כעת הוא סתם טדי־בר, כזה שהורים מעניקים לילדיהם בערב חג המולד. 

"מחיר התהילה" (2.5 כוכבים)

צ׳רלי צ׳פלין מת בחג המולד של 1977, ויומיים מאוחר יותר נטמן בעיירה השווייצרית ווה שלחוף אגם ז'נווה. שלושה חודשים לאחר הלוויה נפרץ קברו של צ'פלין, ומתוך הבור נשלף ארון הקבורה עם שרידיו של הגאון. עשרה שבועות מאוחר יותר נמצאה הגניבה, ושני מהגרים - אחד מפולין והאחר מבולגריה - נתפסו והורשעו בביצוע הפשע המורבידי הזה.

מטרת חוטפי הגופה הייתה לסחוט כספים, 400 אלף לירות שטרלינג, מבני משפחת המנוח. אלה דווקא לא התרגשו במיוחד משוד הקבר, ואף התייחסו לסיפור הביזארי שאליו נקלעו כאילו מדובר בשלוחה מאוחרת של אחת הקומדיות פרי רוחו של צ׳פלין.

על בסיס הסיפור הזה בנה הבמאי הצרפתי קסבייה בובואה את "מחיר התהילה" - דרמת פשע חברתית הנשענת בקווים כלליים על מעשה חטיפת הגופה, אך גם מתפרסת לכיוונים שונים, שדומה כי שני החוטפים כלל לא חלמו עליהם.

על פי הסרט, מדובר בשני חברים - האחד בלגי, האחר אלג׳יראי (שינוי טעון משמעות לעומת הסיפור האמיתי), שהכירו זה את זה בעת שהותם במחנה מעצר למהגרים, שם הציל האחד את חייו של האחר, כאשר פרצה דליקה חשודה במקום. מאוחר יותר התגלו נטיותיו הפליליות של המהגר הבלגי, שהחל להיכנס ולצאת מבתי סוהר בשווייץ. לעומתו נישא האלג׳יראי למוסלמית צעירה וכונן עמה משפחה פלוס בת קטנה. אלא שבדיוק אז קרו שלושה אירועים סוחפים: האישה נזקקה לניתוח פרטי, הבלגי השתחרר מאחת מתקופות המאסר התכופות שלו וצ׳פלין מת. חיבורם יחד של שלושת האירועים הניב, על פי הסרט (ולאו דווקא על פי המקרה האמיתי), את חטיפת הגופה ואת ניסיון סחיטת הכספים שהיו אמורים לממן את הניתוח היקר.

קסבייה בובואה, יליד 1967, נכנס ברעש גדול אל דפי הכרוניקה הקולנועית כבר בהיותו בן 24 כשכתב, ביים ושיחק בתפקיד הראשי ב״צפון״, סרט ביכורים עז מבע שזיכה אותו ב-1991, בצדק רב, בשורה של פרסי הצטיינות. מאז לא הרבה בובואה לביים לקולנוע, אך שניים מסרטיו ("לוטננט קטן" ו"על אנשים ואלוהים") הוכיחו כי מדובר בקולנוען בעל קול ייחודי שלא בהכרח מתחבר אל המיינסטרים.

הנה כעת מגיע ״מחיר התהילה״, סרטו השישי של היוצר הצרפתי, ומוכיח שגם החריגים נבלעים בסופו של דבר בתוך המיינסטרים המשמים לעתים. בובואה נוטל את סיפור החטיפה והסחיטה ומנסה למנף אותו לשני כיוונים מנוגדים שכלל אינם מסוגלים להתחבר זה לזה. מחד גיסא נבנה הסרט כסוג של מחאה חברתית נגד החברה השווייצרית המתנשאת המותירה מהגרים דלפונים בשוליים, ואף חמור מכך - המוסלמים שביניהם סובלים מאפליה ברורה ומכוונת. מאידך גיסא, בובואה משתמש בבבואתו של צ׳פלין, שבסרטיו המרובים ידע לשמש פה למהגרים נטולי הבית, ואף לטעת אופטימיות אצל גיבוריו הנוודים חסרי כל.

ואם במקרה מישהו מהצופים לא ממש קלט את הרובד הזה בעלילת ״מחיר התהילה״, בובואה מפיל עליו אוסף של ציטוטים ישירים ועקיפים הלקוחים מתוך יצירתו הקולנועית השופעת של צ׳פלין. ראשית, בובואה מסתייע בקטע שנתלש מתוך סרטו של צ׳פלין, ״הצ׳מפיון״ (1915), כדי להבהיר באמצעותו מי הם הכוחות החברתיים הפועלים, לדעתו, ברקע סיפור חטיפת הגופה. ואם לא די בציטוט הישיר הזה, בונה בובואה באופן מגושם למדי תת-עלילה, שבמהלכה אחד הגיבורים כמו נקלע אל תוך עלילות שניים מסרטיו של צ׳פלין - ״הקרקס״ ו״אורות הבמה״, וכאילו חווה על בשרו את המצבים הקומיים-טר-גיים שגולל צ׳פלין בשני סרטים אלה.

בובואה מדגיש עוד יותר את מחויבותו למקור הצ׳פליני, כשהוא מסתייע במוזיקת רקע שחוברה על ידי הגאון המנוח עבור כמה מסרטיו. גם כמה מבני משפחת צ׳פלין משולבים ב״מחיר התהילה״ בתפקידים זעירים, מן הסתם כדי להדק עוד יותר את החיבור בין העובדות לאופני העיבוד הפילמאי שלהן. אלא שכל החבילה המורכבת הזאת יחד אינה מתפקדת היטב, משום שגם פוסט-מודרניזם צריך לדעת איך לברוא על הבד, ובובואה, מה לעשות, ככל הנראה התנמנם דווקא בשיעור הזה.

עודפי הדידקטיות מכריעים לעתים את ״מחיר התהילה״, שמתנהל בצורה מסורבלת ודקלרטיבית מדי. הסרט סובל גם מליהוק לא מבריק במיוחד. הקומיקאי הבלגי, בנואה פולבורד (״ברוכים הבאים למכס״), מעצבן ביותר בדמותו של המהגר הבלגי בעל הנטיות הפליליות, ואילו רושדי זם (״לונדון ריבר״), המעצב את דמות האלג׳יראי המדוכא, מגיש הופעה חיוורת למדי. פיטר קויוטי האמריקאי, שעושה כאן תפקיד משנה, בולט לרעה, ואילו את הסיבה לשילובה של קיארה מסטרויאני (בתם המשותפת של הכוכבים מרצ׳לו מסטרויאני וקתרין דנב) בתוך העלילה כלל לא ניתן לאתר.