אמריקה, סתיו 2017. רק בניו אינגלנד, המובלעת הוואספית בצפון–מזרח אמריקה, מתאמצת השלכת לשמור על שפיות ושוויון נפש. מסיבות שאינן ברורות לי לחלוטין ואף ששאלתי, מחזירים העצים הנשירים קרב, והעלים אינם ממהרים להחליף את צבעם הירוק לחלודה ודם כמנהגם מדי שנה. גם זאת תוצאה, יטענו המומחים, של ההתחממות הגלובלית. אחרי יותר מעשור כאן למדתי להתרגש עם המקומיים והתיירים מהקרב המאסף של הטבע. לא הפכתי לבלאנש דובואה לבושה לבן, מוחה מרחף, ואינני עומד עם כף ידי דבוקה ברפיון למצחי וממלמל "הו העלים, העלים". אבל אני ממלמל וכועס, ולפעמים צועק ובעיקר מתקשה להבין כיצד נפרמת האומה הגדולה והמפוארת הזאת בתפריה.
אולי זה הצילום המשותף של וודי אלן והארווי וויינשטיין שליווה היום את תגובתו המתאחרת של הגאון הג'ינג'י, ל־30 השנים שבהן התרוצץ המפיק עב הבשר כעיוור אחרי זקפתו הבוטשת (או שלא), כאשר אמר שהוא מצטער על כל הנשים שנפגעו מהארווי אבל גם על הארווי יש בו עצב. שזה בערך כמו שאמר טראמפ על מהומת הגזע הנאצית בשארלוטסוויל, שיש "אנשים רעים וטובים בשני הצדדים". כלומר, יש נאצים טובים. ובאותה נשימה יש גם יהודים רעים, מטרידנים, סוטים וחולי מין מהזן הנחות ביותר, והשניים המחובקים בצילום הם כנראה בין הגרועים שבהם.
וזה אפילו משעשע באורח אירוני משהו, כי היה זה ויינשטיין וחברת מירמקס שלו שהצילו את אלן אחרי נישואיו לבתו המאומצת סון–יי, והניחו לו להמשיך לצלם קומדיות שהלכו ודעכו עד שלא נודע כי באו אל קרבנו. בסרטו האחרון רק קייט ווינסלט מצילה את המצב כמו קייט בלאנשט ב"יסמין הכחולה", אבל אפילו ווינסלט אינה יכולה להציל ספינת נוסעים טובעת. היו לוודי אלן לפחות שתי אפשרויות: לשתוק או לומר את הדבר הנכון. הוא בחר בשלישית ונמעך תחת גופו של ויינשטיין המתגלגל במדרון התלול.
אין שום דבר חדש בסתיו 2017, חוץ מהקצנה חסרת תקדים של כל התכונות הרעות (ולעתים הטובות) של אמריקה. כל מה שקורה הוא הגדול, המבעית וחסר התקדים ביותר בהיסטוריה: הטבח בלאס וגאס, ההוריקנים, השריפה בקליפורניה, ההבלים הנופלים משפתי הנשיא, סדרת החלטותיו התמוהות, נחישותו לשלול ממיליוני אמריקאים את זכותם לביטוח רפואי והחלטתו להעצים את הארסנל הגרעיני. לפחות שני אחראים משגיחים על תנועה אפשרית של טראמפ לעבר הפוטבול, המזוודה עם צופני השיגור, ומוכנים לעצור אותו בכל רגע. זה לא בית לבן, זה בית מטבחיים.
לא רק שהאקלים אינו כוח טבע בלתי נמנע, אלא הוא מעשה ידי אדם בשנים ארוכות של הזנחה פושעת המתכנסת תחת ההגדרה התחממות גלובלית. מי ששמיעתו טובה משלי ונמצא בנקודה המזרחית־צפונית ביותר באמריקה יכול לשמוע את הקרחונים נשברים ומחליקים לאוקיינוס באנטארקטיקה. אני שומע את הים הסוער באוזני. היורה בלאס וגאס לא היה כוח טבע אלא המוטב העיקרי של הקת הקפיצית, זו המניחה לך להפוך רובה חצי אוטומטי לבעל קצב אש של קלצ'ניקוב. תושבי פורטו ריקו לא היו זקוקים לאסון טבע כדי לדעת שהם אזרחים מדרגה שלישית שלא באמת דחוף להציל אותם. בחושים החייתיים שלו הבין הנשיא את חשרת העבים הנקשרת מעל קדחת קניות החגים, והחל צועק דבר מה לא קוהרנטי על הקונספירציה להסתיר את קדושת חג המולד.
***
הפורנוגרף הוותיק לארי ("האסלר") פלינט, שחייו מתועדים היטב בסרט מאת מילוש פורמן, שממנו יצא גיבור עשוי ללא חת של חופש הדיבור והבעת הדעה, מציע כעת 10 מיליון דולר לכל מי שיש בידו ממצאים מרשיעים שיביאו להדחתו החוקית של דונלד טראמפ. התעלול הזה עבד בפעם הקודמת. תמורת מיליון דולר הצליח פלינט להדיח פוליטיקאי מכהן. במראה ג'אבה דה האט עם צרבת בכיסא הגלגלים המוזהב שלו, פלינט אינו הבחירה שלי לאיש שראוי להילחם על קדושת החוקה. העידן האנטישמי של "האסלר" היה בלתי נסלח, למרות המאמץ שעשה וודי הרלסון בתפקיד פלינט. אבל אלה ימים שבהם מי שיציל מעונשו של זה הוא הגיבור. בכל שקשור לוויינשטיין, פלינט הוא המג"ד ביחידה שוויינשטיין הוא אחרון הטוראים בה.
בתוך ההמולה הגדולה הזאת הלך לעולמו אבו שפן יו הפנר והוא בן 91, כנראה ללמדך שקיום יחסי מין סדירים ועל בסיס קבוע הם ערובה לאריכות ימים. איכשהו קרה שהפנר לא קיבל את מנת הכבוד שלו מהחברה שכמעט לבדו פעל לשנות את ערכי המוסר שלה תוך שהוא נלחם על זכות השוויון, ההצבעה וכו'. הבעיה של פורנוגרפים כפלינט והפנר, שאינם באותה ליגה כמובן, שסך כל פועלם אינו עומד לזכותם. הוא טובע בים של שדי סיליקון.
אילו הגרוטו המסולע והמפכפך באחוזתו הולמבי הילס יכול היה לדבר, היינו מבינים מי היו אבותיו המייסדים של הארווי ויינשטיין. גם שתיקת הסלעים לא מונעת מאיתנו לדעת ולא משנה מי השפריץ שם עם שפנפנות שחובה עליהן הייתה לעבור דרך הפנר וצוות הקבלה שלו, וביניהם ברט ריינולדס, ג'יימס קאן, פיטר בוגדנוביץ', ראיין אוניל ורבים אחרים שאינם מעלים או מורידים.
אבל המילה האחרונה הייתה של הפנר, כאשר התברר שלפני שנות דור רכש את הקטקומבה הקרובה ביותר לזו של מרילין מונרו כדי להיקבר בה. אולי היה בזה צדק היסטורי או אהבה; צילום העירום של מונרו הצעירה, מתוחה על קטיפה אדומה, השיק את הגיליון הראשון של "פלייבוי" ב–1953. בניגוד לדור החדש של השחקניות, מונרו חייתה בגופה ובנפשה את הנחת העבודה שלפיה הדרך לתפקיד בסרט עברה דרך "ספת הליהוק" של מפיק־העל או בילוי חלק מזמנה על ברכיה בהענקת שירותים אוראליים. אף אחד לא ישכנע אותי שהמציאות שהייתה חייה לא הייתה אחראית למותה בגיל צעיר, אבל מונרו בחרה בקח־תן הזה.
בחירתה בבעלים, מג'ו דימאג'יו ועד ארתור מילר, מעידה עד כמה יצאה נפשה להיות חלק מאמריקה אחרת, הישגית יותר, ספורטיבית ואינטלקטואלית. כאן מתקשרים אליה, בלי תיאוריות קשר ואיתן, האחים קנדי. JFK לא חפן ערוות כקבלן־על וככוכב ריאליטי אלא קיבל נערות חצי אפויות לחדר השינה בבית הלבן במהלך נשפים דיפלומטיים. הוא לא נזקק לזמן רב ולא היה מוטרד מדי מעינוגה של בת זוגו. הוא היה הנשיא ומנהיג העולם החופשי. כבוד. את התקשורת שקשה היה לרסן אפשר היה לקנות. בשביל מה יש אבא.
אבל האמת היא שבאותן שנים לא היה לאמריקה התיאבון הקרניבורי שיש לה עכשיו לשמלות כחולות עם כתמי זרע וסיגרים. מה שנועד להבהיר שדונלד טראמפ אינו הראשון בבורדלו האדום אלא רק המגעיל ביניהם וגם נשיא גרוע. ג'יי אדגר הובר, שהיה מוכן להטביע את האחים קנדי בכפית מים ואולי גם עשה זאת, נשך שפתיים כאשר ג'ודית אקסנר, המאהבת של קנדי הייתה גם הפילגש של המאפיונר סם ג'יאנקנה. זה היה מצב דברים בלתי אפשרי, אבל עובדה שהיה. להציג את כל הנשים שנהו מינית אחרי קנדי כמי שקיימו איתו יחסים בהסכמה, זו מתיחה מסוימת של המציאות. זה כמו להגיד שכל המזדנבות ששכבו עם הסטונס ולד זפלין היו בדעה צלולה.
לפעמים אנחנו רוצים מה שאנחנו רוצים ולא חושבים. כמו שאמר רוני הוקינס לרובי רוברטסון כאשר הזמין אותו ללהקת הליווי שלו: "תקבל יותר pussy מפרנק סינטרה". ילדת הפלא שירלי טמפל הייתה בת 11, כאשר המפיק לואי ב. מאייר נעל אותה במשרדו, שלף את איברו ושאל את הילדה אם היא יודעת מה זה. הגוורדיה שהקימה את הוליווד על ערכי ניצול שיטתי של נשים, הייתה יהודית. זה מסביר לא מעט את שרוחש מתחת לפני השטח של התודעה האמריקאית.
***
אמריקה, סתיו 2017. במשך שנים תהיתי לאן נעלמו שחקניות בשיא כוחן כרוזנה ארקט ומירה סורבינו, שזכתה באוסקר עבור תפקידה ב"אפרודיטה הגדולה" של וודי אלן בהפקת מירמקס. מילא ארקט, סורבינו היא שחקנית נהדרת. כאשר החל גייזר הארווי להשפריץ מידע על שנות אונס והתעללות, התברר שארקט וסורבינו היו שתיים מאלו שלא הניחו לוויינשטיין לבצע את זממו. ויינשטיין נקט נגדן טקטיקה הוליוודית ותיקה: יותר לא תעבדי בעיר הזאת, וכך היה.
כאשר אני שומע את התירוץ השגור בדבר סאטיריות, הצורך הבלתי נשלט של גבר אחד על פני רעהו, לזיין כל דבר עם דופק, אני מתרגז. הייתי פעם בשיחה שאני מוכן להעיד עליה בנקיטת חפץ, שבה ניסה מי שהיה הבוס שלי באותן שנים, לשכנע אותי שאין לי הדרייב המיני שיש לו. כלומר, שאינני זקוק למגוון נשים רב כמותו. יותר משחצנות דוחה זה היה עלבון. כמובן שהיה לי. גם בתפקידי כוח ידעתי לשמור את מכנסי רכוסים שעה שראשי ממשלה בפוטנציה הלמו בקירות הגבס הדקים במערכת ונאנחו בקול רם.
עכשיו ייעלם ויינשטיין באחת הקליניקות המפונפנות באירופה (ספא באנגלית), יעבור טיפול להחלפת דמו לאריכות ימים וסדרה של חוקנים שישאירו אותו עם מעי כשל תינוק. ויינשטיין היה יכול לקבל את כל המין האיכותי שבו חשק בבית מרעיותיו. זה לא מין כשם שאונס אינו תשוקה אלא היכולת להיות אלים. זה הכוח להשחית, יצר ההשתלטות, הכוחנות העיוורת, הבחישה תרתי־משמע.
לפי ספירתי, כמעט כל הנשים היפות בהוליווד העידו עד עתה על מפגש אלים כזה או אחר עם המפיק הכוחני. חלק נלחמו, חלק ברחו, חלק צחקו, וחלק נכנעו ועצמו עיניים. דרך חתחתים מובילה לצמרת, ותלוי ממה אתה עשוי. קורטני לאב אמרה את הדברים בגלוי למיקרופון ולמצלמה על אחד השטיחים האדומים ב–2005, כאשר נשאלה איזו הצעה יש לה לשחקנית מתחילה. "לא ללכת למסיבה ב'ארבע העונות' שהארווי ויינשטיין הזמין אותך אליה", ענתה לאב ועצמה עיניים. גווינת פאלטרו סיפרה לבראד בעידן פיט שלה על המרוץ סביב המיטה. פיט ניגש לוויינשטיין באירוע פומבי ואיים להכות אותו בסגנון מיזורי. זה לא מנע ממנו להשתתף בשני סרטים נוספים שוויינשטיין הפיק, כולל "ממזרים חסרי כבוד" שהציל את האחים ויינשטיין מפשיטת רגל.
גם אנג'לינה ג'ולי, משושלת הוליוודית, נתקלה בוויינשטיין, אבל ג'ולי לא נזקקה לעזרת פיט. היו שם שלושה מקרי אונס ואין ספור מעשי סדום, מונח אנכרוניסטי ליחסים שאנשים מקיימים בהסכמה אך נמצאים עדיין מחוץ לחוק בחלק מהמדינות באמריקה. בעיקר היה שם איש כוחני, מכוער, גדול פיזית, נטול מעצורים ומחובר לחבורת מלקקי תחת שעמלה שעות נוספות להציל אותו ולקנות את שתיקתן של מתלוננות אפשריות.
הסיפור על הוליווד תמיד היה שכולם יודעים ושותקים. זה מה שקורה כשאנשים מצליחים ועשירים מדי מגלים כמה כיף אפשר לעשות, בלי לצחוק. אלפרד היצ'קוק התעלל שיטתית בשחקניות שעבדו איתו, כפי שהזכירה כעת טיפי הדרן מ"הציפורים", אמא של מלאני גריפית וסבתא של דקוטה ג'ונסון. 50 גוונים של אפור? יותר כ־100 של אדום. מי זוכר, אבל גם מייקל דאגלס התאשפז פעם בקליניקה למיניות היפראקטיבית.
העובדה שוויינשטיין היה מגדולי התורמים למפלגה הדמוקרטית בכלל ולאישיה הבכירים כקלינטון ואובמה בפרט, כולל התרועעות מתועדת, היא כעת נבוט להכות בו את השמאל המופקר מינית. זה היה יכול להחזיק מים יומיים אלמלא לא נתבע הנשיא השבוע להגיש מסמכים בקשר לתביעה המוגשת נגדו על ידי אחת מקורבנות ההתנכלות המינית שלו. אבל דמוקרטים בכירים, כולל קלינטון, מיהרו להצהיר לאילו ארגוני צדקה רלוונטיים יעבירו את התרומות שקיבלו מוויינשטיין.
***
אמריקה, סתיו 2017. ויינשטיין פוטר מיידית מהנהלת החברה שהקים עם אחיו בוב והדירקטורים. כל פרויקט קולנועי וטלוויזיוני שבו היה מעורב בכל שלב, הוקפא או שחברת ההפקה שלו ויתרה על זכויותיה. אחיו מתקשה להסתיר את השמחה לאיד וקפץ על ההזדמנות לתפוס את המושכות. אשתו עזבה אותו עם ילדיו והוא מתחבא בביתה של בתו בלוס אנג'לס, מסתובב ברחוב במכנסיים קצרים ובטי־שירט ומבקש מהעיתונאים הצובאים עליו הזדמנות נוספת מיד אחרי שישוב מהגמילה והטיפול שאליהם טרם יצא.
כל זה היה יכול להיות בעל משמעות מעבר לאירוע הפרטי עצמו, אילו היה מאמין מישהו שנפילת המוגול האחרון תביא לקריסת השיטה שכפתה על הנשים בתעשיית הבידור חיים של התנכלות מתמשכת מצד גברים בעמדות כוח. הממזרים שינו אולי את החוקים, אבל לא את כללי המשחק. אין רגליים להנחה שההתנכלות תחדל והוליווד תתנהל כמנזר. את הרעה החולה הזאת יש לתקן בהלם חשמלי לאשכי הפרים לפני שמסרסים אותם. כאשר מדובר בגברים כאוליבר סטון ואחרים, אינך צריך להיות גאון כדי לדעת שזה לא יקרה. אבל את הוריקן הארווי צריך היה לעצור אחרי ההרס הרב שהשאיר בנתיבו.