השנה היא 1972. האינטרנט עוד לא הומצא. על טלפונים סלולריים איש אפילו אינו חולם. הטלוויזיה משדרת שעות ספורות ביממה בשחור לבן, אז הישראלים מעדיפים ללכת לקולנוע. הכיסאות אומנם עשויים מעץ, במקום מיזוג אוויר מתאבך לו עשן הסיגריות, אבל הכרטיסים עולים בזיל הזול וכל העיניים, שמרותקות למסך הענק, מוצפות דמעות בגלל סיפור האהבה של משה ושושנה.
מה לא עובר על שני הצעירים היפים הללו? בהתחלה אבא של שושנה מנסה לסדר לה שידוך. אחר כך היא נכנסת להריון. אחר כך המשאית של משה מידרדרת מצוק ושושנה חושבת שמשה מת. אחר כך מתברר שמשה לא מת, אבל שושנה לא יודעת מזה, אז היא מחליטה להתאבד. בסוף היא לא מתאבדת אלא יולדת בת ומתעוורת בתאונת דרכים. אבל הסוף טוב, ברור שהוא טוב: משה הופך לזמר, שושנה חוזרת לראות והשניים מתאחדים עם בתם, העונה לשם נורית. וכל זה בסרט של שעה וחצי, לא בטלנובלה של עשרות פרקים.
“נורית", הסרט המצליח של אותה שנה, מכר מיליון ו־200 אלף כרטיסים. הישראלים שראו אותו, לפעמים גם חמש פעמים, כל כך התרגשו עד שקראו לבנות שנולדו להם באותו זמן על שם גיבורת הסרט. ואם לא די בכך, כשקראו את “להיטון עולם הקולנוע", התברר להם ששושנה, שחקנית התיאטרון הצעירה יונה אליאן, רק בת 22, ומשה, ששי קשת, זמר השנה, בן 25, התאהבו על הסט והפכו לזוג. הם עדיין ביחד, ששי ויונה, כבר 44 שנה. רק הבמאי כבר לא איתנו. הוא מת השבוע לפני 20 שנה, נשכח מלב.
המלך ג'ורג'י
קראו לו ג'ורג'י עובדיה. לימים ישנה את שמו הפרטי, בעצת חברו הטוב המפיק מיכאל שווילי, לג'ורג' המכובד. על ילדותו ותקופת נעוריו איננו יודעים הרבה. אפילו התאריך המדויק של יום הולדתו לא קיים. הוא יצא לאוויר העולם בעיראק, בעיר בגדד, ב־1915, ולמד בבית הספר האמריקאי, שם גם כתב מחזות, ביים אותם והופיע בהם. משפחתו, שעסקה בתחילת המאה ה־20 במסחר בעץ, הייתה ככל הנראה עשירה. גם לעובדיה הצעיר היו כישורים מסחריים בלתי מבוטלים. הוא היה מכור לקולנוע מגיל צעיר מאוד והפך את האהבה הגדולה למקצוע. בתחילה קנה והפיץ סרטים, ומאוחר יותר, בכסף שהרוויח, רכש שני בתי קולנוע. הוא היה רק בן 21.
ואז הוקמה מדינת ישראל, רכושם של היהודים הוחרם בצו השלטונות, ומשפחת עובדיה החליטה לעלות לארץ. בגיל 34 ג'ורג'י מיאן לוותר על החלום. אחרי שאיבד את בתי הקולנוע האהובים שלו, בחר לעקור לשכנה הגדולה ממזרח, איראן, ושם פיתח קריירה מרשימה למדי: במשך כ־15 שנה ביים לא פחות מ־23 סרטים, שבהם גם שיחק. היום היו קוראים לסרטים הללו סרטי נוסחה: מלודרמות סוחטות דמעות שקהל היעד שלהן הוא נשים.
1967 הייתה אולי השנה המכרעת בחייו. איראן של השייח' הפרסי הייתה ידידתה הגדולה של ישראל במזרח התיכון. הכוכב העולה מייק בראנט אפילו הופיע במלון הילטון שבטהרן במאי 69', רגע לפני שכבש את צרפת. עובדיה, שנתיים לפני כן, הפיק עם חברו נורי חביב וביים את “הנחשקת", קופרודוקציה ישראלית־איראנית. ב־1970, בן 55, הוא נחת בישראל. גבר גבה קומה, נשוא פנים, לבוש בקפידה, מסופר היטב ושפמו עשוי לתלפיות. העשור שזה עתה יצא לדרך עומד להיות העשור שלו.
"הלכו הסרטים"
שנות ה־70 היו השנים של סרטי הבורקס. קומדיות ודרמות עדתיות, שבהן המזרחים העניים מערימים על האשכנזים העשירים, זוכים באהבתן של הנשים בהירות העור ומרימים כוס לחיים, כי כולנו יהודים, לא? סרט הבורקס הראשון היה “סלאח שבתי" של אפרים קישון ב־1964. קישון, כמו מרבית במאי הז'אנר – בועז דוידזון, יואל זילברג וגם אלפרד שטיינהרט - היה אשכנזי. עובדיה לא. ואולי זאת הסיבה לכך שהביקורות על סרטיו (מצד מבקרים אשכנזים, כמובן) היו קטלניות במיוחד. כשקוראים היום את העלבונות שהוטחו בו, קשה להאמין שעיתון המכבד את עצמו היה מרשה לעצמו להדפיס דברי בלע כגון אלה. עובדיה נאלץ לספוג משפטים כמו “עוד בת אימבצילית למשפחת הקולנוע הישראלי המפגר: 'שרית', אחות ל'נורית' האינפנטילית ול'אריאנה'
הדבילית" (ד' אהרון, "מעריב"). אבל הכסף חיפה על הכל. בהמשך יגיעו הקופות הריקות, המחלות, הייאוש, ההסתגרות והגסיסה האטית והכואבת.
עובדיה היה אדם עם תשוקה גדולה לעשות סרטים. לא תמיד היה לו תסריט מוכן מראש, סצנות היו מצולמות בטייק אחד או שניים (כדי לא לבזבז את כספו של ידידו המפיק שווילי), והעיקר היה לכאורה הרגש, אבל הוא היה מקצוען ממדרגה ראשונה, החל מבחירת זוויות הצילום וכלה בעריכה המושלמת. ישראל היא אומנם לא איראן, שפת הדיבור הייתה עברית, חלק מהסצנות צולמו בביתו שבשכונת תל גיבורים בחולון, ובכל זאת, הנוסחה עבדה היטב גם כאן.
והקהל נהר ל"אריאנה" (יתומה שאביה מסרב להכיר בה מגלה שהיא בהריון מגבר שמסרב להכיר בילד שלה), לקומדיות "פישקה במילואים" (פול סמית גדל המידות מתגייס לצה"ל) ו"נחצ'ה והגנרל" (עם הפרחח אורי זוהר), ל"נורית", ואחר כך גם ל"שרית" (דליה פרידלנד מקריבה את עצמה למען אושרו של יגאל בשן, בנה שאינו יודע שהוא בנה), ל"רחוב 60" (אבי טולדנו נגמל מסמים), ל"בדרנית בחצות" (תיקי דיין מתאהבת בצביקה פיק) ול"נערת
הפרברים" (עפרה חזה כזמרת עיוורת). בדרך הספיק לביים את הסרט הראשון שהשתמש בטראומה הלאומית של מלחמת יום הכיפורים ("יום הדין", בכיכובו של נסים סרוסי) כרקע לדרמה משפחתית מטלטלת.
חיסולה של התמימות
למרות הזלזול המופגן מצד הממסד התרבותי, מיטב כוכבי הפופ של התקופה כיכבו בסרטיו של עובדיה, שהיו לחגיגה של צבעים, רגשות ולהיטים. כדי להירגע מהעבודה, נהג עובדיה ללטף שרשרת מסבחה שהביא מאיראן, או לנגן לעצמו בעוד. אבל לפעמים החגיגה נגמרת. ואחרי העשור המופלא ההוא הגיעו שנות ה־80 האפרוריות, שבהן הסרטים הישראליים היו פוליטיים מאוד ורגשניים קצת פחות. הווידיאו הרג את הקולנוע והציניות חיסלה את התמימות. "נורית 2" ו"הדודה מארגנטינה" כשלו, ועובדיה הפסיק לעשות סרטים. בערך בגיל 65 הוא התחתן עם אסתר והקים משפחה. "כשהגיעו הילדים", סיכם פעם בעצב, "הלכו הסרטים". הילדים חוו אבא מבוגר, אוהב וטוב לב, אך ממורמר, כאילו כתב תסריט נוסף לסרט שמעולם לא צולם, שבו הוא עצמו הגיבור הראשי עגום המבט. הוא סבל מסוכרת, מאולקוס ומהעור, בזמן שקופסאות הפילם של סרטיו המצליחים נרקבו לאטן.
הוא נפטר ב־1996, הרחק מאותן שנות אושר נפלאות, בסוף חודש יוני, כשהקיץ הידפק על כל הפתחים. סרטיו אולי התיישנו בינתיים וחלק מהסצנות נראות היום בוודאי מגוחכות. אבל אי אפשר להתעלם מהתשוקה שליבתה אותן. מהעיניים הבוערות. מהרגשות העזים. מהבריחה אל האושר שסיפקו למאות אלפי ישראלים שחיו במדינה קטנה, ענייה ומבוהלת אי שם במזרח התיכון.
רק אשתקד, במלאת 100 שנה להולדתו, זכה ג'ורג' עובדיה למחווה בטקס פרסי הקולנוע הישראלי על 13 הסרטים שיצר כאן בארץ. המעגל נסגר. הצדק ההיסטורי נעשה. ואולי לסיפור הזה, חציו שמח, חציו עצוב, יש למרות הכל סוף טוב.