ננה שרייר עוד מקווה למצוא את אמה הביולוגית: "האמון במשפחתי נסדק"

ננה שרייר כבר הוכיחה בעבר את יכולותיה לשנות ולהשתנות מן הקצה אל הקצה. המסעדנית, שבין שאר “מעלליה”, עשתה לתל־אביבים היכרות עם מחמדי המטבח הגרוזיני, שבו הבשר הוא המוטיב המרכזי, הפכה את המסעדה־בר המצליחה שלה ללא פחות מטבעונית. והיא עשתה את זה בנונשלנטיות שקשה מאוד לפגוש במחוזותינו חשופי הביקורת התמידית.

אבל דבר אחד לא משתנה אצל שרייר - החיפוש המתמיד אחרי מקורותיה. ואם לדייק, היא עדיין מחפשת נואשות אחר אמה, וזאת חרף התנגדותם הנחרצת של קרוביה המסורתיים.

עכשיו מגיע "איכן שפועם ליבך", סרטו התיעודי של רועי פינצי המתעד את חיפושיה העקרים של שרייר ברחבי העולם אחרי אמה הביולוגית, גם לתיאטרון יפו. הסרט יוצג בו במסגרת מיזם "נשים בקולנוע התיעודי המקומי" של קרן קופרו בשיתוף תיאטרון יפו ועיריית תל אביב-יפו. זוהי השנה השנייה של התוכנית שבה מוקרנים סרטים תיעודיים שנעשו בידי נשים ועוסקים בנשים בתיאטרון יפו. את הפרויקט אצרו נעה בכר וזכריני חצור־כץ.

גילית בגיל מאוחר יחסית שאת מאומצת. האם עולמך התערער בשל הגילוי?
"האמון במשפחתי אכן נסדק לעולמים. רגע הגילוי היה אחד הרגעים המשמעותיים בחיי - רעידת אדמה של זהות. הייתי בת 42 ובראש שלי הכל היה מסודר. עד אז ידעתי מאין אני באה ולאן אני הולכת. כל הסיפור שסיפרתי לעצמי, כל מה שעיצב את ילדותי ואת חיי, הם כעת רק סימן שאלה אחד גדול. רק אי־ודאות אחת גדולה תופסת את הווייתי. הייתי אטומה ועיוורת, וכולם רימו אותי, הסתירו ממני והחפיצו אותי. פתאום הייתי במעין תוכנית וירטואלית להגנת עדים. כמה מידע הוסתר ממני על ידי עדה שלמה. אבא, סבתא, דודים, בני דודים, שכנים - כולם ידעו וגזרו על עצמם קשר שתיקה. הגרוזינים, מתברר, ממש טובים בלשמור סוד.

“געגועי לאמי שאותה חשבתי לאמי, ושאותה איבדתי בגיל שנתיים וארבעה חודשים בתאונת דרכים, התעדנו. מי אני? מאין אני? מי הורי? למי מההורים שייכות תכונות אופי מסוימות שאני נושאת איתי? סיפור הזהות שלי מלא בחורים ומחיקות, הדחקות של כולם, והכי קשה הוא לחיות בעולם שבו אני מטילה ספק בשם הולדתי ובמזל הולדתי ואינני יודעת את זהות מולידַי. האם אבי או אמי מסרו אותי מרצון? מחוסר ברירה? האם נעשה מחטף מאישה צעירה חסרת הגנה? כפי שגיליתי לאחרונה, בשנות ה־60 המאוחרות ובשנות ה־70 המוקדמות נהגו בגרוזיה לסחור בתינוקות של נשים ללא אמצעים. עכשיו עושים על זה תוכניות חיפוש בגרוזיה".

הממלכה שלה

לאחר הגילוי הבינה שרייר דברים שונים על עצמה. בין היתר הבינה למשל מדוע היה לה כל כך דחוף להחליף את שם משפחתה בגיל 16 מצוצאשווילי לשרייר. היא הבינה שבעצם תמיד הרגישה לא שייכת. שרייר, אגב, הוא שם משפחתו של הנרי שרייר, אשר כתב את הספר "הפרפר". הספר מגולל את סיפורו של אדם הנאבק על החופש שלו. "הרגשתי שגם אני, כמוהו, צריכה להיאבק על החופש שלי ולברוח רחוק מהמשפחה, מהמנהגים הגרוזיניים הכובלים את האישה להיות כלי בחברה פטריארכלית", היא מספרת. "השנים שהתרחקתי בהן מהגרוזיניות שלי נדרשו לי כדי לחקור ולבנות זהות עצמית ובלתי תלויה. בחנתי את מקומי בעולם בשביל לברוא את עצמי בתור אישה בעולם של גברים, אישה שיש לה אותו מעמד כשלהם".

וכדי לעשות זאת פתחה שרייר את "ננוצ'קה" והתקינה לעצמה ממלכה גרוזינית, שמחה וצבעונית, שבה היא שמכתיבה את החוקים. "לקחתי את מה שיפה בתרבות הגרוזינית – האוכל, השיתוף המוזיקה והשמחה. כל אדם שעזב את מולדתו - מולדתו חיה אצלו תמיד בחלומות. הבריחות לעולם אינן דוהות עם הזמן אלא מתחזקות. ועכשיו, לשמחתי, אני בוראת חוקים חדשים - הממלכה הגרוזינית הטבעונית הראשונה בעולם".

מה התחושה כשחוזרים ממסע מתועד שכשל, שבעצם לא הצלחת להשיג בו את מטרתך ולגלות את הורייך?
“הזמן דוחק בי מאוד. לגילוי בגיל מאוחר שאתה מאומץ יש מחיר, כמובן. הזמן הוא אכזר ולוקח איתו כל יום את אלו שידעו ממקור ראשון. קשה מאוד להתחקות על שורשים כשאין שום תיעוד מסודר, ומה שיש הוא מזויף ואתה מתבסס על קרעי זיכרונות וסיפורים. בכל יום שחולף מת עוד עד ראייה, וכל ההיסטוריה שלי הולכת עם המתים. אני כל הזמן צריכה להצדיק את החיפוש שלי לפני אנשים שחושבים שאני מכלה את כוחותי לריק".

הכמיהה והערגה לאמך השפיעו על האם שאת לשתי בנותייך?
"אחת השאלות ששאלתי את עצמי כשהייתי בהריון הייתה: 'איזו אהבה אוהבים תינוק?'. כלומר: היא דומה לאהבת אהוב? גור חיה? לא ידעתי לענות. עד שיום אחד הבנתי - אני אוהבת את ילדַי כפי שהייתי רוצה שיאהבו אותי. יצקתי לאהבתי כלפי הבנות שלי את כל נהר האהבה שחסר בי. רציתי להיות האמא שלי, וכך קיבלתי ביטחון מלא באימהות שלי. אני כמובן אסירת תודה לאמלי ועדן בנותי שנותנות לי להיות אמא ומלמדות אותי מדי יום ביומו להשתפר ולהיות אמא טובה יותר. זה לא דבר מובן מאליו בשבילי, עכשיו כשאני יודעת כמה אמהות איבדו את הזכות הבסיסית הזו.

"כשאנחנו ילדים, קל לשטות בנו. לא עולה על דעתנו להטיל ספק בנרטיב המשפחתי, ואנחנו מקבלים אותו כמובן מאליו ולא מזהים שמדובר בסיפור. לאדם עצמו זכות הראשונים לדעת ולהתחקות אחר מקורותיו. הדנ"א שייך לו בלבד ולאיש או רשות או זכות להפקיע זאת ממנו, כי אנחנו מבינים שהשרשרת הכימית של הדנ"א היא המורשת שלנו, ההיסטוריה שלנו, במורכבת משכבות־שכבות של דורות, ואנחנו נושאים את הזיכרונות של כולם, וכל אבותינו צרובים בנו".

מרחיבה את הגבולות

כששרייר נשאלת אם היא כועסת על אמה הביולוגית, על כך שלכאורה אינה מחפשת אותה, לא קל לה לענות. "זו אחת השאלות הקשות והמקשות ביותר שאני מתמודדת עמן היום", היא אומרת, "התחושה הפנימית שלי אומרת שהיא כל הזמן מחפשת ואין לה שלווה ומנוחה. הסליחה טבועה בי עמוק גם אם היא יודעת ולא מחפשת. אני מניחה שהיא חלשה ופוחדת. אני רוצה לחבק אותה ולומר לה שהכל בסדר, שאין לה ממה לפחד עכשיו, ואני רוצה לפתוח לה את הלב ולהכניס לשם אהבה. אחרת זה לא יהיה אנושי מצדי. מצד שני, מאומצים אחרים מצאו את אמם, והיא לא רצתה לפגוש בהם. הכאב שלהם הוכפל וזה כמו סכין שדוקרת פצע שותת דם".

האם העבודה שאת לא באמת הבת של ההורים שלך גרמה לערעור הביטחון העצמי הקיומי שלך?
"לגלות שאתה מאומץ בגיל מבוגר הוא דבר שמומלץ לכולם. זה משחרר באופן בלתי רגיל. פתאום אתה מבין שאתה יכול להיות הכל, שהזהות שלך הרבה יותר עמוקה ורחבה ממה שהחברה או המשפחה מדביקים לך. אני יכולה להיות גרוזינית, רוסייה, אוזבקית, אצ'רית; אני יכולה להיות מזל טלה, דגים או שור; אני יכולה להיות יהודייה, נוצרייה או מוסלמית; אני יכולה להיות בת 47 או 48; אני יכולה להיות 'ננה' או 'נטרולי' או אלוהים יודע מה. זה מרחיב את הגבולות. אני הכל - וזו מתנה גדולה".

איזו מין אמא היית רוצה למצוא, אם וכאשר?
"אמא שלי גובהה 162 מטר, עיניה ירוקות, יש לה טעם טוב בלבוש והיא לעולם לא תצא מהבית בלי להתבשם. היא חברותית, מצחיקה, אוהבת בעלי חיים, תמיד אוספת בעלי חיים עזובים. היא אוהבת לשתות, שובבה, לא יציבה, עצובה, יפה, כותבת, קוראת. אישה שכיף לשבת איתה לדרינק ושיחה. אישה שיודעת לחבק חיבוק אמיץ".

האם לדעתך נכונה האמרה שהמשפחה היא הדבר הכי מסוכן שיש לאדם?
"המשפחה היא באמת הדבר הכי מסוכן לאדם. כמה שהיא נותנת, כך היא גם גובה את המחיר הכי יקר, מגבילה ומסרסת. המשפחה מספרת לאדם סיפור על עצמו, סיפור שאינו נכון בהכרח. כל אדם צריך לצאת למסע מחוץ לגבולות משפחתו, לפרק את הסיפור שהיא סיפרה לו על עצמו - ולבנות מחדש". 

הקרנת "איכן שפועם ליבך", מוצאי השבת (29.10) ב־21:00, תיאטרון יפו