נער הכפר שבא העירה, בחיפוש אחר מרבצי הרוק, הסמים, חיי המחתרת ומיתוס הגיבורים. גילה מה הבריות רוצות ("קדוש עם פה של קאובוי"), ואחר ירק את זה חזרה ישר לפרצופם
הוא נחשב למחזאי האמריקאי הגדול בדורו, ומאז 1964 שרטט את קפלי הקרקע של ארץ ענקית ומיתית, שלפניו כמעט שלא ניתנה עליה הדעת בתפאורה המהוגנת של הדרמה הקונבנציונלית. סם שפרד, כמו וולט וויטמן, היה ענק חובק כל. מחזותיו נסקו לשחקים מעל חבלי ארץ שוממים במערב התיכון, העלו על נס את המרחבים, את האנרגיות ואת האופטימיות הנאיבית של ארצות שזה מקרוב נגלו.
"אני אמריקאי", צרח גיבורו המיוסר של שפרד ב"Operation Sidewinder". "נוצרתי אמריקאי. נולדתי, גודלתי וחונכתי כאמריקאי. צלקות אמריקאיות חרוטות במוחי... דם אמריקאי אני שותת. אני חולם חלומות אמריקאיים... אני טורף את כדור הארץ, זולל ארץ אני". שפרד חלק עם וויטמן את הביטחון האדיר של היותו בחיר אלוהים החדש. שלא כוויטמן, הוא חי במחצית השנייה של המאה ה־20.
בגיליון חובה של ה"ניו יורקר" לפני כ־30 וכמה שנים פורסם מאמר על סופרים אמריקאים שנפתח בחלוקתם לשני מחנות: מחנה חיוורי הפנים ומחנה האינדיאנים. הנרי ג'יימס היה חיוור פנים אמריקאי בהא הידיעה, והמינגוויי היה התגלמות שיאו של הגזע האינדיאני בשנות ה–30, ושורשיו היו נעוצים בג'יימס פנימור קופר. על פני הדברים נראה כי סם שפרד היה היורש המודרני של פאוץ' התרופות של רופא האליל האינדיאני, עם סיפוריו המצמררים על בני אדם כמו ספייק, קרואו והוס, המעבירים את חייהם בשברולט 57 רצוצה בשפת המדבר או רוקדים מחולות נחש של שבט ההופי.
בספרו "Hawk Moon", אסופה של כתביו, כתב שפרד: "חושך ואור. תמיד נמשכתי אל האפלה. אל השחור. אל המוות. אל הדרום. עכשיו מועדות פני לכיוון הנכון. הלאה מהצפון המיופייף. הלאה מהלובסטרים האדמדמים והכנסיות הלבנות ובתי העלמין, ממלחמת האזרחים והבזארים הכפריים, אל הביצות, היובלים, הקייג'נים, נחשי המים, המארדי גרא, הקרוקודילים".
אף מוהיקני, אפילו האחרון, של פנימור לא דיבר כך, גם לא תמי הלב הקשים מנשוא של המינגוויי. שפרד היה נער הכפר שבא העירה, חרש את סמטאותיה הנסתרות בחיפוש אחר מרבצי הרוק, הסמים, חיי המחתרת ומיתוס הגיבורים. גילה מה הבריות רוצות ("הבריות רוצים קדוש עם פה של קאובוי"), ואחר ירק את זה חזרה ישר לפרצופם ופקח את עיניהם לראות את הבלות ואפסיות תשוקותיהם ומשאלות לבם. גיבוריו, כמו קרואו והוס ב"Tooth of Crime", הם אלילי רוק'נרול החולשים על מרחב המחיה שלהם, נדחפים לדו–קרב קטלני של מילים ומוזיקה, אבל שניהם גם קורבנות הבידוד שבו בחרו מרצון לצורך בניית המיתוס האישי שלהם ואחר לצורך עמידה בו. אם הוס וקרואו נופלים קורבן לקני המידה שהם עצמם קבעו, הרי יוצרם יודע הרבה על בדידות, מיתולוגיה אישית והלחצים שהם מטילים עליך.
שפרד הגיע ללונדון בשנות ה–70 המוקדמות. ומהו איש תיאטרון שלא הייתה לו לונדון בקורות חייו. הוא השתוקק מאוד להיות מעורב גם במוזיקה. בזמנו היה מתופף בלהקה, רוב חייו הסתובב עם גיטרה שהייתה יותר מתפאורה, וקולו, אם לא מדקדקים בפרטים, מזכיר את זה של בוב דילן חברו. הבריטים העלו כמה הצגות שלו, אבל שפרד טען כי קשה היה להם להתחבר לנוף ולמוטיבים האמריקאיים כל כך, וכי "Tooth of Crime" סבלה מ"אינטלקטואליזציה רבה מדי של המחזה".
דווקא הפקה צנועה של המחזה "גיאוגרפיה של רואה סוסים בחלומו" התגלתה כנקודת מפנה. אדם המסוגל לראות בחלומו את המנצחים במרוצי סוסים, נחטף ומוחזק במלון פאר על ידי כנופיית גנגסטרים שרוצים לעשות הון בהימורים המסתמכים על תחזיותיו. בסוף הוא ניצל בסיום גועש וסוער האופייני לשפרד - שני אחיו הלבושים כבוקרים פורצים פנימה כדי לקחת את אחיהם הביתה. צוות השחקנים המעולה כלל את סטיבן ריי בתפקיד החולם ובוב הוסקינס בתפקיד אחד מחברי הכנופיה. בעיקר לימדה ההפקה את שפרד כי "אני מסוגל לביים את היצירות שלי".
בזמנו החופשי הפך לחובב נלהב של מרוצי כלבים. הוא ושחקן תיאטרון אנגלי רכשו במשותף כלב מרוץ ונהגו לצאת איתו לתחרויות. מי שהכיר את שפרד טען שלא היה עולה על הדעת לראות אותו ללא אישה. אך האמת היא שללא כלב לצדו לא ראו אותם אף פעם. משהו בדבר המשוואה האמריקאית של מה צריך גבר כדי שלא יהיה ספק בגבריותו. רובה, היכולת לשתוק ולשתות ללא גבול, מגפיים, סוס וכלב. נטייתו של המינגוויי לחתולים מפריכה את הנחת העבודה הזאת אך מעניקה לו את זכות היוצא מן הכלל בלי לפגוע בזכויותיו.
"Fool For Love" שלהב בתחילת שנות ה–80 את מנהטן. עוצמתו של המחזה הייתה מפחידה. זוג נאהבים מסוגר במוטל בפאתי מדבר מוהאבי ושמים שם לעצמם למטרה לענות ולייסר פיזית זה את זה כדי להגיע אל נשמותיהם. דמותו הערטילאית של אביהם המשותף אורבת בשולי הבמה, אומר את מה שיש לו לומר על הזעם משולח הרסן שהביא לעולם.
"ההבדל והשוני בין קודר לקליל אינו מעניין אותי", אמר שפרד. "אני סבור שהם שני מרכיבים של דבר אחד. לזה כוונתי כשאני מדבר על היכולת לביים את המחזות שלך. פיתחתי את היצירה הזאת הודות לעבודתי עם השחקנים. היא נעשתה הרבה יותר פיזית במהלך החזרות. אד הריס הוא אחד השחקנים האמיצים ביותר שאני מכיר. בטקסט לא הצגתי את המחזה באור אלים כל כך". הריס, שקשה שלא לראות את האופן שבו הוא מנסה לחקות את שפרד כשחקן, היה בין הראשונים שצייץ דברי צער על מותו של שפרד לפני שבועיים. אינני זוכר את הנוסח, אבל הוא היה נרעש באמת.
טריקת הדלתות החוזרת במחזות של שפרד הזכירה לאלף מבקרי תיאטרון את סיום מחזהו של איבסן "בית הבובות". "מימי לא קראתי את איבסן", אמר שפרד וזה היה סופה של התיאוריה הזאת. "צ'כוב אינו מעניין אותי, אבל את סטרינדברג תמיד אהבתי". זה בחור שמשהו עובר עליו תוך כדי כתיבה. בגרסה הקולנועית כיכבו שפרד וקים בסינגר, וזו הייתה תחילתה של קריירת הקולנוע הלא קצרה של שפרד. כי את זאת טרם אמרנו: לא ברור כיצד זה קרה, אבל בנוסף לכישרונו היה שפרד אחד הגברים הנאים באמריקה. הוא אחז ללא מאמץ בתואר הזה מצעירותו עם פרצוף בייבי–פייס חלק וגזרה דקה וגם החליק לחיקה של פטי סמית כפי שהחליק לפניו בוב דילן לזרועותיה של ג'ואן באאז.
הוא היה במיטבו בסרטים כמו "הצוות המובחר" על פי ספרו של טום וולף על תוכנית החלל האמריקאית בחיתוליה, כאשר גילם את דמותו של טייס הניסוי המיתי צ'אק ייגר, ששבר את מחסום הקול ואת מאך 2. הסרט נודד ברחבי אמריקה, אך שפרד ואשתו גלניס (ברברה הרשי) אינם זזים משדה התעופה הקטן במדבר. זה היה ליהוק מדהים בדיוקו, שעליו היה מועמד לאוסקר שהפסיד, אם אינני טועה, לאמריקאי ההפוך ממנו ג'ק ניקולסון, על תפקידו כאסטרונאוט לשעבר ב"תנאים של חיבה". גם אד הריס היה שם, דניס קווייד, סקוט גלן וכורי טסטוסטרון אחרים, ואתה רואה אותם מזינים את משחקם באורניום מועשר שעה ששפרד נראה כמי שהתעורר הרגע. גם ליבון הלם מהלהקה היה שם, אמריקאי מיוחד ואוריגינלי כשפרד, בתפקיד איש חיל האוויר המלווה אותו לטיסות הניסוי.
ועדיין ראוי היה לשאול מדוע דווקא שפרד, שאמור היה להעלות את לוס אנג'לס באש ולנגן בגיטרה מעל הלהבות, הגיע להוליווד. מילא ניו יורק. שתמיד אפשר היה להתלכלך בה ב"צ'לסי הוטל", במועדונים בווילג' ובאווירה שחגגה אינדיבידואליות כמו זאת של שפרד. "יש בה, בלוס אנג'לס, העמידות הזאת", אמר שפרד. "היא עמידה לחלוטין בפני כל התקפה, היא בלתי חדירה. לא חשוב מה תגיד עליה, לא חשוב כמה תבקר אותה, היא תוסיף להתקיים. להיות מנוונת ומושחתת. אין בזה כל חדש כמובן. זה כל כך הרבה שנים שאנשים גיבבו ערימות של מילים בנושא. זה מקום מדהים, ללא ספק עיר העתיד".
"אין לי קריירה קולנועית", אמר שפרד במגננה אינסטינקטיבית של יוצרים בסדר גודל כזה שלא היו אמורים להידרדר למשחק וגילו באמצע החיים שהכסף נמצא בקולנוע ולא בהילת מחזאי או סופר, אפילו מוצלח. תפקידו הראשון היה של החוואי החולני הנלכד בקסמה של אשתו של אחד מעובדי החווה ב"ימים של רקיע" של טרנס מאליק. הוא סירב לתפקיד הראשי של ריצ'רד גיר שהוצע לו והסכים לאיכר. דבר מסימני ההיכר שעשו אותו לאגדה קולנועית לא היה שם. הוא היה צעיר מדי.
"הייתי מועמד לתפקיד הראשי ב'Two Lane Blacktop' של מונטי הלמן", סיפר שפרד. אשתו הראשונה או–לאן הייתה בהריון ושפרד סירב. במקומו הופיע הזמר ג'יימס טיילור, בחירה ששפרד היה מסכים לה אך לא הפכה לקריירה. בהתחלה עבד על אש קטנה, "צילומים נמשכים שלושה חודשים וכולם נוראיים. אתה ממתין ימים בקרונוע עד שעוזר הפקה עם מכשיר קשר חובט לך בדלת. צריך לאכול את הטינופת ולשתוק. זו אחת הסיבות לכך שאני שומר על ריחוק. הסיבה האחרת היא שאין הרבה חומר ששווה לעשות אותו. אני קורא תסריטים וברובם הם חומר אפיזודי מהסוג של גבר פוגש אישה. עיבוד של ספרים לסרטים הוא ממש מחלה בהוליווד".
ואז בא "הצוות הנכון" שהמריא כחללית מדגם ג'מיני. ו"קאנטרי" הקודר על מצוקת האיכר האמריקאי המודרני עם ג'סיקה לאנג, שאיתה נשאר 27 שנה ועבורה עזב את אשתו הראשונה ובנו הצעיר. הוא לא חשב שאינו ראוי להיות האינטרס הרומנטי של ג'וליה רוברטס ב"תיק שקנאי" אך נהרג מהר. ככל שקו השיער שלו נסוג ובחזיתו צימחה כרס–בירה קטנה, הפך פחות בררני ויותר נזקק לכסף.
הוא היה שריף מושחת במערבון מודרני עם ואל קילמר. בבחירת ליהוק מוצלחת גילם את סופר המתח האלכוהוליסט והקומוניסט דאשיל האמט בסרט המתאר את הרומן שלו עם המחזאית ליליאן הלמן (ג'ודי דיוויס) ואת מאבקו בסנאטור ג'ו מקארתי ב"דאש ולילי". וים ונדרס, שביים את הסרט "האמט" עבור קופולה, רצה בו לתפקיד האמט שנים קודם לכן, אך קופולה בחר להישאר נאמר לפרדריק פורסט. הוא גילם גנרל מושחת בפעלולון מקושקש בשם "Stealth". הוא היה פרנק ג'יימס, אחיו הבוגר של ג'סי ג'יימס ב"הריגתו של ג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" עם בראד פיט בתפקיד ג'סי. עם שחקנים אחרים נקלע למערבון מיותר בשם "Purgatory". הוא היה וטרינר שרמנטי ב"בייבי בום" מול דיאן קיטון - אשת קריירה הנמלטת מהעיר כדי לגדל את הילדה שהופקדה בידיה ופוצחת בסטארט–אפ מצליח של מזון תינוקות.
כאשר הזקין החל להיות מלוהק לתפקידים שחזרו על עצמם: הדוד המתון של כוכב הסרט הכספיתי. כך היה ב"Mud" עם מתיו מקונוהיי, וב"Out of the Furnace" עם כריסטיאן בייל וקייסי אפלק. הוא היה אביה של נעמי ווטס כאשר גילמה את ואלרי פליים, סוכנת ה–CIA שזהותה נחשפה על ידי ליבי סקוטר. הוא היה בוץ' קסידי ששרד את בוליביה וחזר לאמריקה ב"Blackthorne". הגנרל המתוסכל בעורף בסומליה ב"Black Hawk "Down. הייתי רוצה לומר שבכל הסרטים הללו הצליח לשמור על סם של השפרד, אבל לא אומר אמת. ב"Cold Day in July" היה אביו של רוצח וסוטה שצריך לדרוך עליו טרם יגרום יותר נזק.
"פריז, טקסס" היה רעיון של וים ונדרס שקרא את "רשומות מוטל" ורצה לעבד אותו לסרט, אבל במקום זאת הזמין את שפרד לכתוב איתו את "פריז, טקסס" עבור הארי דין סטנטון. שפרד כתב את הדיאלוגים לסרט, והם שנותנים לסרט את קולו המיוחד ואת אמינותו האנושית אף שאינך יודע מדוע תינשא נסטסיה קינסקי לסטנטון.
איכותו כשחקן, כתבו רבים, הייתה בדמיונו לגארי קופר הלאקוני שלא אמר הרבה והעדיף לבלות את זמנו בציד עם המינגוויי. מדובר בגרעין הקשיח של הגבריות האמריקאית המלוהק בגברים מיוחדים שהבינו את התפקיד שניתן להם ומילאו אותו על הצד הטוב ביותר. הם נוהגים בפיק–אפ עם רובה תלוי בחלון האחורי, כלבם הנאמן יושב לידם במושב הקדמי, הרובה או האקדח ביניהם והם מעריצים את המורשת האינדיאנית של אמריקה ומבקשים לכפר על העוול שנעשה לה. הם כותבים או שרים רזה וגברי ומנגנים בגיטרה גם כשלא הייתם מצפים לכך.
שפרד ניגן בגיטרה ושר בקול נעים עם הדים של דילן, שאת מסע ההופעות שלו, "Rolling Thunder Review", ב–1975 תיעד בספר הטוב ביותר על האירוע המוזר ההוא. באחד האלבומים היותר מיותרים של דילן, "Knocked Out Loaded", חיבר שפרד עם הבוב את "הנערה מבראונסוויל" שתופס 11 דקות באלבום קצר במיוחד. הוא אפילו חתום על התסריט ההזוי לסרטו הלא נחוץ של אנטוניוני "נקודת זבריצקי".
לפני מספר שנים לקה ב–ALS, אחת המחלות המסריחות ביקום הנקראת גם "מחלת לו גריג", על שם שחקן הבייסבול שחלה בה. מחלה ניוונית כואבת ונטולת מרפא. היא שהרגה אותו. הוא הצליח לשמור את מחלתו בסוד ועבד כל עוד היה יכול. בעיקר טוב שהספיק להשתתף בסרט התיעודי "Dark & Shepard", המתעד חברות בת 40 שנה עם אביו של אשתו הראשונה. חברות ששרדה הכל ומאופיינת בחליפת מכתבים מרגשת, שנקנו בחצי מיליון דולר על ידי אוניברסיטת טקסס לאוסף וויטליף שלה. הסרט מתעד את חלקם של המחברים בהתקנת המכתבים לדפוס עד ששפרד מודיע לג'וני שנמאס לו והוא עוזב את הפרויקט לא גמור. רגעי הצחוק, האושר והחברות בין השניים מספקים הצצה נוספת למורכבות שהייתה סם שפרד. הספר ראה אור בשנה שעברה, והוא מספק הצצה לידידות שורדת־כל בין שני גברים שהגורל הפגיש.
בימים שבהם מסתלקים מיטב גיבורינו בחבורות, לא קשה לנחש מי הבא בתור ולהתעמק ביצירתו בעודו בחיים. החיטוט באפר המתים הוא עיסוק מגונה ומייאש למדי. אני יודע.