דן תורג'מן על ימי "לגעת באושר" והמשחק לצד גרושתו ענת עצמון

אתה מתגעגע לימים ההם?
"אני מתגעגע לסט, לעשייה, לסיפור. אתה לא יכול להתגעגע לכך שאתה בא הביתה, ויש 60 ילדים למטה. למה בדיוק אתה יכול להתגעגע שם? אתה מתגעגע לזיכרון, לאהבה, לריח, לבית. יש זמרים שהיו בשיא התהילה ועמדו על הבמה, ו־20 אלף איש צעקו מולם, וזה היה יכול לשגע אותם או להטריף אותם. זה לא המקרה שלי. סבבה לי. אני לא מתגעגע".

אתה רואה את עצמך עושה עוד פרויקט כמו "לגעת באושר"?
"'לגעת באושר' תפס אותי בנקודת זמן מאוד מסוימת, כשרק הורדתי את כל המשקל של מסע מאוד ארוך שעבר לפניו, הסרט 'מינוטאור' (המבוסס על ספרו של בנימין תמוז - ק"ב), והיה לי קל לבוא לשם. נכון להיום אני לא חושב שזה ידליק אותי באותה המידה. אם יבוא פרויקט רציני, ומולו סדרה שתביא איתה עוד פעם גל של חשיפה והצלחה, באופן טבעי אני אלך לפרויקט היותר משמעותי. יש שלב בחיים שבו לעשות כדי לעשות לא מעניין אותי. אין לי בעיה לדלג על פרויקט, אין לי בעיה לעצור לרגע ולרדת מהאופניים. יש לי עניין לעשות דברים שהם בעלי ערך ומשמעות".

מה מבחינתך נחשב לפרויקט משמעותי?
"בחיים יש תקופות שבהן אתה כל כולך דלוק סביב רעיון, ואת החיים את רואה רק דרך הפריזמה הזו. היום, למשל, אני משפץ מבנה עתיק בן 700 שנה בטבריה, כדי לעשות שם אירוח וסדנאות אמן, וזה מרגש אותי כמו פיצ'ר. זה פרויקט שאני נפעם ומתרגש ממנו ברמות. פעם לא הבנתי איך אפשר ללכת לעבוד. החיים שלי היו לחפש רפליקות, פרשנות לטקסט. לא הבנתי איך אפשר לקום בבוקר כדי לשלם משכנתה וארנונה. מבחינתי, החיים היו ליצור. היום אני מגלה את החדווה והיצירה שיש בלעבוד, בלשפץ מבנה עתיק".

מוטיב אדיפלי
תורג'מן נולד וגדל בירושלים. לאחר שחרורו למד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא השתתף בהצגות תיאטרון רבות, ובהן "הסוחר מוונציה", "יומנו של מטורף" ו"תשליך", ושיחק בסרטי קולנוע רבים, ובהם "בצלו של הלם קרב", "אש צולבת" ו"רכבת העמק". בטלוויזיה כיכב בסדרות כגון "סיטי טאוור", "החופש האחרון", השמינייה" ו"אננדה".



בין היתר, ביים את הסרטים "רימון הזהב", "משהו מתוק" וכאמור "מינוטאור". "'מינוטאור' הוא אחד הפרויקטים היותר גדולים בחיים שלי", הוא חוזר לחוויה ההיא. "קרעתי את עצמי שנים בחיפושים אחרי מפיקים, צילמתי את הסרט הזה בתקציב של 2.5 מיליון דולר בניו יורק, עם צוות ישראלי ושחקנים אמריקאים מהשורה הראשונה, ובאמת אין פרופורציה בין רמת ההשקעה של ארבע שנים ל־88 הדקות של הסרט. הסרט עלה בארץ ועשה לא מי יודע מה ונמכר להפצה בארצות הברית, אבל מבחינתנו לא הייתה קורלציה בין ההשקעה לתוצאה. לפעמים איכות והצלחה נפגשים, אבל לא תמיד זה קורה. גם לזה התרגלתי".

בדרמה הרומנטית "אמור", בבימויו של הבמאי הישראלי־צרפתי רפאל רביבו, משחקים לצד תורג'מן, בין היתר, לירון לבו, אור אילן, נטלי עטיה, גיל אלון וגם גרושתו של תורג'מן, ענת עצמון, שעמה יש לו שני ילדים משותפים. "הסרט מטפל בסוגיה של בעיה רפואית שאין לה מרפא", הוא מספר. "יש שם אהבה גדולה, ובן זוג שחוזר כדי לגאול את האישה מייסוריה. איך הוא עושה את זה? האם מותר לו לעשות את זה? האם זה מוסרי לעשות את זה? אלו השאלות שאיתן מתמודד הסרט.



הדילמה הנצחית היא האם יש לנו זכות להחליט בשביל מישהו מתי להפסיק חיים. הבמאי רפאל רביבו הוא אדם לא צעיר, והוא נשאר עם התשוקה של לעשות קולנוע. יפה לראות שהחיים לא שוחקים אותך ואת החלומות שלך ואת התשוקות שלך. כשאתה רואה בתחום הזה בחור בן 20 שרוצה לטרוף את העולם ולאכול חצץ ולעשות תפקיד, ולשבת שלושה שבועות בבית חולים כדי להבין רפליקה של הדמות שהוא עושה כי הדמות שלו חולת נפש, זה בסדר. כשאתה רואה את זה אצל מישהו הרבה יותר בוגר שהחיים גיהצו בדרך, זה מעורר הערכה".

אתה חושב שהליהוק שלך לצד ענת עצמון הוא סוג של תעלול יחצני?
"אני לא חושב שזה שם. רפאל עבד עם שנינו בעבר וחשב שאנחנו מתאימים, זה לא איזה פרויקט שבו אני וענת נפגשים כדי ללבן את העבר. בסרט יש לי בת זוג שמגלמת נטלי עטיה. אנחנו לא נפגשים בשום סצינה".

היית מוכן לגלם זוג נאהבים עם אשתך לשעבר?
"ענת היא שחקנית נפלאה, ואם היה לי סרט שהיה לה מה לעשות בו, הייתי לוקח אותה, כמו שלקחתי אותה ל'מינוטאור', שם היא שיחקה את אמא שלי כשהייתי קטן. יש שם פלאשבק שבו אלכס הוא ילד, ומי שמגלמת את אמו היא ענת".

מוטיב אדיפלי?
"יש בזה מוטיב אדיפלי. אבל כיוון שהיא שיחקה גם את אחותי ב'סיטי טאוור' ואת אהובתי ב'בוטיק השקרים', אפשר לומר שעם ענת שיחקתי הכל".

איך היחסים ביניכם?
"אנחנו מגדלים שני ילדים לתפארת: ילד אחד שהשתחרר והיה קצין באותו הגדוד שבו אני הייתי מ"פ, ובן קטן שעומד להתגייס. אנחנו באים והולכים זה לחללו של זה, הדלתות פתוחות לגמרי. העבר שלנו זה לא משהו שנשכח. אתה לא חושב: 'כן, הייתי נשוי פעם'. היחסים בינינו הם משהו שקורה יום־יום, כל היום. יש לנו גירושים חריגים, אנחנו חברים מאוד טובים. כרגע ענת עם שני הילדים שלי בניו יורק, בטיול טרום־גיוס, ובגלל זה היא לא הייתה בפרמיירה של הסרט. כשהם יחזרו, אנחנו נלך עם ענת ודני (סנדרסון, בן זוגה - ק"ב)".

איך היחסים איתו?
"היחסים בינינו סבבה לגמרי, זו מציאות קשיחה וקיימת כבר הרבה זמן וזה ממש בסדר. זה היה מזמן, אנחנו ביחסים מאוד טובים וקרובים".

להיות המבוגר האחראי
את התחושה לקראת גיוסו של בנו הצעיר הוא מגדיר, "נוראית". "הוא רוצה להיות לוחם", מספר תורג'מן.

"יש חרדות, חששות, פחדים, בטח כשהייתי שם. ההורים שלי דאגו לי כי הייתי בא פעם בשבועיים־שלושה כלוחם, אבל אבא שלי לא ידע אז מה זה מסע אלונקות. הדאגה שלו הייתה גלובלית, אמורפית, אבל הדאגה שלי הרבה יותר ספציפית".

הדאגה הזו קשורה למציאות הפוליטית במדינת ישראל?
"בוודאי. יש ימים שבהם תיאטרון האבסורד כל כך גדול, שאתה אומר לעצמך: לא יכול להיות. לא יכול להיות שאנשים נהרגו בעזה כי הם נכנסו בנגמ"שים שלא היו מצוידים נכון. אחרי זה אתה קורא שאותה צמרת הייתה עסוקה בעסקאות של צוללות. אתה חושב: לאן אני שולח את הילדים שלי? בעניין הצוללות, אם יש בזה מן האמת, זה לא שמישהו צריך ללכת, זו שיטה שלמה שצריכה להימחק. צריך לבוא איזה צונאמי ולנקות את כל השטח הזה, יש שם רקב, וצריך לשטוף הכל.

לתפיסתי, צריך לקום פה דור של מנהיגים חדשים שאין לו קשר למפא"י המיתולוגית או לליכוד, שכבר מזמן הפסיק להיות ליכוד. אלה כבר לא הערכים של בגין, זה משהו אחר לגמרי. אלו מקומות שמטריפים אותי. כשאתה רואה עיוותים, אתה אומר: איפה המנהיגות? המקום הזה הפך להיות ריאליטי. מהבחינה הזו אני חרד".

נוח לך להתנהל תחת שרת התרבות?
"זה לא נוח, אבל העטיפה יותר צורמת מהתכנים. גם אם יש לה ביקורת, לטעמי אם היא הייתה אומרת את זה אחרת, אולי לא 100 אחוז מהקהל היו מסכימים איתה, אבל 20 אחוז מהקהל שהיא מדברת אליו היה לפחות מקשיב למה שהיא אומרת. היא צריכה לבוא ממקום מכיל, להיות המבוגר האחראי. מנהיגות גדולה, כמו של בן־גוריון, צ'רצ'יל וגנדי, היא כזו שהצליחה לרכז את המקסימום מימין ומשמאל, חילונים ודתיים. מנהיגות שמתבצרת ברעיון שלה היא מנהיגות שמחשבת את קצה לאחור. זו מנהיגות מוגבלת".