חלומו של השטן: התפקיד האפל שג'וני דפ מגלם כל כך טוב

גם בחלומותיו הוורודים (?) ביותר לא פילל השטן כי למשימת גילום דמותו האפלה ב״חוקי הפשע" ילוהק ג'וני דפ בכבודו ובעצמו. עם מצח רחב, שיער נסוג ומשוך בראוותנות לאחור, עם משקפי ריי־בן, מעיל עור שחור שצווארונו מוגבה בסטייל קציני האס־אס ועם שיניים קדמיות מרקיבות, מריץ דפ על הבד מופע אקסטרווגנטי נטול מעצורים, שלוציפר רק יכול ללטוש את עיני החתול שלו ולהתמוגג בהנאה, בעודו רכוב על גבו של איזה דרקון זדוני. 
 

כן כן, ג'וני דפ, שכבר עשה בעבר לא מעט דמויות של מעצבי שיער רצחניים, ערפדים בדיכאון, וגם סתם כובענים מטורפים, נוסק הפעם לגבהים חסרי תקדים, כשהוא נדרש להיכנס לעומק דמותו של אשמדאי במודל העכשווי שלו.
 

אכן נמצאו כבר לא מעט מבקרי קולנוע שהזדרזו לדרוש את האוסקר עבור דפ מיד לאחר ש"חוקי הפשע" נחשף לראשונה בפסטיבל ונציה לפני כחמישה שבועות. האמת? אוסקר כמובן שלא מגיע לו על המופע האולטרה־מוחצן הזה, אבל איזשהו פרס הוקרה על מימושה המושלם של חוצפה נפוליאונית מגיע אף מגיע למי שבין כה וכה נחשב למתוגמל (פיננסית) שבשחקני הוליווד בכל הזמנים.
 

במה אמורים הדברים? מאז אמצע שנות ה־70 ועד שיפולי שנות ה־90 שלט ג'ימי באלגר, שכונה“ויטי", בחיי הפשע של דרום בוסטון. באלגר, יליד 1929, הספיק לשבת עשר שנים בבתי כלא (כולל באלקטרז מטיל האימה) בטרם שב אל שכונת ילדותו והשתלט בה על כנופיית וינטר היל, שעסקה בשיווק סמים, ביצוע מעשי רצח, סחיטה, גביית דמי חסות ועינויים. הרבה עינויים סדיסטיים, משום שבאלגר, כמו כל בכור שטן, אהב לצפות באנשים סובלים בטרם סיים את חייהם.
 

הסיפור על אודות קיסר הפלדה של סאות'י, אזור השכונות הבוסטוני שבו מתרכזים יוצאי אירלנד, היה יכול להיות סתם עוד סיפור על ארגון פשע מאורגן באמריקה, איטליה או סתם במחוז הדרום בישראל. מה שהפך את הביוגרפיה של באלגר לכל כך חריגה ומיוחדת היו שתי עובדות נוספות: אחיו הצעיר בילי (בנדיקט קמברבאץ' האנגלי), שימש באותה העת כנשיא הסנאט של מדינת מסצ'וסטס, ובמקביל לאח הסדיסט נחשב הוא לפוליטיקאי מספר אחת במדינה, שמתוכה בקעו קודם לכן בני שבט קנדי המסועף. 
 

העובדה האחרת, מכרעת לא פחות, הייתה שג'וני קונולי (ג'ואל אג'רטון האוסטרלי), סוכן FBI בכיר שהתחקה אחר כנופיית הפשיעה בבוסטון, עשה את שנות ילדותו בצמידות עם האחים באלגר, והיה מסור אליהם לא פחות (והרבה יותר) מאשר אל החוקה האמריקאית, שאותה נשבע לשרת בנאמנות. צרכני סרטים מכירים את עיקרי הפרשה הזו מתוך עלילת “השתולים", סרטו של מרטין סקורסזה, שבו מגלם ג'ק ניקולסון את בן דמותו של באלגר.
 

מגובה על ידי ה־FBI, ונתמך בשקט על ידי החוגים הפוליטיים השליטים, השתולל ויטי באלגר ברחובות בוסטון ובמאורותיה האפלוליות. רצח, שיסף, חנק ודרס כל מה שזז והפריע או שלא הפריע לו. הסרט “חוקי הפשע" יודע להבליט כמה מהמעשים המטונפים הללו, שהיו יכולים בקלות להשתלב אפילו בסדרת סרטי האימים “סיוט ברחוב אלם", שבהם החלה כזכור הקריירה הפילמאית של ג'וני דפ.
 

באמצע שנות ה־90 החלו שלטונות החוק בחקירה פנימית במטרה לחשוף עיוותים בסניף בוסטון של ה־FBI. או אז ויטי באלגר הרים רגליים ונבלע בבטן האדמה. במשך 16 שנים הסתתר מעיני החוק, תוך שהוא מדורג בקביעות כמספר שתיים ברשימת עשרת המבוקשים ביותר בארצות הברית. מיד לאחר מוביל הרשימה, השטן הגדול אוסמה בן לאדן. בסופו של מרדף אינסופי זה נתפס באלגר בן ה־82 בשנת 2011 בדירת מסתור בפרבר סנטה מוניקה הסמוך ללוס אנג'לס, הורשע ב־19 מעשי רצח ונידון למאסר עולם. הוא עדיין בחיים. כלוא, תודה לאל.
 

כזכור, החיבור בין הון (שחור) לשלטון, בין פשע לבין שחיתות משטרתית, שירת היטב את סדרת סרטי “הסנדק", שסרטו החדש של ג'וני דפ מקפיד להתייחס אליהם כמו אל מיתוס מכונן. גם “החבר'ה הטובים" (1990) של סקורסזה, שתיאר את היומיום ה"שגרתי" לכאורה של דרג חיילי המשנה בארגוני המאפיה תורם מרוחו ל"חוקי הפשע". אך דומה שלא פחות חשוב משני מקורות אלה הוא מיקומה הוודאי של הכנסייה הקתולית בהוויית חייה של האירים־אמריקאים גיבורי הסרט הנוכחי, כמו גם “מיסטיק ריבר", סרטו היפה של קלינט איסטווד.
 

הבמאי סקוט קופר (שסרטו “לב מטורף" השיג לג'ף ברידג'ס את האוסקר שלו) בחר לקרוא ל"חוקי הפשע" בשם האנגלי הטעון “BLACK MASS", שמשמעותו הנוצרית חדה - מיסת החצות השחורה המוקדשת לעבודת השטן.
 

כנגזר מהוראת השם, דפ הוא האל המשחית, וחברי כנופייתו, כולל קונולי, סוכן ה־FBI שסרח (ונידון על כך ל־40 שנות מאסר), הם הזובחים לו, והם גם מנקי האשפה והדם שהוא מותיר בעקבותיו. לעתים נדמה כי לבמאי קופר לא ממש אכפת מתעלולי הכנופיה האירית ומקרבות השליטה הבלתי פוסקים שלה מול שליחי המאפיה האיטלקית. שכן העיקר מבחינתו הוא תיאורו של הרוע ושל האדריכל הראשי שלו - באלגר בגילומו של דפ. 
 

כפי שהוא עושה מול המצלמה את באלגר, דפ בהחלט היה יכול לגלם כאן את דמותו של היידריך, סגנו של הימלר ומי שהגה את תוכנית “הפתרון הסופי" ליהדות אירופה. שהרי השטניות על פי קופר/דפ אינה זקוקה כלל לסיפור מסגרת, העיקר הוא השחקן שאצלו מופקד התרגום החזותי על הבד לדמותו של שליט התופת. 
 

המתמחים בנפתולי הקריירה הקולנועית של דפ בוודאי זוכרים את העיקרון הניהיליסטי הזה, ששירת אותו כבר עשור וחצי כשהוא הוביל את עלילת “השער התשיעי", סרטו הקודר של רומן פולנסקי.
 

מה שדפ מעולל על הבד מאפיל על כל מרכיב אחר בחבילה הפילמאית, אם כי נקודה אחת, לא סימפתית במיוחד, חייבת בהרחבה קלה. זהו תיאור יחיד מסוגו בסרט זה של מוות “טוב", ולא רק פירוט המיתות המשונות שבאלגר המיט על קורבנותיו. מסתבר כי לשטן הבוסטוני היה גם צד פגיע, והוא בנו בן ה־6, שאותו אהב כאילו הוא סתם בן אנוש ולא נסיך האופל. והילד זה, כמה נורא, נקטף לפתע בשל תגובה אלרגית חריפה לכדורי אספירין. התסריט כמו מבדל את המוות “הגואל", הנוצרי, של הילד שלא חטא, מיתר הרציחות והשחיטות שמפורטות בסרט, ובהן מוצאים מותם כאלה שעסקו בפשע באורח שוטף. זוהי מניפולציה מגושמת, שראוי היה כי התסריט (של מרק מאלוק וג'ז באטרוורת') יימנע ממנה. 
 

מי שאינו מסוגל עוד להתאפק, וחייב לראות מיד את המופע הגרנדיוזי של דפ, שישים פעמיו אל עבר פסטיבל חיפה, שבו יוקרן הסרט מחר ומחרתיים. יתר העם מוזמן להמתין שלושה שבועות, עד ש"חוקי הפשע" (או מוטב לקרוא לסרט “מיסה שחורה") ינחת גם בבתי הקולנוע האחרים בארץ.

אחת הפעולות היותר זכורות של ארגון הפנתרים השחורים הירושלמי הייתה אותו מבצע חנויות המכולת, שבמהלכו סולקו עם שחר בקבוקי חלב שיועדו לילדי השמנת של שכונת רחביה, והועברו על ידי מייסדי הארגון אל הילדים המורעבים של שכונת מוסררה. פעולה זו זיכתה ב־1972 את צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו וחבריהם בתואר “לא נחמדים", שהוטח בהם על ידי גולדה מאיר.

כרזת הסרט "הפנתרים השחורים". צילום: יח"צ

מתברר, אם כך, שלא רק את שם ארגונם שאלו הירושלמים מתנועת הפנתרים השחורים המקורית, אלא גם את רעיון המבצע המתוקשר למען הילדים הרעבים. יש להדגיש כי אצל האמריקאים דובר בהכנת אלפי ארוחות מדי בוקר, שיועדו לילדי השכונות השחורות, ולא רק במבצע פילוח חד־פעמי של בקבוקי חלב. מובן שהכנה אינטנסיבית של ארוחות לילדים הרחיבה את ממדי הארגון, ואף שינתה לגמרי את המבנה המגדרי שלו, שהפך מגברי וחמוש לנשי, פעלתני ושוחר שלום.
 

למרות זאת, נותר הדימוי של תנועת הפנתרים השחורים האמריקאית מקובע על זכרים זועמים, חובשי כומתות בנוסח צ'ה גווארה, חמושים במשקפי שמש ובכלי נשק המוכנים לפעולה. זהו בדיוק הדימוי השלילי שראשי ה־FBI שאפו להדביק למתקוממים שחורי העור, שמאסו אז בהמשך האפליה של השלטון הלבן.
 

לרגל ציון 50 שנה לכינון הפנתרים השחורים בעיר אוקלנד שבקליפורניה, התקין הבמאי סטנלי נלסון סרט תעודה מעניין הפורש את פועלם (ואת מריבותיהם האינסופיות) של אלדריג' קליבר, יואי ניוטון ובובי סיל - ראשי הארגון ודובריו. קליבר, שנמלט לאלג'יריה ב־1968, ניוטון, שנכלא למספר שנים, וסיל, פשרן ורהוט דיבור, שהריץ את הארגון בהיעדרם.
 

סרטו של נלסון, “הפנתרים השחורים: חלוצי המהפכה", החל לרוץ בניו יורק לפני כמה שבועות באופן סולידי, אך הצליח תוך זמן קצר לפרוץ את מעגל הצרכנים המצומצם של הקולנוע הדוקומנטרי ולצבור גלי התעניינות בולטים.
 

כעת, עם כניסתו לחודש ההקרנות השני שלו, קל לזהות את התור בפתח בית הקולנוע שבדאון טאון על פי אורך התור של רוכשי הכרטיסים הממתינים להקרנה הבאה, ובעיקר על פי צבע עורם.