שלוש שנים אחרי חגיגת ההוללות האינסופית שהיא “הזאב מוול סטריט”, עושה מרטין סקורסזה פנייה חדה וחוזר עם מה שהוא אולי הסרט הכי שקט, אנושי ומהורהר שלו, “שתיקה”, שעלה לאקרנים ביום חמישי. האפוס ההיסטורי הזה, שחלק מדמויותיו שאובות מדמויות היסטוריות אמיתיות, מבוסס על ספרו המפורסם ביותר של הסופר היפני שוסקו אנדו שיצא ב־1966.
בפעם הראשונה שסקורסזה קרא את הרומן ההיסטורי Silence של אנדו, המספר על שני כמרים ישועים במאה ה־17 שנוסעים מפורטוגל ליפן כדי למצוא את המנטור שלהם שנעלם, הוא מיד ידע שהוא רוצה לבסס עליו סרט, אף שבתחילת שנות ה־70 כבר הופק סרט יפני המבוסס על הרומן. זה היה
ב־1989. עברו מאז קרוב ל־30 שנה, שבהם הספיק לביים לא פחות מ־12 סרטים עלילתיים וגם כמה תיעודיים, ולזכות באוסקר על סרט הגנגסטרים “השתולים”, אבל הנזירים הפורטוגלים מיאנו להגיע.
סקורסזה מנסה להפיק את הסרט הזה כבר שנים. התסריט פותח עוד בשנות ה־90. בסוף העשור הקודם נוהל משא ומתן עם דניאל דיי לואיס, בניסיו דל טורו וגאל גרסיה ברנאל שיככבו בסרט. ההפקה שוב נדחתה, אבל במאי 2015 "שתיקה" סוף־סוף צולם בטייוואן, בתקציב של 40 מיליון דולר, ובליהוק אחר לחלוטין: במרכז הסרט עומדים בסופו של דבר שני כוכבים צעירים בעלייה. אנדרו גארפילד (“ספיידרמן המופלא”, “הסרבן”) ואדם דרייבר (כוכב הסדרה “בנות” ויקיר קולנוע האינדי האמריקאי, שגם שיחק ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר"), מגלמים בסרט צמד כמרים שנוסעים ליפן כדי למצוא את המורה שלהם לשעבר (ליאם ניסן), שנסע למזרח הרחוק להפיץ את הנצרות אך נעלם. השמועה היא שהוא התפקר והתחתן. המסע ליפן הוא בגדר סכנת חיים עבור השניים. יפן נשלטה במשך מרבית המאה ה־17 בידי שוגונות טוקוגאווה – דיקטטורה פאודלית צבאית שנוסדה על ידי השוגון טוקוגאווה איאיאסו. הנצרות הוצאה מחוץ לחוק, והנוצרים המעטים שעוד נשארו ביפן נרדפו. סבסטיאו רודריגז (גארפילד) ופרנצ'סקו גארופה (דרייבר) חווים במהלך המסע שלהם אלימות קשה והתעמרות בלתי פוסקת, חמושים אך ורק באמונתם ובקולו של אלוהים.
אימפקט דתי
"הסרט עוסק בנושאים לא שכיחים בימינו: אמונה, מצפון, תרבות וההתנגשות בין כל אלה", אומר ג'יי קוקס, שכתב עם סקורסזה את התסריט. "זה מה שגורם לסרט להרגיש לא קונבנציונלי. וכשאתה מתחיל לבחון את זה יותר לעומק ולראות איך סקורסזה מביע את הרעיונות הללו דרך הצילום והעריכה, אתה מתחיל להבין יותר לעומק את חוסר הקונבנציונליות שלו. זה סרט פורץ גבולות ולא צפוי לחלוטין".
נשאלת השאלה מה לקח לסקורסזה כל כך הרבה זמן. "חלק מכל התהליך שלי עם הסרט הזה הוא העובדה שלא יכולתי לעשות אותו בזמנו", אמר סקורסזה לאחרונה. "לא ידעתי איך לעשות אותו. בדיוק עשיתי את 'הפיתוי האחרון של ישו' וידעתי שאני לא יכול לגשת לסרט הזה באותה צורה. הוא היה צריך סגנון משלו. הייתי צריך לתת לו לגדול בתוכי ולחשוב על זה בלי לחשוב על זה, שזה אומר בהתבוננות ומדיטציה".
יש שיטענו שמרבית סרטיו של סקורסזה עוסקים בצורה זו או אחרת ברוחניות, באמונה ובמצפון. אף שהוא יותר מזוהה עם סרטי גנגסטרים, זאת לא הפעם הראשונה שהוא עושה סרט שהנושא שלו, באופן מובהק וברור, הוא רוחניות. הוא כבר עשה, כאמור, את "הפיתוי האחרון של ישו", עם ווילם דפו בתפקיד ישו הנאבק בתשוקותיו, ואת "קונדון", סרט על הדלאי לאמה. בתור מי שגדל כקתולי, "שתיקה" הוא הניסיון האולטימטיבי של סקורסזה לנסות ולהבין את הנצרות ולהתמודד עם שאלות של אמונה שמטרידות אותו במהלך כל חייו, ועתה, בגיל 74, יותר מתמיד. סקורסזה בעצמו רואה את העשייה הקולנועית שלו כנוגעת בשאלות הללו. הוא מותח קו בין סרט כמו "השור הזועם" ל"שתיקה". "כשאתה עוסק בנושא בעל אימפקט דתי ופילוסופי, ואתה מנסה להבין אותו או לפחות מנסה להיות שקוע בו כדי להתחיל להבין אותו, זה מעודד אותך להמשיך, כי זה משפיע על החיים שלך", הוא אמר. "היה לי מזל גדול שחלק מהסרטים שעשיתי עזרו לי לנסות ולפתור דברים בחיים האישיים שלי".