דבורית שרגל על סרטה החדש: "הוכחתי לכל הקרנות שהן טועות"

עוד לא הספיקה להתאושש מ"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן" - שבו השקיעה ארבע שנים מחייה ואת כל חסכונותיה - וכבר נקרתה לפתחה של הבמאית דבורית שרגל הזדמנות פז ליצור את סרטה השני על סדרת הספרים המצולמים "ילדי העולם". זה קרה אחרי אחת מהקרנות הסרט, שבה נכחה כתמיד. אחת הצופות שלפה את כתובת המייל של גיבורת הספר "סיאה הילדה מאפריקה", והוציאה את שרגל למסע נוסף.

השבוע, שנה אחרי שיצאה לאפריקה לתהות מה עלה בגורלה של הילדה סיאה - שאת סיפורה כתבה אסטריד לינגרדן - נערכה הקרנת הבכורה של הסרט "אפריקה!" בפסטיבל לסרטי ילדים ונוער. כיבדה בנוכחותה: סיאה מטנזניה, ששמה האמיתי הוא אריקה מלקיה. כתובת המייל שקיבלה שרגל הייתה, אגב, ישנה ושגויה.

זעם קדוש

"אני לא במצב שאני יכולה לנוח", מסבירה שרגל את החיפזון. "יוצרים דוקומנטריים מקבלים תמיכה וכסף מגופים שונים בשלבים שונים של היצירה. אני לא מקבלת כלום, והדרייב שלי אחר לגמרי. אחרי ש'איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן' נדחה כ-30 פעמים מכל קרן, הבנתי שאני צריכה לעשות הכל לבד. וכך עשיתי".

גם אחרי שהסרט הראשון היה מוכן, המשיכה שרגל בדרכה העצמאית. ללא מפיץ או משווק, כיתתה רגליה והקרינה אותו ברחבי הארץ, מקיבוצים ומושבים עד בתי ספר ומוסדות שונים.

"מהרגע שיצאתי מחדר העריכה, לא הפסקתי לעבוד. זאת הדרך היחידה שיכולתי לעשות זאת. זה מעייף וקשה, ולא כל יוצר דוקומנטרי מוכן לזה".

גם הכעס הניע אותה, ובכך היא מודה בפה מלא. "הזעם הקדוש על כל הדחיות שספגתי, כשידעתי בוודאות שכל הלקטורים טועים בגדול. רציתי להוכיח להם שהם טועים ואכן הוכחתי. כיום אם שואלים אותי מי היית רוצה שיהיו לצדך - מנהלי הקרנות, הלקטורים ומנהלי גופי השידור, או הקהל - התשובה שלי חד־משמעית: הקהל".

בלי פילים וג'ירפות

כדי ליצור את "אפריקה!" פנתה שרגל לקהל כפי שעשתה בפעם שעברה ובאמצעות הדסטארט, המפיק הכי גדול בעולם כרגע, הצליחה לגייס יותר מהסכום שביקשה. "אין לי אלא להודות למאות האנשים שתמכו בי ובסרט. זה לא היה קורה בלעדיהם", היא אומרת ומוסיפה שהפעם הגישה בקשה למימון לקרן אחת ולתאגיד השידור החדש. משניהם לא התקבלה תשובה עד היום. "החלטתי מזמן שאני לא עושה יותר שום הגשה, מאחר שכל עשרות ההגשות התישו אותי ברמות שאין לתאר. בואי נאמר שבהתחשב בהתנהלות של התעשייה, במירכאות, מולי, אל תקני שמלת נשף לטקס חלוקת הכספים".

גם ניסיונות לגיוס כספים מספונסרים פרטיים לא צלחו. "לפני שטסתי לטנזניה, פניתי לחברת נסיעות וביקשתי שיעזרו לי בכרטיס טיסה לצלמת. אחרי מחשבה עמוקה, הם אמרו שהם לא תומכים בי, כי לא טסתי למקום שעושים בו ספארי ונוסעים בו לשמורות. עכשיו, בסרט שלי אין שמורה ולא תראי פיל או ג'ירפה חוצים את הפריים. אבל אני מביאה טנזניה אחרת ואפריקה אחרת, ומאוד גאה בזה".

יש לך הסבר מדוע כל כך הרבה אנשים מתחברים לספרים הללו?

"כשאני הייתי ילדה, לא טסנו לחו"ל, לא האמנתי שאטוס, ולא חלמתי על זה. כך היה בשנות ה־60 וה־70, לעומת ילדים שנולדים היום וטסים כבר בגיל יום. הספרים האלה נתנו לנו הצצה לחיים של ילדים אחרים, בעידן שלא היו בו טלוויזיה או אינטרנט. כל הסיבות האלה, ובנוסף לעובדה שאלה היו ילדים אמיתיים ומצולמים, הפכו את הספרים למאוד אהובים. הקטע המדהים הוא שילדים עדיין אוהבים אותם. ישראל היא המדינה היחידה שהספרים עדיין מודפסים בה. בגלל הסרט, ספריית הפועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאו מהדורה מחודשת לשמונה ספרים".

אז יש לך עוד שישה סרטים לסיים.

"אני שואפת לטרילוגיה, אבל עדיין נמצאת בשלב התחקיר, אז אני לא מגלה".

"סיאה הילדה מאפריקה", 14.7, חמישי, 17:30, סינמטק תל אביב