צצה בחודש החגים. בעוד שבועיים תתחיל לרוץ בשלושת הסינמטקים הגדולים בארץ רטרוספקטיבה (כמעט) מושלמת של הסרטים העלילתיים והדוקומנטריים שפייר פאולו פזוליני הספיק לביים בין השנים 1961־1975, בטרם מצא את מותו האלים. מפעל איכות נדיר זה ייערך, כך נמסר, כמחוות פרידה מאלון גרבוז עם סיום עבודתו בת עשרות השנים כמנהל הסינמטק בתל אביב.



יש בה הכל, ברטרוספקטיבה הזאת. כל תריסר סרטי העלילה שביים; כל ארבע האפיזודות הקצרות והקומיות, שאותן הכין עבור ז'אנר סרטי האפיזודות, שהיה נפוץ באיטליה בשנות ה־60 וה־70; יגיעו גם שישה סרטי תעודה ארוכים וקצרים בבימויו. בנוסף ל־22 סרטים אלה, יוקרנו גם שלושה סרטים ארוכים בבימוי במאים שונים, המבוססים על יצירות שכתב פזוליני, שהיה קודם כל סופר ומשורר (ותסריטאי מוערך) בטרם פנה לבימוי.
 
להשלמת הפילמוגרפיה המקיפה של היוצר המנוח חסרים רק שלושה סרטי תעודה, שאחד מהם הוא ראיון לטלוויזיה באורך שמונה דקות, שפזוליני ערך עם המשורר האמריקאי עזרא פאונד, מעריצם של מוסוליני והיטלר. לכל הדעות, זהו המבצע הקולנועי המרשים ביותר של הסינמטקים זה שנים.


עולמו הרב־שכבתי של פזוליני, המערבב דרך קבע קודש בחול, מזוהם באלוהי ועממי בנשגב, נחשף כבר בסרטו הראשון, "אקטונה" (1961), שעורך הנגדה פרובוקטיבית בין סרסור זונות לבין האידיאה הגלומה בקורבן הצליבה הנוצרי. הנוסחה הזו תהדהד גם בסרטי פזוליני נוספים כמו "הבשורה על שם מתי הקדוש" או "דיר חזירים", תוך שהיא מעניקה סטירות לחי מצלצלות להתייפייפות הבורגנית המוכרת של צרכני התרבות המחשיבים בעיקר את עצמם.

החדירה אל עולמות האסור, סימן ההיכר של פזוליני, קיבלה ממדים עשירים עוד יותר בשלבים המאוחרים בקריירה הפילמאית שלו. אז הוא התמכר למריטת הנוצות וגירוד הטיח שהצטבר במשך מאות שנים על גבי יצירות קלאסיות כמו "מדיאה", "אדיפוס המלך", "דקמרון", "סיפורי קנטרבורי", "אלף לילה ולילה", וכמובן "120 הימים של סדום", ספרו הסקנדליוזי של המרקיז דה סאד, ששימש בסיס לסרטו האחרון "סאלו". משלימים את הסדרה העלילתית הסרטים "אמא רומא" (בכיכובה של אנה מניאני), "תיאורמה" (עם טרנס סטאמפ) ו"ציפורי שיר, ציפורי טרף" (עם הקומיקאי טוטו).
בסדרת סרטי התעודה ישולבו "פגישות אהבה" ו"הזעם" - שניהם סרטים באורך מלא - וכן "חומות צנעא" שצולם בתימן, "טיוטות לסרט על הודו", "טיוטות

לאורסטיאה אפריקנית", וגם הדוח המצולם "חיפוש אתרי צילום בפלשתינה", שהופק ביולי 1963 בסביבות הכנרת, נצרת, ירושלים, בית לחם ודמשק. סרט זה נועד לשמש טיוטת הכנה לקראת הפקה אפשרית בישראל של "הבשורה על שם מתי", אך פזוליני התאכזב מהיעדרם של נופים תנ"כיים בארץ הקודש, ובסופו של דבר צילם בדרום איטליה את גרסתו לעלילותיו של ישו בגליל.

כדאי גם לשים לב לקומדיה "לה ריקוטה", בכיכובו של אורסון וולס, ששולבה בסרט האפיזודות "רוגופאג" (1963). במשך שנים לא ניתן היה לצפות בסרט קצר זה (35 דקות אורכו), וזאת בשל ריב מתמשך בעניין זכויות יוצרים. והנה כעת מתגלגלת גם ההזדמנות להשלים חסך זה.

כמו בקבוק משקה קל
 
לפירס ברוסנן, גבר שבגברים ובעל אחוזי כריזמה גבוהים במחזור הדם שלו, היה הרבה יותר קל לגלם על הבד את ג'יימס בונד, מאשר להשתלב בקומדיה רומנטית. ולא רק בונד. גם תפקידיו הראשיים במותחני הריגול "החייט מפנמה" ו"סופר הצללים" דלו מתוכו את המיטב שזכר מסוקס מסוגל להביא אל מול המצלמה. אבל מה לעשות שליתרונות הברורים הללו אין שום משמעות כאשר ניגשים להשתלב בסרט קומי. ו"כמו מאהב אנגלי", אללי, הוא קומדיה.
 

פירס ברוסנן, לא מצליח להחליק לקומדיה. צילום: יח"צ
מסתבר כי היד ששולפת אקדח והאצבע שמטילה את הזית המסוגנן אל כוס המרטיני אינן הכלים המיידיים שלהם נזקק גיבור של קומדיה העוסקת במתח הנצחי שבין הזכר לנקבתו, ואת מחירו של שיעור אלמנטרי זה, שאותו חווה ברוסנן במהלך "כמו מאהב אנגלי", נאלץ הפעם לשלם כל רוכש כרטיס כניסה לסרט.

"כמו מאהב אנגלי" נוצר כנראה כמו כל בקבוק משקה קל, בעזרת נוסחה כימית קבועה האמורה לדעת את סוד המהילה של אקסצנטריות אנושית ביחד עם מרכיבים כמו קוצר רוח, היסטריה, חוש נאמנות פגום, והרבה בלה־בלה־בלה למילוי החורים שבתסריט. יש מקרים, לא ממש רבים, שזה עובד היטב, אך לשם הצלחה שכזאת נדרשים שני נתונים בסיסיים – שחקן המשרה אמינות, ושחקנית שמוכנה לעשות לו את המוות על הבד. מותר לשער כי צוות הליהוק של "כמו מאהב אנגלי" הניח מראש כי מי שצלח היטב את דמותו של סוכן הוד מלכותה בונד לא יתקשה בפיזור אבקת אמינות סביבו. הצרה במקרה הזה כפולה: ברוסנן לא ניחן בגמישות מספקת להופעות קומיות, והפרטנרית שלו בסרט הנוכחי, ג'סיקה אלבה, היא שחקנית גרועה במיוחד.
 
לעתים מצליח תסריט עם דיאלוגים שנונים לתקן את מה שהמלהקים קלקלו. כאן זה יותר קשה, משום ש"כמו מאהב אנגלי" הוא תסריט הביכורים של טירון בשם מאת'יו ניומן, שמשאיר אחריו זנבות עלילה לא סגורים וחורים בהיגיון הפנימי שמניע את הדמויות. שלא לדבר על חוש תזמון לקוי, שמאפיין פה את עבודת הבימוי של טום ווהן.

העלילה מפגישה את ברוסנן, מרצה לשירה אנגלית בקיימברידג', עם אלבה, סטודנטית אמריקאית הצעירה ממנו בעשרות שנים. הריונה המפתיע כופה עליו שתי מטלות איומות: א. להפוך לאב. ב. לעקור לקליפורניה. וראו איזה פלא: האנגלי הסקפטי דווקא מתאהב בשתי הצרות שנפלו עליו. אבל אז מתרסקת על ראשו צרה מספר שלוש – הוא מתאהב גם בסלמה הייק, שחקנית רעה לכל הדעות, שמגלמת את אחותה של אשתו. ומכאן קצרה הדרך לסדרה מתמשכת של אי הבנות, ולמבוי סתום רומנטי, אך לא משעשע.
 
בהיעדר כישרון קומי של ממש – הן אצל היוצרים והן אצל השחקנים הראשיים – גונב את ההצגה מלקולם מקדואל המנוסה, שמגלם את אביו השוביניסט של ברוסנן. מקדואל בן ה־72, שנודע בעבר בזכות תפקידו ב"תפוז המכני" (1971), מדגים מול המצלמה, בגילו המתקדם, איך בונים דמות קומית כהלכה. אולי לבסוף ברוסנן עוד ילמד ממנו משהו.