בתולדות הקולנוע הצרפתי 1959 הייתה השנה החשובה ביותר. בפסטיבל קאן באותה השנה נחשפו לראשונה הסרטים "400 המלקות" של פרנסואה טריפו ו"הירושימה אהובתי" של אלן רנה, ובכך קיבעו סופית את התובנה שבשטח מתחוללת מהפכה של ממש, זו שקיבלה מיד את הכינוי "הגל החדש". כל זה הרי מוכר היטב מסיפורי ההיסטוריה הפילמאית.
מה שפחות ידוע הוא שעם כל הכבוד למעמדם הרם של מבקרי הקולנוע ושל באי הפסטיבלים למיניהם, הרי שהצרפתים עצמם, והכוונה לציבור רוכשי הכרטיסים, לא בדיוק יצאו מגדרם לנוכח השינוי האמנותי המתממש כנגד, והמשיכו להיות נאמנים לקולנוע המסורתי, הזקן, המשעמם, הבטוח ובעיקר העממי.
וכך קרה שדווקא לנוכח רעידת האדמה שטריפו ורנה היו אחראים לה, הפך "הפרה והשבוי" לסרט הקופתי ביותר באותה השנה בצרפת (בכיכובו של הקומיקאי פרננדל בעל פני הסוס) שביים אנרי ורניי, גולל מעשה בשבוי מלחמה צרפתי הכלוא בימי מלחמת העולם השנייה במחנה עבודה גרמני. האסיר מצליח לחמוק מכולאיו בעזרתה הפעילה של פרה נאמנה, המשמשת לו בת לוויה בדרכו הארוכה־ארוכה בחזרה הביתה לצרפת.
לא זו בלבד שהסיטואציה הייחודית הזו משמשת עתה כנקודת זינוק לתסריט של "הפרה ז'קלין" – הפקה משותפת לצרפת ולאלג'יריה – הרי שגיבור הקומדיה החדשה, שאותו מגלם פטסה בויאחמד, נראה באחת מסצנות המפתח בסרט זה כשהוא צופה בקלטת וידיאו של הסרט הישן־נושן משנת 59', ואף מזיל דמעה כהזדהות עם מערכת היחסים הקרובה שבין פרננדל לפרתו. עד כאן על מקורות ההשראה המיידיים לשוס הקופתי ההוא.
הסיפור: האיכר פתאח בלעבס חי לו עם אשתו נעימה התמימה ועם צמד בנותיהם בכפר נידח במעבה הסהרה, וניכר בו שהוא מעדיף את חברתה הצמודה של פרה חומה מזן טרנטייז העונה לשם ז'קלין על פני בנות משפחתו. זו משמשת לו ככתובת לשיחות נפש וכידידה סבלנית ברגעי בדידות. ויש מקרים שהיא אפילו מהווה תחליף-סוס, כשהאיכר נזקק לכלי תעבורה זמין. אשתו וכל אנשי הכפר מרבים ללעוג לפתאח על נאמנותו המופרזת לפרה, ואילו כל מה שהוא רוצה זה להציג אותה לראווה בפני בני העם הצרפתי בתערוכה החקלאית הגדולה שנערכת אחת לשנה בפריז הרחוקה.
והנה, כמו משום מקום, מגיע מכתב מפרנסי התערוכה הנחשקת ההיא, שמזמין את פתאח ופרתו לקפוץ לפריז. איכשהו מצליח האיכר הדלפון לגרד מזומנים כדי לממן נסיעה במעבורת עד לנמל מרסיי, אך מעיר הנמל הדרומית עליו להמשיך, עם ז'קלין האהובה, במסע רגלי אל הצפון הרחוק, עד לעיר האורות. מכאן ואילך מתפתח על הבד מעין סרט מסע שבמהלכו פוקדים האיכר ובת זוגו החומה וגדולת העיניים כל מיני תחנות ססגוניות בדרכם המפרכת אל עירו של מגדל אייפל. פה ושם מקבל הסרט גוון של קומדיית טעויות, והמסע עצמו הופך לאייטם חדשותי נחשק ודי לעגני בטלוויזיה ובאינטרנט בצרפת.
"הפרה ז'קלין" הוא סרטו השני של מוחמד חמידי, שקודם לכן עשה את "דרכון לאלג'יר" (2013). מהסצינה הפותחת של הסרט מתבלטת זווית ההתבוננות הסלחנית, ובה בעת המלגלגת, של עושי הסרט כלפי הגיבור האהבל. אין זו רק זווית הראייה של עושי הסרט, אלא גם של מרבית האנשים שהאיכר פוגש במהלך מסעו. משחקו המוחצן של בויאחמד, שכמו מעתיק מזאב רווח כמה ג'סטות גופניות מודגשות מדי, אף הוא אינו תורם לטיהור האווירה החשודה שנושבת מקומדיה זו.
מי שצפה בשנה החולפת בסרט האיראני "הסוכן" של אשגר פרהדי, הבחין בוודאי בסצינה שבה גיבור הסרט, מורה בבית ספר לבנים בטהרן, מקרין בפני תלמידיו את הסרט "הפרה" (1969) של דרוויש מרג'ואי, שהתמקד אף הוא במערכת יחסים טעונה בין איכר לבין פרתו. הסרט האיראני המהולל, שנחשב כחלוץ הקולנוע האיכותי במדינה זו, מפתח על הבד מבט טרגי על האיכר ובני סוגו דרך תיאור גורלה המר של הפרה. מובן שהאופציה הזו זרה לגמרי ליוצרי "הפרה ז'קלין", שמעדיפים את המבע המסתלבט על האיכר האנאלפבית שלא יודע כלום מהחיים שלו, חוץ מזה שהוא אוהב גם את ז'קלין וגם את נעימה, ולגמרי לא ברור באיזה סדר עדיפות מדובר.
"הפרה ז'קלין", צרפת / אלג'יריה, 2016