השמנה אשמה בכל. השמנה שלא מצאה לעצמה בעל; השמנה שאין לה ילדים; השמנה שאין לה חברים; השמנה עם פחדי הנטישה הכרוניים; השמנה שעושה יותר מדי סקס אקראי; השמנה שארגנה את סוף השבוע הפרוע – סקס, סמים, אלכוהול – עבור חברותיה (לשעבר), שלא יוצאות מגדרן כדי לפגוש אותה מחדש. אלמלא עודפי החרמנות של השמנה הזאת, היא לא הייתה מזנקת על החשפן הנבוך, מפילה אותו לרצפה, ובתוך כך נבקעת גולגולתו והופ הוא כבר מת. ועכשיו, לכו ותנסו להיפטר מהגופה.
והעוקץ בכל העניין הוא שהשמנה (ג'יליאן בל) היא בכלל לא גיבורת הסיפור. תפקיד בכיר זה שמור כמובן לג'ס מלכת הכיתה, כלומר לסקרלט ג'והנסון, שהשמנה כל כך רוצה לחדש עמה את קשרי החברות. ג'ס, פוליטיקאית בשלבי התהוות, עומדת להינשא בעוד שבוע לאיזה אפס מבוהל מעצמו (פול דאונס), ולכבוד האירוע המשמח היא והשמנה, ועוד שתיים נוספות שלמדו איתן בקולג', טסות מקרוליינה לפלורידה כדי להרביץ סוף שבוע מהגיהינום. ויש גם חמישית, אבל היא בכלל אוסטרלית (קייט מקינון) מטורללת.
מובן שסוף השבוע הזה משמש כבמה להשתטות, להתיילדות ולפרץ בלתי ניתן לשליטה של הומור הפרשות, שכה חביב על האמריקאים. בלהיט ההוליוודי הנודע "מסיבת רווקות", כמו גם בגורפי הקופות של אדם סנדלר, למשל, מקובל שהגיבורים מחרבנים במכנסיים. אלה שלא - סתם עומדים ומפליצים. כאן כולן נשים, והעדינות מחייבת. ולכן סצינת הפתיחה מתארת רק אחת מהן מתפרצת לתוך החדר בכוחותיה האחרונים ומול היתר כורעת להשתין על הרצפה. סתם, ככה בקטן.



הרבה בלבולי מוח נקשרים בנושא הטעון (באמת) של מעמד הבמאיות באולפני הוליווד המסחרית. אם שתי הדוגמאות האחרונות – פטי ג'נקינס ב"וונדר וומן" ולוסיה אניילו בסרט שלפנינו – הן מייצגות נאמנות של התחום שנפתח כעת גם לפעילות נשית, ברור שמדובר פה בלא יותר מסוג של זריקת עצם שולית, ילדותית, מהעשייה הפילמאית לקולנועניות המיליטנטיות. כולה קומדיות התבגרות וגיבורי־על. זן המגיבות המעורבות חברתית, שכה מריע לעצמות היבשות לכרסום שנזרקות עתה לחצר הנשית, יצטרך לעמול עוד הרבה שעות נוספות עד שהבמאיות יכבשו לעצמן אחיזה של ממש בהוליווד.
הנוסחתיות הגסה שעל פיה בנוי התסריט של "לילה קשוח" אינה הדבר הכי גרוע שבו. מצד אחד, ישנה ג'ס, מלכת הכיתה האולטימטיבית, ומהעבר האחר מונחת למעצבה השמנה הבזויה. בתווך מקננות להן לסבית/אקטיביסטית (אילנה גלזר) ולצדה שחורה בהליכי גירושים (זואי קרביץ). וישנה גם הטמבלית האוסטרלית. נוסחה משומשת מדי, שמניבה את הפרי הכי באוש שאפשרי: קומדיה שאינה מצחיקה.
מבהיל להיווכח עד כמה הצטמק המוח האנושי ב־70־80 השנים האחרונות. זאת על פי השוואה בין ההצחקה האמריקאית העכשווית ובין הקומדיות האלגנטיות, המלוטשות והמסוגננות שאולפני הוליווד הממוסחרים הוציאו לאור בשנות ה־30 וה־40. ולא שאז הסתתר קהל היעד של הוליווד בין הבורגנים של העשירונים העליונים. להפך. באותן שנים מרוחקות מדובר היה בקהל מטרה שהורכב מפועלי מתכת, מובטלים כרוניים, פקידות נמוכה ומעמד הביניים הממוצע. מתברר שאחוז החומר האפור בראשיהם עלה בהרבה על ערימות הקש שמצטופפות כיום במוחם של רוכשי הכרטיסים לקולנוע.

לא יוצא מן הכלל
"יוצא מן הכלל", הסרט שיפתח את פסטיבל ירושלים ומגולל את סיפור אהבתם של הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר ואן ויאזמסקי, הוא לא יותר מאשר מצע לצחוקים על חשבון השמאל הפוליטי

הוא היה בן 37, היא בת 20. הוא אליל ההמון, מעין ז'אן פול סארטר של הקולנוענים; היא שחקנית מתחילה; הוא מריר וספקן; היא צעירה ממשפחה מיוחסת, שאביה היה נסיך רוסי/ אוקראיני/ פולני, ואילו אמה הייתה בתו של פרנסואה מוריאק הנערץ, חתן פרס נובל לספרות. הוא ז'אן לוק גודאר; היא אן ויאזמסקי והשניים נפגשו בדיוק לפני 50 שנה באתר הצילומים של "הסינית".
השנה היא 1967, והעולם אז כמרקחה. בווייטנאם משתוללת מלחמה, ובאמריקה אותם ארגונים שלוחמים למען זכויות האזרח והשחור פורצים כל גבול מוסכם. גם בצרפת כבר זוממים הסטודנטים להתנפל על מוסדות השלטון. "הסינית" של גודאר, בכיכובה של ויאזמסקי, היה אמור לתת ביטוי מחודד לחוסר השקט הפוליטי הזה ולהתקבע בזיכרון הקולקטיבי כתעודת זהות של דור שלם חסר מנוחה.
בפועל זה לא קרה, משום שגודאר, עמוס בדידקטיות רבולוציונרית, די פישל בתסריט ובבימוי, ועל כך מספר "יוצא מן הכלל", סרטו החדש של מישל הזנאוויציוס, שהוכרז כסרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים, העומד לצאת לדרכו בדיוק בעוד חודש בהקרנה חגיגית בנוכחות המון רב, שתיערך כמו תמיד בבריכת הסולטן.
"יוצא מן הכלל" מבוסס על ספר זיכרונותיה של ויאזמסקי, המסכם את חיי נישואיה (הקצרים) עם גודאר מחולל הסקנדלים המקצועי. הזנאוויציוס, שזכה להצלחה חובקת עולם בזכות סרטו "הארטיסט" (2011), הוא במאי לא ממש רציני, וההוכחה לכך ניתנה בסרטו הרציני מדי, "החיפוש" (2013), שתיאר בכובד יד וברישול מביך את אימי המלחמה בצ'צ'ניה. הזנאוויציוס, כולו גימיק אחד גדול, מתעקש להמשיך את הקו המעין פארודי, גם כשהוא בא להתמודד עם אישיותו ולבטיו של אמן מורכב ומשפיע כמו גודאר עמוס הפאתוס הפסימי.



גודאר, שהתנפל על עקרונות הקולנוע המסורתי עוד בסרט הביכורים שלו "עד כלות הנשימה", תוך שהוא מזריק אז אל תוך מחזור הדם של האמנות השביעית עקרונות שנלקחו מהגותו של ברטולט ברכט, הבין כבר לפני 50 שנה את קוצר היד של הסרטים כשלעצמם, כאשר ניטלים מהם ההקשרים החברתיים. עבור הזנאוויציוס האובססיה הגודארית היא לא יותר מאשר מצע לפרוס עליו כמה צחוקים על חשבון השמאל הפוליטי ולבוא חשבון עם ביקורת הקולנוע בצרפת. סרטו הקופתי "הארטיסט" הצליח במשימה דומה תוך שהוא משתמש בכלב קטן ונבחן. כאן, ב"יוצא מן הכלל" מחליפים את הכלבון ההוא זוג המשקפיים של גודאר, שנשמטים דרך קבע מאפו ונמעכים על מדרכות פריז הרוגשת. מעין מטפורה
מסורבלת לחוסר יכולתו של האמן לפענח נכונה את המציאות שלפניו.
לואי גארל, שעליו הוטלה המשימה כפוית הטובה להרביץ על הבד חיקוי נלעג לגודאר, אינו במיטבו כקומיקאי. מוצלחת ממנו היא סטייסי מרטין, שהתגלתה בידי לארס פון טרייר בסרטו "הנימפומנית". היא מגלמת את ויאזמסקי, אשתו השנייה של גודאר, עם הפריזורה הייחודית שפרסמה דווקא את אנה קרינה, אשתו הראשונה של הקולנוען הזה.