השבוע מגיע אל בתי הקולנוע סרט התעודה “אמת מטרידה יותר", שבו ממשיך אל גור, לשעבר סגן נשיא ארצות הברית, בהפצת בשורתו על אודות ריסון האקלים האלים ששורר כעת על פני כדור הארץ. ודווקא בחסות סרט כבד ראש זה, מסתננת אל האקרנים איוולת ענק כמו “הסערה", שנקודת המוצא שלה היא שהאנושות כבר פתרה את האיום הנורא שצופנת בחובה התחממות הפלנטה.
השנה היא 2019, עוד מעט ממש. מתברר שאומות העולם, או לפחות המדענים הבולטים בתבל, התגייסו למשימה שאין חשובה ממנה, ובמאמץ משותף עיצבו יחד חומת מגן של לוויינים השומרת על איזון מרבי בתנאי מזג האוויר. החומה הטכנולוגית איננה מאפשרת עוד תופעות קשות מהסוג של ההוריקנים הארווי, מריה ואירמה, שזה עתה הכו בארצות הים הקריבי. חדר הבקרה שממנו מתבצע ניווט האקלים הכלל עולמי מצוי בתחנת חלל רב–לאומית, הקרויה “דאץ' בוי", על שמו של אותו ילד הולנדי אמיץ מהסיפור על הסכר, החור והאצבע. כעת, כך עולה, כל שאל גור מטיף לו ב"אמת מטרידה" על שני חלקיו מקבל את מימושו האופטימי.
אך לא! הרי כולם פה בני אדם, ובמקום שבו מקננת החיה הזו, מצוי גם הזדון המכוון. מישהו, כך עולה מעלילת “הסערה", החליט להתעמר ב"דאץ' בוי" ולשבש את מערכות ההתרעה הרגישות שלו. וכך קורה שבוקר אחד קופא למוות כפר שלם השוכן במדבריות אפגניסטן, ובערב שלאחר מכן מתפוצצים רחובות הונג קונג בשל גל אש הפורץ מתוך האדמה. דובאי הצחיחה, למשל, השוכנת בלב המדבר הלוהט בחצי האי ערב, מוצפת לפתע פתאום בגלי צונאמי אדירים למראה, והמבינים כבר מבינים שאותה אצבע נודעת של הילד ההולנדי הולכת ונמעכת מתחת לחצי האקלים המתגברים.
מה עושים? פשוט מאוד. מקפיצים אל החלל את השרירן ג'רארד באטלר, כאן בתפקיד המדען הראשי. לא פחות. בעבר שימש באטלר כאחראי על מערך ה"דאץ' בוי", אלא שבעקבות תככים פוליטיים בוושינגטון הוא סולק ממשרתו, וזו הוענקה דווקא לאחיו הצעיר, שמגולם כאן בידי ג'ים סטארג'ס. בין האחים שוררת קנאה עזה, וזו, כך עולה, משרתת היטב את הרשעים הפועלים במחשכים וזוממים להשיב את התוהו ובוהו האקלימי אל כדור הארץ המוגן לכאורה.
מה עושים? מחפשים את הזדים המרושעים, שדומה כי תפסו אחיזה ונחלה בסביבות הבית הלבן, וממוקד הכוח העולמי הראשי הם מובילים אותנו אל אובדננו הוודאי. מיודעינו הוותיקים אנדי גרסיה ואד האריס מגלמים כאן בהתאמה את נשיא אמריקה ושר החוץ שלה, ואצלם אצורה התשובה לחידת הרשע.
120 מיליון דולר נזרקו לפח במהלך הפקת “הסערה", ודומה שצריך כעת פח זבל עצום מידות במיוחד כדי להכיל את מגוון השטויות המומטרות על הצופים האומללים בסרט זה. במקור נועד “הסערה" לנחות באולמות בתי הקולנוע כבר לפני שנה וחצי, אלא שהיעדר כל סבירות בסיפור המסגרת שלו הכריח את חברת ההפקה לארגן צילומי השלמה מקיפים על מנת להציל משהו מההשקעה הפיננסית.
לא חובבנים עסקו בהתקנתו לבד של “הסערה" אלא אחד המוסמכים באנשי הוליווד, שמתמקד כבר שנים בסרטי איום ואסונות. זהו דין דוולין, שבעבר כתב והפיק להיטים כמו “היום השלישי", “חייל אוניברסלי" ו"גודזילה". הפעם, לשם שינוי, התחשק לו לצאת מד' אמותיו של משרד ההפקה ולהחליק לראשונה בחייו אל תוך כורסת הבמאי. הנה עוד מתכון לשרוף בעזרתו 120 מיליוני דולרים.
אם מקלפים מ"הסערה" את כל הממבו–ג'מבו הטכנולוגי סביב חומת הלוויינים הקורסת, ואת הג'יבריש על אודות מזימות אפלות בבית הלבן, נותר הסרט עם הסיפור הכי בסיסי שייתכן - קנאת אחים. זהו כן שיגור לגמרי לא רע עבור דרמה מכל סוג שהוא. אלא שגם ברובד הזה מפשל “הסערה", והמאבק בין באטלר לאחיו הקולנועי סטארג'ס אינו ראוי אפילו לגרסה בימתית במסכת חג בגן חובה של הגננת אילנה.
ואם כבר מדברים על חבלות מכוונות במחשבים של חומת ההגנה, זו ההזדמנות לרמוז שכדאי אולי לפתוח גם בחקירה שתגלה מי הוא זה ששיבש את תוכנות אנימציית המחשב שנועדו להפוך את “הסערה" לחוויה חזותית מסעירה. הטריקים של האש והמים ששוטפים את הבד נראים ככאלה שהתעייפו כבר במאות סרטים קודמים שנפלטו מפס הייצור ההוליוודי.
במגזינים הנכונים מסבירים את השלכת הדולרים לפח האשפה בשאיפה לפתח עבור ההקרנות הפומביות של “הסערה" את הפורמט הקרוי DX4, כלומר הקרנה בארבעה ממדים, שמשמעותה הרעדת מושבי הצופים בנוסף למתקפה הזדונית על עיניהם. בישראל, לפחות בשלב זה, דולגה האופציה להקרין את “הסערה" בפורמט הזה, אבל בדיווחים שהגיעו מארצות שמעבר לים נמסר ששיטת ארבעת הממדים מוסיפה עוד עינוי בלתי צפוי, שכן הרעדתו של המושב שוללת מהצופים את האפשרות להירדם בכיסא במהלך ההקרנה המייגעת.