"טרייבקה" אוהבים את הישראלים. עובדה. ב–14 הפעמים שבהן נערך פסטיבל הסרטים הניו יורקי הזה, שנוסד על ידי רוברט דה נירו כתגובה להפלת המגדלים התאומים, זכו שלוש פעמים סרטים מתוצרת ישראל בפרס הגדול. זהו נתון סטטיסטי בלתי נתפס ממש, בהתחשב בעובדה שהקולנוע של סין, יפן, איראן, וכמובן כל אירופה ואמריקה הדרומית, מצטופפים בתוך התחרות הראשית של פסטיבל זה.
תחילה היה זה "חופשת קיץ" של דוד וולך, ואחריו הגיע תורה של הקומדיה "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, ואשתקד "ג'נקשן 48" שביים אודי אלוני. גם במהדורה ה–15 של פסטיבל "טרייבקה", שתגיע לסיומה ביום ראשון הקרוב, מתמודד סרט מתוצרת הארץ על הפרס הראשי, ובכורתו העולמית אכן נערכה בסוף השבוע שעבר בניו יורק.
מדובר ב"אוויר קדוש", שכתב וביים שאדי סרור, שאף מגלם בו את התפקיד הראשי. סרור אולי לא מוכר בישראל, אבל "אוויר קדוש" הוא כבר סרטו העלילתי השני (קודמו "SENSE OF NEED" משנת 2005 לא ממש הוקרן בארץ), והוא אוצר בחובו לא מעט חוצפה. בוודאי כשהדברים נוגעים לחברה הערבית–נוצרית, שעליה הוא בא להלעיג.
במרכז הסיפור ניצבת דמותו המסוכסכת עם עצמה של אדם (בגילומו של סרור עצמו) - שם פרטי טעון, לבן אדם שלא חש בנוח בתוך החברה והמקום שבהם הוא חי. זוהי נצרת הסובבת סביב פולחני הנצרות הממוסחרת, סביב תהלוכות הצליינים הנוהרים לאתר התהוותה של האמונה בישו, ועיקר כלכלתה מתבססת על ריצוי הפחדים הפרימיטיביים ביותר של אותם מאמינים תמימים - אינדיאנים ממרכז אמריקה, עוזרות בית מהפיליפינים, איכרים ממרכז גרמניה - שעיניהם כלות לנוכח המעשיות העממיות על אודות המפגש בין המלאך גבריאל למריה, אמו של הצלוב, המתבשרת על הריונה הפלאי לאלוהים.
ג'ורג', אביו של אדם, חשוב להדגיש, התפרנס כל חייו משיווק בקבוקים של מים קדושים, שנמכרו לכל דורש נוצרי המחפש סגולות מרפא והתקרבות אינטימית אל בוראו. כעת ג'ורג' (בגילומו של טארק קופטי המיומן) שוכב בבית חולים, מצוי בעיצומם של טיפולים כימותרפיים להדברת מחלת הסרטן, ובנו אדם מנצל את עתודות הבקבוקים שנותרו בבית העסק של אבא על מנת "למלא" אותם באוויר שנשאב מהר הקפיצה המקודש לנוצרים. זאת, בשל הדילוג המרשים שביצע משם ישו כשנמלט מרודפיו. בקבוקים אלה נמכרים על ידי אדם לכל צליין בתמורה ליורו אחד בלבד, והוא באמת מתכוון לעשות מזה עסק מסחרי גדול.
ובמקום שבו עומדים סוחרים זריזים, ניצבים גם מאכערים וגוזרי קופונים למיניהם. פושעי נצרת וסביבותיה דורשים דמי חסות מהיזם הנועז אדם, ואילו פרנסי הכנסייה - כמרים, נזירים וגם הבישוף המקומי - ישמחו להמליץ על בקבוקי אוויר אלה בתמורה לאחוז מסוים מההכנסות השנתיות משיווקם. אפילו שר התיירות בממשלת ישראל (בגילומו המשועשע של מיכאל כורש) נוטה לשלב את רכישת הבקבוקים ברשימת הדברים שמומלץ לצליינים לעשותם בתקופה שבה האפיפיור יסייר בארץ. כל זאת בתמורה לאיזו תרומה לקרן ממשלתית כזו או אחרת.
אם כך, אדם, שם סמלי, ניצב במשבצת המוכרת שמשלבת אמונה ועסקים. הצרה היא שהוא עצמו נזקק לאמונה בבורא, משום שלא רק אביו החולני מתחנן לרחמי שמיים, אלא גם לאמיה אשתו, שבדיוק כעת מצויה בחודשי הריונה הראשונים, אך היא ולא הוא מוכנים לעול האמהות והאבהות הניצב בפתח. לאמיה, שאותה מגלמת לטיסייה איידו הצרפתייה/לבנונית (שמוכרת בעיקר מתפקידה ב"פאודה"), הינה עורכת דין קולנית, הדוגלת בשוויון מיני לנשות החברה הערבית בישראל, אך בתוך תוכה היא בעיקר מפוחדת מהעול הזה.
סרור נטל על עצמו משימה סאטירית לא פשוטה - התקפה ישירה על הדת הממוסדת - המשתדלת לשלב בין הצחקה ישירה לבין התבוננות ביקורתית של ערבי על החברה הערבית. משהו שאיליה סולימאן, אבי הקולנוע הפלסטיני בישראל, התקרב אליו בסרטיו "כרוניקה של היעלמות" ו"הזמן שנותר". למען האמת, ההבדל בין שני היוצרים הוא ההבדל בין סרט עשוי "נכון" לבין מוצר צריכה שאינו משכיל להתרומם מעל לרף הקומי הנמוך. סולימאן ניחן ביכולת הבחנה חזותית ושזירת אלמנטים פיוטיים בתוך הסבך הסאטירי, שאותו הוא מפזר בסרטיו. סרור מסתפק בפירורי ההצחקות.
דרך משובשת
עוד ישראלי, לא בדיוק ישראלי, המתארח השנה ב"טרייבקה", הוא אורן מוברמן, איש ניו יורק. מוברמן, כבר כל אחד יודע, הוא יליד גבעתיים, שבגר את מערכת החינוך בארץ, עשה שירות צבאי מלא ולאחריו הפליג אל ארצות הים כדי לרכוש לעצמו תהילה פילמאית.
מוברמן המוכר בזכות התסריט המבריק שהכין ל"אני לא שם" של טוד היינס, ביים כבר בארצות הברית חמישה סרטים באורך מלא, ואף הפיק במהלך השנה שעברה את "אהבה וחסד" על להקת הביץ' בויז האגדית, וכן סייע בהפקת "ג'נקשן 48" של אלוני ו"נורמן" של יוסף סידר. רק לפני שנה הוקרן ב"טרייבקה", וגם בישראל, סרטו "מחוץ לזמן" בכיכוב ריצ'ארד גיר, המגלם שם דמות של הומלס ניו יורקי.
ובכן, מוברמן הפעלתן שוב רץ על האקרנים, ושוב הוא עושה זאת בסיועו הפעיל של גיר. מדובר בסרט "ארוחת הערב", שבו הכוכב ההוליוודי מגלם דמות של פוליטיקאי אחוז קדחת עשייה, הרץ למשרת מושל באחת ממדינות ארצות הברית. בטרם יגיע אל העיקול הסופי בקמפיין שלו, נדרש הפוליטיקאי השרמנטי והמיומן למשימה קשה ביותר - לצלוח ארוחת ערב משפחתית, שבה משתתפים לבד ממנו, גם אשתו השנייה וגם אחיו וגיסתו. האח, צריך לציין, מתאושש מטיפול בהתמוטטות עצבים שעברה עליו, ואילו אשת האח מצויה בתהליך החלמה מטיפולי מחלת הסרטן, שאותם צלחה בהצלחה.
אך לא על מדיצינה מדברים בארוחה הזו, שמתקיימת במסעדת יוקרה פלצנית, כי אם על החיים והמוות ובעיקר על מה שביניהם. מסתבר שבנו המתבגר של הפוליטיקאי ובנו המתבגר של אחיו ביצעו יחד פשע מחריד - שרפו למוות חסרת בית שחורה שחסמה להם את הגישה לכספומט. בהיעדר מידע ישיר, עלולים שני הדודנים לחמוק ממתן דין על הרצח הנפשע, אך דווקא האב הפוליטיקאי מתכוון לכנס מסיבת עיתונאים ולהודיע ברבים על אחריות בנו הקטין. מובן שהודאה זו תחשוף גם את המעשה של אחיינו, שהוריו דווקא אינם חפצים בפרסום האמת. אכן סיטואציה מלודרמטית טעונה, שדומה לה שורטטה לפני מספר שנים ב"אלוהי הקטל", סרטו של רומן פולנסקי.
אל העימות בין האחים מתלווה גם סיפור משנה שבמרכזו מוצב האח שנפשו התערערה, ואותו מגלם (בחוסר טעם כבד) השחקן הבריטי סטיב קוגאן. בטרם קרס אל תוך בעיותיו, שימש אחיו של הפוליטיקאי כמורה להיסטוריה בבית ספר תיכון, ותחום התמחותו המקצועית היה בקרב גטיסברג הנודע - שיאה של מלחמת האחים/אזרחים האמריקאית - שהניב את כמות הקורבנות הרבה ביותר במלחמה ההיא, וגם את נאומו הנודע של הנשיא לינקולן. קשה לומר שהשימוש הטעון בעימות הרצחני בין אזרחי מדינות הצפון והדרום לצורך הבהרת מערכת היחסים בין שני האחים הנצים יירשם כמופת של עידון בקריירה הקולנועית המתפתחת של מוברמן.
מוברמן ביסס את התסריט שחיבר ל"ארוחת הערב" על רומן שהסופר הרמן קוך פרסם בהולנד לפני שמונה שנים. המוזר הוא שספר זה הניב בתוך זמן קצר שני עיבודים אירופיים שקדמו לעיבוד של מוברמן. ב–2013 הוא הופק כסרט הולנדי, ושנה מאוחר יותר נעשתה גרסתו האיטלקית. מוברמן, כך נכתב, נטל את הסיטואציה הבסיסית מתוך ספרו של קוך ומינף אותה למלודרמה אמריקאית. תגובתו הקשה של הסופר נרשמה לפני כמה שבועות, במרוצת הפרמיירה העולמית של "ארוחת הערב" שנערכה בפסטיבל ברלין. קוך נטש בכעס את ההקרנה, סירב להצטרף לקבלת הפנים שנערכה בעקבותיה, ובראיון בטלוויזיה הגרמנית תקף את השיבושים שמוברמן, לטענתו, זרע ביצירה. לנוכח הנראה על הבד, קשה שלא להצטרף לדעתו של ההולנדי הממורמר.
גימיק רעשני
המוזר הוא שמוברמן כלל לא היה אמור לביים את "ארוחת הערב" בגרסתו דוברת האנגלית. משימה זו הוטלה במקורה על השחקנית קייט בלאנשט, אלא שהיא נסוגה מהסכמתה לביצוע המשימה, משום שבדיוק אז החליטה להתמסר לפרויקט שונה לגמרי, ייחודי ביותר, שאף הוא נחשף בשבוע שעבר ב"טרייבקה". זהו הסרט "מניפסטו" שהכין הבמאי הגרמני ג'וליאן רוזנפלד, המוכר בעיקר בשל עבודות הווידיאו־ארט שעליהן מומחיותו הבינלאומית.
גם לשם עיצוב "מניפסטו" גייס רוזנפלד את עבודתו הקודמת במדיום הווידיאו־ארט. הוא מבסס את סרטו העלילתי (נניח שכך קוראים לזה) על 13 עבודות וידיאו, שאותן הציג במהלך השנים בגלריות באירופה ובניו יורק. בכל אחת מהעבודות הללו שחזר רוזנפלד מניפסט פוליטי או אמנותי או כלכלי, מהסוג שהניע בעבר מהפכות מחוללות היסטוריה. רעיון בהחלט סביר כשמביאים בחשבון שמדובר בפרויקט המיועד לגלריות.
מעט פחות סביר היה המהלך של רוזנפלד כשהחליט להתיך זו לתוך זו את 13 עבודות הווידיאו שלו. התוצאה: סרט הקולנוע "מניפסטו", שבו מגלמת בלאנשט 13 דמויות שונות המחוללות על הבד את המניפסטים המדוברים. ביניהם: המניפסט הקומוניסטי של קרל מרקס, המושמע על רקע צילומיהן של שלוש קשישות חדורות חדווה, המעיפות לאוויר זיקוקין דינור. מניפסט אחר, מהסוג האמנותי ולא הפוליטי הישיר, הוא מניפסט תנועת "דוגמה 95" בהנהגתו של לארס פון טרייר, שהתיימרה לקעקע את יסודות העשייה הקולנועית. בלאנשט משמיעה אותו במהלך שיעור היסטוריה בכיתה עמוסה בתלמידים הצופים בדוגמאות מסרטי ג'רמוש, וורנר הרצוג וכדומה. גם קלאס אולדנברג, אמן הפופ–ארט, יצא בשעתו במניפסט מהפכני, ואצל רוזנפלד משמיעה אותו בלאנשט על רקע הקראת תפריט עשיר לפני ארוחת ערב חגיגית.
משולב בסרט גם מניפסט העוסק באחריותם של מדעני הגרעין על עתיד העולם, ודומה ששיאו של "מניפסטו" הוא ביצוע דרמטי של בלאנשט למניפסט תנועת הדאדא, שזה עתה צוינו מאה שנים לניסוחו. כידוע דרש מניפסט זה, בשם האמנות הצרופה, לחסל את כל ביטויי האמנות באשר הם, ובלאנשט משמיעה אותו כהספד מגיר דמעות במהלכה של לוויה מסוגננת. אם קיים בעולם הקולנוע מושג הקרוי סרט פסטיבלים, "מניפסטו" הוא הדוגמה הצלולה ביותר לכך. קשה להאמין שגם הפסטיבל של ירושלים (או חיפה) יתעלם מהגימיק הרעשני הזה.