עכשיו, כש–2015 כבר מאחורינו, בואו נדבר עליה קצת. פשוט עוד לא קראתם מספיק סיכומי שנה, אז חייבים להרחיב. איזו שנה זאת הייתה, הא? וואו. וואו. אין ספק. בכל פרמטר אפשרי, 2015 לא הייתה 2014. איפה, ממש לא. מה, במוזיקה, בקולנוע, באופנה, בטלוויזיה, בטרור. אין, אין. תחשבו איפה הייתם בסוף 2014 ואיפה אתם היום. אה? אמרתי לכם. עולם אחר, אין מה להגיד. ובגלל שאין מה להגיד, בואו נשפוך עוד 2,000 מילה על סיכום מורחב של השנה. כי באמת, ה–2015 הזאת הייתה משהו. אין מה להגיד.
השבוע הייתי בקניון, והותקפתי מכל עבר במודעות ענק של sale!. בגלל שאני לא פראייר, ביטלתי את כל התוכניות שהיו לי להמשך היום, ונבלעתי בתוך ים של סריגים ומכנסי ג'ינס בהנחות מטורפות!!! אולם בעודי נתון בבולמוס של רכישות אטרקטיביות, הזדחלה לראשי מחשבה משביתת שמחה. נודניקית, היא תמיד מגיעה בסיילים. הרי אני רוכש כרגע את מיטב האופנה העכשווית. אבל מה יהיה כשאלבש אותה בחורף 2016? הרי אני איראה כל כך 2015! זה נשמע אווילי, אבל בבת אחת התפיידה לי חוויית הקנייה. הסריגים נראו פתאום רפויים, והג'ינסים הפכו דהויים (אבל לא באופן אופנתי). ככה זה כשאתה בנאדם מעודכן ומחובר לדופק הפועם והמסעיר של הרגע.
אבל אני לא. ולכן, בסופו של דבר קניתי בשפע. יש הנחות של 50%, למה שאוותר? הרי, בשורה התחתונה, החלוקה הזאת בין מודל 2015 ו–2016 היא פיקטיבית לגמרי, ונועדה בעיקר לשמן את גלגלי תעשיית האופנה. כי אם לא היו מודיעים לנו שיש הבדל, היינו קונים בגדים אחת לכמה שנים, ושבים לחנות רק כשאלה היו מתבלים.
ואת אותו דבר ממש אפשר לומר על עצם החלוקה בין השנים. זאת קביעה מלאכותית לגמרי, שבני אדם ערכו משחר היווסדם כדי לנסות להשיג שליטה על הזמן, שמצדו לא עוצר לעולם. מה שהופך את שלל הסיכומים ואת הניסיונות להגדיר את הייחוד של 2015 למעט פתטיים. משנה לשנה יותר, אגב.
אני עובד כרגע על הפקה שתצטלם בקרוב, ומשחזרת סיפור שהתרחש לקראת סוף שנות ה–90 של האלף הקודם. נשמע מזמן, נכון? זה גם היה הפחד המרכזי בהפקה. השחזור התקופתי, שיקפיץ את התקציב לשמיים. אלא שברגע שירדנו לפרטים, התברר שלא מדובר בשינויים מרחיקי לכת, אלא בניואנסים. וזה נכון כמעט לכל תחום. ריהוט, עיצוב הבית, מראה הרחוב, אפילו הלבוש של הגיבורים. לא תאמינו. מתברר שבשנות ה–90 לבשו ג'ינס, טי־שירט וסניקרס! ובחורף התעטפו גם בסווטשירט או בסריג. והם היו אפילו דומים להפליא לאלה שאנחנו לובשים כרגע.
חלק מהפריטים נחשבים היום לווינטג', למשל חולצות הפלנל א–לה סיאטל, אבל הם נראים... ובכן, כמעט אותו דבר. כי הזמנים אכן משתנים, כמו ששר בוב דילן בשנות ה–60, שבהן עוד התרחשו מהפכות ענק, אבל הם זזים לאט בהרבה ממה שנדמה לנו. ולבטח ממה שהרגישו הורינו.
תחשבו על זה. השנה, וליתר דיוק ב–21.10.2015, העולם ציין את המועד שאליו מגיע מרטי מקפליי, כשהוא קופץ 30 שנה קדימה בתחילת הסרט "בחזרה לעתיד 2". אני זוכר היטב את הצפייה בסרט, בזמן אמת. ואת התחושה שלפיה 2015 נמצאת אי שם, במרחבי המדע הבדיוני, עתירת רובוטים ומכוניות מעופפות. והנה, גם אז וגם היום אנשים תקועים בפקק בתוך סובארו. וכולם הולכים לקולנוע, לראות את "מלחמת הכוכבים". ומאזינים למוזיקה שמבוססת על גיטרה בס, תופים ולפעמים גם סינתיסייזר.
הסדרה הכי מדוברת בטלוויזיה היא "פארגו", המבוססת על סרט שיצא ב–1996, והשאיפה הכי גדולה שלה היא להגיע לסטנדרטים שלו. בארצות הברית, תוכניות האירוח הטלוויזיוניות עדיין שולטות. וכך גם הסטנד־אפ. ג'רי סיינפלד הוא עדיין כוכב על, אף שלא עשה שום דבר משמעותי בשני העשורים האחרונים. ובקרוב, כך התבשרנו השבוע, תחזור לחיינו רשת קפולסקי, כולל עוגת היער השחור. בקיצור, בחזרה לעבר, 2016.
על הסכין
1. אחרי העונה הראשונה והנהדרת של “טרנספרנט" (הוט), היה קשה לדמיין מה תחדש עונה שנייה. הרי הסיפור המרכזי היה, הפיכתו של אב המשפחה לאישה, על כל השלכותיה. הבנו. ומה עכשיו? אותו דבר, רק יותר לעומק. כל דמות קיבלה טיפול מסור ומרתק. המוטיב היהודי של המשפחה הודגש, כולל פלשבקים מגרמניה הנאצית. והתוצאה, שוב, פשוט נהדרת.
2. "בודדה", הדואט החדש של ארקדי דוכין ומירי מסיקה (שארקדי כתב והלחין) גרם אצלי בעיקר לתחושת הקלה. סוף–סוף שיר יפה ומרגש של ארקדי, אחרי לא מעט שנים שחונות. וסוף–סוף שיר שעושה חסד עם היכולות הקוליות הייחודיות של מסיקה, בלי לגלוש לשמאלץ. זאת רק טעימה ראשונה מתוך אלבום קונספט שלם של דוכין, ואני מתחיל כבר להתרגש.
3. אני לא יודע מי רצח את תאיר ראדה. גם אתם לא. אבל אני כן יודע ששלוש ערכאות שיפוטיות קבעו שהיה זה רומן זדורוב. ושהשופטים היו מצוידים בהרבה יותר ראיות, עדויות, ניסיון ושיקול דעת מכל ישראלי שצועק "אבל זאת הייתה סכין משוננת!". התכונה של הישראלי הממוצע לחשוב שהוא יודע הכל, על סמך כל כך מעט, לא מפסיקה להדהים אותי.