הטוב הרע והמכוער: קולנוע איטלקי שמזכיר יריד כפרי מרושל

שני כוכבים וחצי

מנחם גולן המנוח נהג לשלוף תשובה מוכנה מראש כנגד כל התקפה על ז'אנר סרטי הבורקס, שהוא עצמו שימש כסנדק המוביל שלהם. גולן פסק שאין שום הבדל בין הבורקס מתוצרת הארץ לבין הקומדיות העממיות שנוצרו באיטליה במהלך שנות ה־50 וה־60, והיו אז חביבות על ציבור מבקרי הקולנוע בישראל. טענתו המרכזית של גולן הייתה כנגד עדת המבקרים הצבועים, שאינם מסוגלים לראות אל מעבר לכתף של עצמם, ולקשור בין עבודותיהם של הקולנוענים האיטלקיים – ויטוריו דה סיקה, מריו מוניצ'לי, דינו ריזי, לואיג'י קומנצ'יני - לבין הסרטים "עליזה מזרחי", "כץ וקרסו" ו"לופו", שהוא עצמו ביים.
 

גולן צדק. רק באופן עקרוני, כמובן. סרטים כמו "נישואין נוסח איטליה", "זהב נאפולי", "לחם, אהבה ופנטסיה" או "אנו הגנבים", ממש כמו סרטי הבורקס, התרחשו בשכונות עוני, דיברו על פערים בין העשירים לעניים, והדגישו את ההבדלים בין עגת הדיבור העממית לבין השפה האיטלקית הגבוהה. מובן שהתקיימו אז הבדלים ברורים בין התוצרת האיטלקית לישראלית, שנבעו מחוש תזמון מדויק של בימוי קולנועי, התאמת טיפוסים לסביבתם או משחק וירטואוזי. אבל למה להיות כעת קטנוניים, כשכל הוויכוח הזה כבר שנים רבות שייך אל מאגרי העבר הנשכח?
 

וכך נכנס לתמונה "אני נפוליטני", שהופק לפני כשנתיים בנפולי והגיע כעת אל אולמות ההקרנה בארץ. מבחינות רבות סרט זה מתפקד כאנכרוניזם שתעה בטיסתו במכונת הזמן, ונחת מחוץ לכל קונטקסט חברתי או אסתטי המוכר כקולנוע העכשווי. כן, "אני נפוליטני" הוא קומדיה עממית שהצטיידה מראש בהגשה גסה, צעקנות מופרזת ומשחק מוגזם. ממש כמו אחיותיה משנות ה־50.
 

האם זה עדיין תקף? האם זה עדיין יכול לסחוט מקהל הצופים אותן תגובות קומיות שעמן חגגה פעם הקומדיה העממית את דרכה השמחה אל הבנק? התשובה לשאלות הכאילו־עקרוניות הללו היא שלילית. לפחות כך זה משתקף מ"אני נפוליטני", שנראה לעתים כמו מופע בלתי מתוחכם המועלה בשולי איזשהו יריד כפרי.
 

עלילת הסרט, ויש בה הרבה נפתולים ועלילות משנה, מציבה במרכזה את פאקו סטילו (אלסנדרו רוייה), שהוא חננה ממושקף ההופך לשוטר. בעצם הוא פסנתרן קלאסי בהכשרתו המקצועית, אבל בהיעדר ביקוש לתחום התמחותו, הוא מנצל פרוטקציה משפחתית ומשתחל אל תוך שורות משטרת נפולי. לאחר שנתיים של עבודה פקידותית התואמת את כישוריו הדלים, נדרש פאקו להפוך בן רגע לסוכן סמוי ולסייע למפקדיו בתפיסת "הפנטום", כינויו של מנהיג המאפיה המקומית, הידוע כרוצח אכזר, אך פניו אינם מוכרים לשומרי החוק.
 

פאקו מתגלגל לתוך דמותו הבדויה של נגן הקלידים פינו דינמיט, וככזה הוא מסתפח ללהקת הליווי של אליל נערות המכונה לולו לאב (ג'יאמפאולו מורלי). כוכב פופ זה עומד להופיע בחתונת בתו השמנה של מחסל מקומי מטעם המאפיה, שאליה הוזמן גם אורח כבוד - הפנטום החידתי. פאקו השלומיאל אמור לזהות את המפלצת האכזרית, ובכך להביא למאסרו. כאמור, יש גם עלילות משנה, ובאחת מהן מסתבך הפסנתרן/שוטר ברומן עם מריאנה (סרנה רוסי) - אחותו של הזמר לולו לאב - והצרות רק הולכות ומתגברות. הנוהים אחר סרטי הבורקס שהתקין המנוח אסי דיין, מוזמנים בהחלט לאתר פה אלמנטים שנלקחו מתוך "יופי של צרות", "שלאגר" ו"הטוב, הרע והלא נורא".
 

מורלי, השחקן המגלם את כוכב הפופ דה לה שמאטע, לולו לאב, כתב את התסריט ל"אני נפוליטני". צמד האחים אנטוניו ומרקו מאנטי הופקד על מלאכת הבימוי, שכולה מופת להגזמות ולסגנונות של עיצוב ומשחק המקובלים בדרך כלל בהצגות ילדים מרושלות. 

"הוטליין", ישראל 2015

שלושה כוכבים

קצב האירועים המסחרר באינתיפאדה השלישית דחק למסלול צדדי ביותר את הסוס שעליו דהרה בשנים האחרונות הפוביה המרכזית בחברה הישראלית – האימה מפני הזר, השחור והלא־יהודי. מתקפת הסכינים הנוכחית הסיטה אומנם את תשומת הלב המקומית מהסוגיה המוסרית שנושאים על גבם המוני הפליטים ומהגרי העבודה מאפריקה, אך באירופה של היום זהו עדיין נושא ההתעסקות המרכזי של ממשלות האיחוד – מיוון וקרואטיה ועד הונגריה וגרמניה.

"הוטליין", סרטה של סילבינה לנדסמן שמתמקד בסוגיה חובקת עולם זאת, נענה אם כך לכל הדרישות המוכרות באופני עיצובה של אג'נדה חברתית/פוליטית, ומהבחינה הזאת מדובר בסרט הנכון בזמן הנכון. 
 

לנדסמן, שכתבה־ביימה־צילמה־הפיקה ואף ערכה את הסרט, עוקבת במהלכו אחר פעילותה של עמותה ישראלית המשמשת כמוקד משיכה והדרכה לפליטים ולמהגרים, ובעיקר לכאלה המועדים להישלח לכלא "סהרונים" הכמו־ליברלי, שמיועד למי ששואף להיות מגורש "מרצון" מהארץ.

המעקב של לנדסמן הוא אחר הפיתולים הבירוקרטיים, הכשלים הלוגיים והמכשולים החוקיים שהמערכת השלטונית בישראל – המשטרה, בתי המשפט, הכנסת על שלל ועדותיה, פקידי משרד הפנים – מערימים בדרכם של הפליטים (לא) לקבל אשרות שהייה ואישורי עבודה בארץ. לא אחת נראים הדברים המונצחים במצלמתה של לנדסמן כאילו נכתבו ובוימו במיוחד עבור ספר ההמשך של "מלכוד 22", שהרי אם הדברים לא היו כה עגומים, הם היו קורעים מצחוק.
 

הסרט הנכון בזמן הנכון, מתוך "הוטליין". צילום: יח"צ

לצד תיאור המבנה המסוכסך של מערכות החוק בכל הקשור לקליטת (ובעיקר להקאת) הפליטים האפריקאים, לא שוכחת לנדסמן להפנות מצלמה חטטנית גם אל עבר תושבי השכונות הדרומיות של תל אביב, שאינם מפגינים כל סבלנות וסובלנות כלפי שכניהם כהי העור, שזה מקרוב באו. מכלול הסצינות מעביר בהחלט תמונת עולם קשה לעיכול, שיש בה יותר מסתם הדים של גזענות אקטיבית.
 

בעייתו העיקרית של סרט תעודה זה היא שאינו סרט, אלא כתבה טלוויזיונית מורחבת, וככזאת היא מתארכת (100 דקות) אל מעבר ליכולות הקיבול שלה. ההתעסקות הקופצנית בנושאים רבים, במקום הרחבה של סיפור חיים מעורר הזדהות, מגמדת במשהו את האימפקט המצטבר של החומר המצולם, שמתקשה להתרומם מבעד לשרשרת המוכרת של עוד כותרת ועוד כותרת ועוד אחת באיזשהו דיווח עיתונאי. ובהיעדר אורך נשימה, לוקה בקוצר נשימה גם ממד החסד, שכה חשוב בסוג כזה של דיווח מוסרט.
 

בשבועות הקרובים יוקרן "הוטליין" בסינמטק תל אביב בימי שבת ושני. הערב ובמוצ"ש הקרוב הוא יוקרן גם בסינמטק ירושלים.