"קווין ספייסי הוא השחקן האהוב עלי מאז הסרט 'אמריקן ביוטי', וכמובן שעקבתי אחריו גם בסדרה 'בית הקלפים'. בתחילה, כששמעתי על פרשייה אחת עם השחקן אנתוני ראפ ששמו נקשר בה, זו הייתה אכזבה גדולה והפתעה גדולה עבורי, ולמרות זאת איכשהו הצלחתי לעשות הפרדה בין הקטע האישי למקצועי ולא חשבתי להחרים סרטים או סדרות שלו", אומרת כרמל מילנר־סער. "אבל לנוכח הצטברות הטענות נגדו מצד אנשים שעבדו איתו על הסט של 'בית הקלפים', אם יתבררו כנכונות, ממש אתקשה להסתכל עליו באותו אופן ובאותה נשימה, ואתקשה לצפות בסדרות וסרטים בהשתתפותו".
מילנר־סער (41), מנהלת תוכן ומדיה חברתית, צלמת ובעלת בלוג ב"סלונה", נמצאת עכשיו באותה דילמה שבה מצויים לא מעט אנשים, שלפתע נאלצים להתמודד עם ניפוץ המיתוס סביב כוכבי הוליווד הגדולים, שאותם העריכו לאורך שנים. כזכור, פרשת המפיק הארווי ויינשטיין, שבמסגרתה שורת נשים טענו כי אנס אותן או הטריד אותן מינית, פתחה תיבת פנדורה שבמסגרתה הועלו גם שמותיהם של השחקנים בן אפלק, קווין ספייסי, ג'רמי פיבן (ארי גולד ב"הפמליה") ודסטין הופמן כמי שעל פי הטענות הטרידו מינית.
בסוף השבוע פורסם כי שמונה מעובדי הסדרה "בית הקלפים" טענו שספייסי הטריד אותם, בנוסף לטענות הקודמות, ובתגובה נטפליקס הודיעה על פיטורי השחקן. לרשימה הזו נוסף דני מסטרסון, כוכב "מופע שנות ה־70", שבסוף השבוע פורסם כי יוגש נגדו כתב אישום על תקיפה ואונס.
"עניין ההטרדות והפגיעות המיניות לא זר לי, חוויתי זאת על בשרי ועל נפשי, ואני ממש לא סלחנית", אומרת מילנר־סער. "קודם כל, לכל מי שקופצים וחושבים שזה לא הגיוני שפתאום צצות המון תלונות, אז במקרה של ספייסי, כמו במקרים אחרים, אני חייבת לומר שלפעמים דרוש רק פתית קטן ואמיץ של שלג כדי לגרום למפולת שלמה. יש בכוחו של מתלונן ראשון שאזר אומץ לעורר נפגעי ונפגעות עבר שנמנעו מלהתלונן בזמן הפגיעה ושנים אחרי, מחשש שלא יאמינו להם או שעבודתם בתעשייה תיפגע".
"צריך תמיד לחזק את המתלוננים והמתלוננות ולא לשאול למה עכשיו. מה שקורה עכשיו עם ספייסי זה חמור, זה מאכזב, וזה גם מביך שאחרי כל השנים הוא החליט לצאת מהארון בדיוק ברגע שדובר על הטענות נגדו. אסור שזה יזיז את הפוקוס מהמעשה. אני גם חושבת שבעקבות הפרשיות האחרונות היוצאות לאור, אמנים צריכים להיות מודעים לכך שלהבדיל מבן אדם פרטי ואנונימי, העונש על מעשיהם הוא כפול: גם ענישה על פי חוק, וגם פגיעה קשה במוניטין ובאהבת הקהל".
"'בית הקלפים' זו אחת הסדרות האהובות עלי, וקווין ספייסי הוא דמות שתמיד מאוד הערכתי", אומרת גם מיכל כהן־רוזנפלד (36), מנהלת לקוחות בחברת יחסי הציבור שטרן אריאלי סער. "המקרים האחרונים ששמו נקשר בהם בהחלט יכולים לגרום לי לא לראות את הסדרה. קשה לי מאוד לעשות הפרדה בין האדם לבין היותו שחקן. אם אמשיך לצרוך תכנים של מי שנטען שהטרידו מינית, אחשוב על אלו שאולי נפגעו מהם. התחושה הכללית היא אכזבה גדולה לנוכח גל הדמויות האהובות בעולם וגם בארץ ששמם נקשר בהטרדות מיניות ברמות כאלו ואחרות. עצוב לראות שלמרות המודעות הגבוהה בנושא הקיימת היום, זה עדיין קורה באופן כל כך נרחב וחסר בושה".
ערכים לחוד, מעשים לחוד
"אני חושבת שברגע שבן אדם התנצל, כמו במקרה של דסטין הופמן, לא צריכים לזכור לו את זה לנצח", אומרת דפנה גנות (43), אדריכלית. גנות, שלאורך השנים מאוד העריכה את יצירתו של הופמן ואת הסרטים שבהם השתתף, טוענת ש"אם בן אדם ביקש סליחה, ושאם לא מדובר בדפוס פעולה חוזר, אז אומנם אין להקל ראש במעשיו, אבל מצד שני אין גם צורך להחרים את יצירותיו ולהפסיק לראות את סרטיו. אף שלא היה נעים לי לשמוע שהופמן היה מעורב בהטרדה, הרי שנכון לעכשיו, כל עוד הפרשה לא מתפתחת מעבר למצב הנתון, אמשיך לצפות בסרטיו".
"אי אפשר לנתק את האמנות מהמעשים", חורצת עידית כהן־ברגר (42), מנהלת הכשרות ארגוניות דיגיטליות. "אי אפשר להגיד שהאמנות שלי נפרדת ממי שאני ושאני יכול להיות עבריין וזה בסדר".
גם כהן־ברגר העריכה לאורך השנים את בן אפלק ודסטין הופמן. "שניהם בעיניי אמנים מאוד איכותיים", היא אומרת. "חלק מהסרטים שלהם הם סרטי אופי. למשל, בסרט 'רואה החשבון', בן אפלק גילם בחור אוטיסט בתפקוד גבוה, ואמרתי: 'וואו, איזה יופי, אישיות וערכים'".
ועכשיו זה התנפץ?
"זה די הורס לי. מבחינתי, כשבן אדם משחק תפקידי אופי זה אומר שאכפת לו מהזולת, שהוא רוצה להעביר מסר חברתי, ועכשיו את פתאום אומרת: איזה מסר חברתי יש במעשה שלו? אלה בעצם ערכים לחוד ומעשים לחוד".
זה יגרום לך לא לראות סרטים שלו?
"זה שם אותי במשקפיים יותר ביקורתיים וציניים כלפיו. אני לא יודעת אם אפסיק לראות סרטים שלו, אבל זה בטח יגרום לי לתחושות ציניות. כך גם במקרה של דסטין הופמן. אולי כשיהיה סרט שלו בטלוויזיה אני כן אצפה, אבל את לא יכולה לנתק את האדם מהשחקן. ההסתכלות שלי על האנשים האלה היא כבר פחות תמימה, ההאדרה שלהם פשוט נמוגה. את מצפה מאנשים שהם בפרונט ושהם סלבס שיהיו ערכיים יותר ויעבירו מסרים חיוביים לסביבה. זה לא קורה - לא באמנות ולא בפוליטיקה, וזה מאכזב".
"סביב הכוכבים למיניהם יש אידיאליזציה", אומרת סמדר זמיר, מרצה בבית הספר לאמנות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר. "יש מכונות שלמות שפועלות כדי להפוך את הכוכבים למודלים לחיקוי, ויש גם הרבה חברות מסחריות שמרוויחות מכך".
מה קורה כשהתדמית הזו נסדקת?
"כשהכוכבים האלה עושים משהו שנתפס כלא מוסרי או לא חוקי, יש שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא שזה באמת יפגע בהילה שלהם, והאפשרות השנייה היא שהם ינרמלו את ההתנהגות הזו. את יכולה להגיד שהעולם מזועזע מקווין ספייסי, אבל מצד שני את רואה פושע מורשע שמדגמן לצד בר רפאלי".
את העובדה שלאחרונה אנו שומעים על יותר ויותר כוכבים המעורבים בפרשיות הטרדה שונות מסבירה זמיר בכך ש"כיום יש איזשהו מומנטום שהטרדה מינית הופכת מנורמה מקובלת ומושתקת להתנהגות ששכרה בצדה, והדבר הזה קורה פתאום. לאורך ההיסטוריה בקולנוע לא הוקיעו התנהלויות מסוג זה, והיו כאלה. אני מסמנת את התביעות נגד ביל קוסבי כנקודה שבה התחיל השינוי הזה. התחילו לדבר על זה, והשאלה התהפכה. אם קודם השאלות היו: 'למה רק עכשיו הן נזכרות?', אז פתאם השאלה נהייתה: 'איך אף אחד לא דיבר על זה?' אבל למרות זאת, עדיין אצלנו בארץ אנחנו מאוד סלחניים ורואים את זה למשל גם במקרה של אייל גולן. אומנם תיק החקירה נגדו בפרשת הקטינות נסגר, אבל שמו עדיין נקשר בפרשה. למרות זאת, הוא ממשיך לככב בפריים־טיים, והמקום שלו בתעשיית הבידור הוא ללא עוררין".
איך לדעתך יגיבו חובבי הקולנוע להתפתחויות האחרונות?
"כל מי שיש לו תודעה פמיניסטית, בין אם זה גבר או אישה, כבר מזמן הוקיע את רומן פולנסקי, את וודי אלן ויש כאלה שהרחיקו עד צ'פלין. אבל מצד שני, יהיו גם כאלה שיעשו הפרדה, והאמנות מאפשרת הפרדה כזו. מאז ומעולם אמנים נקשרו בהתנהגות פרועה, משוגעת, חסרת רסן ואלימה שנתפסת כחלק מהגאונות שלהם, ואז כביכול יש לזה לגיטימציה. יש סלחנות כלפי אמנים באופן גורף. הם כאילו מורמים מהעם, ואז מותר להם. יש מי שיגידו: 'אז הוא נגע לה בציצי, למה לעשות מזה עניין? הוא בטח רגיל לזה שכולן רוצות שהוא ייגע להן בציצי'. אמנים מקבלים המון הנחות.
"כשאני מלמדת יצירה שיצר גבר שפגע מינית, אני מציינת את זה", מוסיפה זמיר. "אני אומרת שזו יצירה קאנונית, ולכן אנחנו נדון בה, אבל אני מוסיפה את ההסתייגות המאוד גדולה שלי ממנה, מדברת ספציפית על הפגיעה של אותו אמן ופותחת דיון עם הסטודנטים על החיבור בין אמנות לפגיעה מינית וסביבת העבודה המיוחדת שלנו בקולנוע. אני לא עושה חרם במובן הזה שלא אקרין לסטודנטים סרט שמופיע בו מישהו שפגע מינית, אבל כן אדבר על הפגיעה. אני לא אתעלם, אבל גם אנכיח את הפגיעה ואעלה דיון בנושא. לפעמים סיטואציות לא נעימות נותנות הזדמנות להעלות נושאים חשובים לדיון מעמיק ואמוציונלי".
זיכרון קצר
"לא רק שהזיכרון שלנו קצר, אלא שבעידן של ימינו, שבו יש כל כך הרבה מידע והתרחשויות, תמיד אפשר לסמוך על כך שכל מידע יוחלף במידע חדש. כלומר היום זה קווין ספייסי, אבל מחר זה כבר יהיה מישהו אחר, וגם יהיו נושאים אחרים על סדר היום", אומרת ד"ר מיכל שפירא, ראש החוג לפרסום ותקשורת שיווקית בקריה האקדמית אונו.
"צופים מאוד נוטים להזדהות עם השחקן עצמו וגם עם הדמות הספציפית שהוא מגלם. יש למשל שחקנים שמגלמים דמויות של האיש הרע, ואז כשהם פוגשים אנשים ברחוב, אנשים ממש כועסים עליהם, ולהפך: אנשים נקשרים לדמות חיובית, מזדהים איתה וממש מרגישים צורך לחבק אותה. לכן כששמו של כוכב נקשר בפרשייה לא נעימה, זה יכול להיות שבר מאוד משמעותי עבור הצופים. במקרה של ספייסי, למשל, הוא גם שחקן מאוד מוערך שזכה באוסקר והוא גם מזוהה עם דמות מאוד עוצמתית של נשיא ארצות הברית, שהוא מגלם ב'בית הקלפים'. כלומר, כאן המפץ הוא גדול".
עד כמה אכן יזכרו לו את זה?
"אני מניחה שהאקטיביסטים שבין הצופים, כאלה שמאוד פועלים נגד הטרדות מיניות וגם צופים שבעצמם נפגעו מהטרדה, לא יהיו מסוגלים לסלוח לו וימשיכו להעלות את הנושא לסדר היום. אבל יהיו גם כאלה שימשיכו לצפות. השאלה היא גם עד כמה התקשורת תמשיך להתעסק בזה והאם יהיה לו 'מזל' ונושא אחר בוער יחליף אותו. אנחנו יכולים לראות שהרבה כוכבים הסתבכו בכל מיני דברים ועדיין סולחים להם. יש להביא בחשבון שהזיכרון האנושי קצר, וכדי לא לשכוח - צריך להמשיך להזכיר".