משונה לומר זאת, אבל הכתובת המיידית של ״האיש שבקיר״ היא דווקא על במת התיאטרון, ולא על המסך. אך מכיוון שהתסריטאי יבגני רומן (שאף ביים וערך את ״האיש שבקיר״) ייעד אותו לקולנוע, הרי שנדרש ממנו לחתור לפתרונות פילמאיים שייחלצו את התסריט שלו מהמלכודת הסטטית־בימתית.
וכך קרה שהמסרטה של זיו ברקוביץ', שצילם סרט זה, קיבלה בו תפקיד בולט מדי. היא נעה ללא הרף, מתזזת את העין, מתפתלת בין הדמויות ולעתים אף גורמת לאובדן הריכוז הנדרש מהצופה בסרט־שאינו־אלא־הצגה־בתחפושת.
שיר (תמר אלקן) מתעוררת משנת אחר צהריים כבדה ומגלה שבעלה רמי נעלם. איפה רמי שלה, תוהה האישה הצעירה אצל מקורביו, אצל בני משפחתו וגם אצל המשטרה ובבתי החולים שבאזור.
רמי איננו, אבל עשרה אורחים שונים, הפוקדים במהלכו של לילה ארוך את דירת בני הזוג, עוזרים לה לגלות היבטים משונים, סוריאליסטיים וגם אפלוליים בחייו של הבעל שנעלם.
כל אורח והסצינה שלו, כל אורח ואופני התגובה של אשת הנעדר לגילויים המפתיעים על אודותיו. חלק מהפגישות מלודרמטיות, חלקן משעשעות, ויש גם כמה פגישות בנאליות ומיותרות. מובן שאלקן, המגלמת את האישה מרוטת העצבים, נושאת במרבית העול הדרמטי, וזה עובד לגמרי לא רע, כל עוד המצלמה מוכת מחלת הים אינה מתערבת בנעשה ובנאמר. סרט קטן ומפתיע.
אקסיומה מספר 1: מחול תמיד מצטלם יפה. אקסיומה מספר 2: אוהד נהרין תמיד ייראה כריזמטי. החיבור בין הקריירה העשירה של נהרין לבין אופני המימוש שלה על במת המחול הוא עניינו המיידי של ״מיסטר גאגא״ שביים תומר היימן (וברק אחיו הפיק). מטרת ההפקה של סרט זה, שנמתחה על פני שמונה שנים, היא להביא לידיעת הצופים הבלתי מיומנים בנפתולי מלאכת הכוריאוגרפיה את עיקרי התורה הזאת. מגמת הפופולריזציה הזאת עולה יפה, וקל לנחש כי ״מיסטר גאגא״ יזכה להצלחה אצל קהל צרכני התרבות, ממש כפי ש״אנאפאזה״, יצירתו הידועה ביותר (גם אם לא המאתגרת ממש של נהרין) גרפה אחריה את ההמונים.