צ'רלי צפלין: הדמות האייקונית, הביקורת הנוקבת ושערוריות המין

אנדרו סאריס המנוח, ממבקרי הקולנוע החשובים בהיסטוריה, כתב על צ'רלי צ'פלין שהוא “אולי האומן החשוב ביותר שהוליד הקולנוע, ללא ספק המבצע הבולט ביותר שלו, וככל הנראה עדיין האייקון הבינלאומי הכי מזוהה שלו". היום יצוינו 40 שנה מאז הלך צ'פלין לעולמו. הוא היה חלוץ בכל כך הרבה מובנים, עד שהשאלה על שום מה גדולתו מולידה תשובות רבות.

“בעיני, חשיבותו הגדולה של צ'פלין היא שהוא היה הראשון (במקביל לדיוויד וו. גריפית) שזיהה את הפוטנציאל של הראינוע - הסרט האילם - כמחולל חברתי, שיכול לחוות דעה ולשנות עמדות של צופים ודעת קהל בכל הקשור לסוגיות של מהגרים, אמונה דתית ופערים עצומים בין המעמד העשיר למעמדות המנוצלים", אומר מאיר שניצר, מבקר הקולנוע של “מעריב". “במקביל לחשיבותו החברתית, גדולתו האמיתית הייתה ביכולת החלוצית לעצב תמונה בעלת ערך מוסף פיוטי. בין שמדובר בקומפוזיציה, אורך שוט או שילוב אלמנט מפתיע בתוך התמונה המצטלמת. החידוש הזה - הרובד הפייטני - הוא שהפך את צ'פלין לאומן הראינוע הבולט הראשון, או אפילו למנסח השפה הייחודית לקולנוע".

ד"ר זהר אלטמן ראביד, מומחית להיסטוריה של הקולנוע האמריקאי, מאמינה כי חשיבותו של צ'פלין כפולה: “כאבי הפיצ'ר הקומי, הוא הראשון שיצר סרטים קומיים באורך מלא. וגם ככוכב הקולנוע הראשון בהיסטוריה".

השפם הקטן
בתחילת ימי הראינוע, שמות השחקנים שהופיעו בסרטים לא פורסמו, הם לא זכו לקרדיט, מחשש שידרשו משכורת גבוהה יותר. המדיניות הזו לא החזיקה מעמד זמן רב, שכן הקהל הביע סקרנות ודרש לדעת יותר על הפרצופים היפים שהוא ראה על הבד.

בשנות ה–20 האולפנים כבר הבינו שהפיכת השחקנים שלהם לכוכבים מוכרים תהיה טובה לעסקים. אולפני הוליווד עשו כמיטב יכולתם להכתיר כוכבים, אבל לאף אחד מהם לא הייתה השפעה ארוכת טווח, נצחית אפילו, כשל צ'פלין.

לפני שאנשים מזהים את שמו, הם מזהים את דמותו של “הנווד" או “הנווד הקטן", שאותה גילם צ'פלין בשורה ארוכה של סרטים, קצרים וארוכים, החל מ–1914, שבהם לבש מכנסיים ונעליים הגדולים למידותיו, מעיל צמוד, כובע באולר קטן, מקל הליכה גמיש וקפיצי ושפם קטן, שעליו עוד ידובר רבות בשל האסוציאציות שהוא עתיד להעלות.

דמותו של הנווד תהיה מזוהה לנצח עם הקולנוע האילם, וככזו היא בינלאומית ומעולם לא סבלה מחסמים של שפה. זאת אחת הסיבות לכך שצ'פלין היה כה נאמן לראינוע, גם כשכל יתר העולם כבר עבר לקולנוע. הנווד של צ'פלין היה טיפוס מצחיק וחמוד, ילדותי, מגוחך, אבל מלא רומנטיקה וטוב לב, ששומר על אופטימיות ומנסה להתנהג כג'נטלמן אריסטוקרט על אף מעמדו הנמוך. דמות שאנשים יכולים להבין, להזדהות איתה ולצחוק ממנה בכל מקום בעולם ובכל גיל.

ברגע שגם צ'פלין עצמו עבר, בסופו של דבר, לקולנוע המדבר, הוא בחר לזנוח את הנווד. הוא הרגיש שהמסתורין והרומנטיקה שבבסיס הדמות והאפיל הבינלאומי שלו יאבדו אם אי־פעם יפתח את הפה.

הסרט האחרון שצ'פלין כיכב בו בתפקיד הנווד היה “זמנים מודרניים" (1936), שם הגחיך את אמריקה התעשייתית. רבים מצביעים על “זמנים מודרניים", שבו הנווד ונערתו שורדים את השפל הגדול, כיצירתו החשובה ביותר של צ'פלין. “גם לדעתי זהו סרטו החשוב ביותר שלו", אומר שניצר. “זה סרט המסכם את התקופה האילמת בהצחקה ההוליוודית, וכמובן גם כמבטא של מחאה חברתית מנוסחת היטב, גם אם נאיבית במקצת".

פרוע ואנרכיסטי
צ'רלי צ'פלין גדל בעוני רב בלונדון הוויקטוריאנית של המאה ה–19. הוא החל לשחק בגיל 5 ובגיל 19 כבר מצא את עצמו באמריקה, כחלק ממופע וודוויל שכיכב בו. באמריקה השתלב עד מהרה בתעשיית הקולנוע כשחקן של אולפני קיסטון בקליפורניה. ב–1914 הוא החל לביים סרטים אילמים קצרים בעצמו. בסרטו הראשון (או השני, תלוי את מי שואלים), “Caught in the Rain", צ'פלין - בתפקיד הנווד - מנסה לחזר אחר גברת מכובדת על ספסל בפארק. הסרט הצליח ומאותו רגע צ'פלין החל לביים את הסרטים הקצרים שכיכב בהם בקצב של סרט בשבוע.

כיום זוכרים בעיקר את סרטיו הארוכים, אבל כמה מסרטיו הקצרים הם מהיצירות הכי מעניינות שלו. “שני סרטי צ'פלין הכי אהובים עלי הם סרטים קצרים", אומר שניצר. “האחד הוא ‘לילה בהצגה' (A Night in the Show) מ–1915, שהוא סרט פרוע, אנרכיסטי, המתבסס על מופע הבורלסקה שעמו הגיעו צ'פלין ולהקת פרד קרנו שנתיים קודם לכן לסיבוב הופעות בארצות הברית. הסרט האחר הוא ‘בית מרפא' (The Cure) מ–1917 - סאטירה חברתית הלועגת למעמד העשיר והבטלני. משולבים בה מומנטים וטכניקות הצחקה שעובדים עד היום בקולנוע המסחרי".

בעשור הראשון שלו כבמאי קולנוע עבד צ'פלין עבור אולפנים שונים. השאיפה לעצמאות יצירתית גרמה לו לבנות אולפן משל עצמו בלוס אנג'לס. האולפן היה מוכן ב–1918, וכעבור שנה הוא הקים, יחד עם דאגלס פיירבנקס, מרי פיקפורד וד. וו. גריפית, את חברת ההפצה יונייטד ארטיסטס.

לפני שיכול היה להפיץ את סרטיו דרך החברה שהקים, צ'פלין היה צריך לסיים את החוזה שלו עם חברת First National, שלה התחייב לסרטים נוספים. אחד מהם יתגלה כמשמעותי ביותר בקריירה שלו. “הנער" מ–1921, סרטו הארוך הראשון, היה מלודרמה קומית מצליחה, שבה הנווד מחליט לאמץ ילד נטוש שהוא מוצא ברחוב. “הנער" הוא דוגמה מושלמת לדרך הייחודית שבה שילב צ'פלין קומדיה וטרגדיה. הוא השכיל לחבר סלפסטיק עם סנטימנטליות ופאתוס בדרך חסרת תקדים, ששבתה את לב המבקרים והקהל כאחד.

ראביד מאמינה כי “הנער" הוא סרטו החשוב ביותר של צ'פלין. “זה סרט ששבר את כל גבולות ז'אנר הקומדיה והטמיע בו לראשונה סנטימנט אמיתי ונושאים רציניים, מה שאפשר את היווצרות הסרט הקומי הארוך שאנחנו מכירים היום", היא אומרת.

החל מ–1923 הפיץ צ'פלין את סרטיו דרך יונייטד ארטיסטס, בהם “הקרקס" מ–1928, שבו הנווד עבד כליצן בקרקס. “זאת קומדיה טהורה שמצחיקה כל אדם מגיל שנה עד 120 גם היום", אומרת ראביד, שחושבת שמדובר בסרטו הטוב ביותר של צ'פלין.

צ'פלין כתב, ביים, הפיק את הסרטים וכיכב ברובם. החל מ"אורות הכרך", הקומדיה הרומנטית האהובה שלו מ–1931, שבה הנווד מנהל רומן עם מוכרת פרחים עיוורת. הוא גם הלחין את הפסקולים. עד כמה שקשה להאמין, האוסקר הממשי היחיד שצ'פלין זכה בו במהלך הקריירה (חוץ משני אוסקרים של כבוד) היה עבור הפסקול שהלחין לסרטו "אורות הבמה".

צ'פלין שלט ביד רמה בכל שלב בהפקה של סרטיו והיה פרפקציוניסט קיצוני ובעל סגנון שקל לזהות. אומנם הוא לא היה האוטר הראשון - ז'ורז' מלייס הצרפתי ואדווין פורטר וד. וו. גריפית' האמריקאים פעלו לפניו - אבל הוא ללא ספק אחד האוטרים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע.

בסרטיו של צ'פלין תמיד היו אלמנטים אישיים ואוטוביוגרפיים. במהלך שנות ה–30 נכנסו אליהם יותר ויותר היבטים פוליטיים. צ'פלין מעולם לא הסתיר את דעותיו השמאלניות.

הסרט הפוליטי ביותר שלו הוא כמובן “הדיקטטור הגדול", שיצא ב–1940: סאטירה על אדולף היטלר, שהייתה מועמדת לחמישה פרסי אוסקר, אך לא זכתה באף אחד. “צריך להפריד בין המחשבה הנועזת של צ'פלין להפיק סרט אנטי–נאצי דווקא בעיצומה של תקופה שבה האמריקאים התעקשו לשמור על ניטרליות - יש שיאמרו אוהדת - לגרמניה, לבין האמירה הפילוסופית האצורה בגוף הסרט", מנתח שניצר. “צ'פלין מבצע מהלך קיצוני של זיהוי הקורבן במענה שלו, וזאת שנים קודם לתחילת תהליך השמדת יהדות אירופה. הוא פותח בדיון ששיאו יגיע 20 שנה מאוחר יותר בכתביה של חנה ארנדט".

על אף כוונותיו הטובות של צ'פלין, ראביד מאמינה שבסופו של דבר “הדיקטטור הגדול" הביא יותר נזק מאשר תועלת. “הסרט היה מעשה הומני אדיר של אדם גדול, וצ'פלין שילם מחיר אישי כבד על ההפקה הזו, אבל גם הוכח שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות", היא אומרת. “'הדיקטטור הגדול' היה להיטלר מה ש'החרצופים' היו לערפאת. הוא גרם לאנשים לצחוק עליו במקום לפחד ממנו, ואפילו לחבב אותו. זה סרט שעשה נזק עצום למטרה שהוא ביקש לשרת".

צ'פלין בעצמו כתב באוטוביוגרפיה שלו, שיצאה ב–1964, שאם היה ידע בזמנו את גודל הזוועה של מחנות הריכוז, לא היה עושה את הסרט הזה.

סדין אדום
אחרי שנים ארוכות ככוכב ענק ואהוד מאוד, בשנות ה–40 נקשר שמו של צ'פלין ללא מעט שערוריות, והפופולריות שלו בארצות הברית ירדה בצורה דרמטית. שחקנית שניהל איתה רומן בשם ג'ואן ברי, הצעירה ממנו ב–30 שנה, הגישה נגדו תביעת אבהות. צ'פלין נדרש לשלם מזונות לתינוקת שנולדה עד שזו הגיעה לגיל 21. ראש ה–FBI ג'יי אדגר הובר האשים את צ'פלין בתמיכה בקומוניסטים. הוא ניצל את הפרשה על מנת להכפיש את שמו וחיפש לכלוך נוסף בעברו - ולא היה קשה למצוא. העובדה ששבועיים אחרי תביעתה של ברי צ'פלין הודיע שהוא מתחתן עם בתו של המחזאי יוג'ין אוניל, הצעירה ממנו ב–36 שנה, גם היא לא עשתה טוב לתדמיתו.

בשל פעילותו הפוליטית במהלך מלחמת העולם השנייה, שכללה חברות בוועדה האמריקאית לסיוע למאמצי המלחמה ברוסיה ותמיכה בקמפיין לפתיחת החזית השנייה באירופה נגד גרמניה שהובילו בריטניה וארצות הברית - מהלך שבו תמך גם סטלין - הואשם צ'פלין בהיותו קומוניסט. הוא הכחיש וטען: “אני שוחר שלום". זה לא עזר, וב–1947 נפתחה נגדו חקירה של ה–FBI.

באותה שנה הוציא צ'פלין קומדיה שחורה בשם “מיסייה ורדו", המבוססת על רעיון של אורסון וולס. המבקרים האמריקאים, כמו גם הקהל, הסתייגו מהסרט: בגלל התמה האפלה; הביקורת בו נגד הקפיטליזם; דמות הרוצח שצ'פלין גילם, שרחוקה מאוד מהנווד המוכר והאהוב; והשם הרע שיצא לו באמריקה באותה תקופה.

סרטו הבא היה כבר הרבה פחות פוליטי והרבה יותר אישי. ב–1952, חמש שנים אחרי “מיסייה ורדו", הוציא צ'פלין את “אורות הבמה", שבו גילם כוכב וודוויל לשעבר, אלכוהוליסט וגלמוד, המתאהב ברקדנית צעירה הפוחדת מההצלחה. זה היה במידה רבה סרט אוטוביוגרפי שבו מתמודד צ'פלין עם תהילת העבר שלו. השתתפו בו חמשת ילדיו הגדולים ביותר (שחלקם לקחו חלק בעוד כמה מסרטיו המאוחרים).

הקרנת הבכורה התקיימה בלונדון, שבה מתרחשת עלילת הסרט. כשצ'פלין נסע לעיר, הוא גילה כי אשרת הכניסה שלו חזרה לארצות הברית בוטלה. הוא החליט שלא להגיב, לא לנסות להוציא אשרה חדשה, וכך מצא את עצמו הבריטי שהפך לסמל הגדול ביותר של הוליווד לגולה מהארץ שאימצה אותו והפכה אותו לכוכב. צ'פלין היה ממייסדי הוליווד - אחד הסמלים הגדולים של אמריקה - אבל מצא את עצמו מגורש ממנה.

צ'פלין ומשפחתו התמקמו בשווייץ, באחוזה מפוארת על גדות אגם ז'נווה. את שני סרטיו האחרונים הוא הפיק באנגליה, במרווח של עשור ביניהם, קצב שהיה מבייש את צ'פלין הצעיר. בין לבין הוא ערך מחדש חלק מסרטיו הישנים ולאחדים הלחין פסקולים חדשים לקראת ההוצאות המעודכנות שלהם.

ב–1957 הוציא צ'פלין באנגליה את כתב האישום הגדול שלו נגד ארצות הברית ונגד המקארתיזם: הקומדיה “מלך בניו יורק", שבה כיכב כמלך המודח של מדינה קטנה המגיע לניו יורק וחווה בה את כל מה שרע באמריקה. זה היה הסרט האחרון שבו צ'פלין כיכב. בהיותו סאטירה חריפה על ארצות הברית, הוא הוחרם בה והותר להקרנה רק שנים ארוכות לאחר מכן.

ב–1967 הוא הוציא את “הרוזנת מהונג קונג" בכיכובם של מרלון ברנדו וסופיה לורן. צ'פלין בן ה–78 רק מגיח על המסך לרגע בהופעת אורח קטנטנה. הסרט נכשל בקופות ונקטל על ידי המבקרים. אף על פי שתכנן עוד פרויקטים, בריאותו של צ'פלין הידרדרה, ו"הרוזנת מהונג קונג" נרשם כסרטו האחרון. אין ספק שזה היה אקורד צורם לסיים איתו קריירה כה מפוארת, אבל צ'פלין עתיד היה לראות עוד מעט נחת לפני מותו.

ב–1972 האקדמיה האמריקאית לקולנוע החליטה להעניק לו אוסקר של כבוד. רבים רואים באקט הזה את הדרך של אמריקה לשלוח לצ'פלין מסר מפייס. הוא היסס בתחילה אבל לבסוף נסע לאמריקה - לראשונה אחרי 20 שנה - עלה על הבמה בטקס האוסקר ובהתרגשות גדולה קיבל את הפרס מידיו של ג'ק למון. הקהל באולם מחא כפיים בעמידה במשך 12 דקות רצופות, ובכך שבר שיא בהיסטוריה של טקס פרסי האוסקר.

ב–1975 קיבל צ'פלין תואר אבירות ממלכת אנגליה אליזבת השנייה. הוא כבר היה חולה וחלש מכדי לכרוע על ברכיו ונאלץ לקבל את התואר כשהוא יושב בכיסא גלגלים. ב–25 בדצמבר 1977 - לפני 40 שנה - לקה צ'פלין בעוד שבץ אחד אחרון, ומת בשנתו בגיל 88 בביתו שבשווייץ.

אני מספיק
אין ספק שלתעשיית הקולנוע אין אף סמל גדול יותר מצ'רלי צ'פלין. אין אייקון מוכר ממנו. בכל מקום בעולם מזהים את פניו עטורות השפמפם ואת דמות הנווד שיצר, אבל דווקא כבמאי הוא אולי זכור ומוערך פחות. בטח פחות מאייזנשטיין, היצ'קוק או פליני.

ראביד: “צ'פלין עצמו ענה כמה פעמים לעיתונאים שהאשימו אותו בבימוי בינוני, שסרטיו לא צריכים תעלולי מצלמה ועריכה, כי יש בהם אותו וזה מספיק. הוא צדק. בנוסף, חשוב לזכור כי הקומדיה היא הז'אנר היחיד שבו התסריטאי והכוכב חשובים מהבמאי, לכן רוב התסריטאים שעברו לבימוי בהיסטוריה של הקולנוע היו תסריטאים קומיים - מפרסטון סטרג'ס, דרך בילי וויילדר ועד וודי אלן ואפרים קישון - ורוב הידועים כאוטרים אף שלא ביימו את סרטיהם היו קומיקאים, החל מימיהם של האחים מרקס ומיי ווסט ועד היום. כך שצ'פלין התסריטאי והשחקן הגאון בהחלט חשוב מצ'פלין הבמאי".

שניצר מאמין שהשאלה אם צ'פלין קיבל את הכבוד הראוי לו נשמעת בשבועות אלה כאירונית במקצת. “מאוד יכול להיות שעם התגברות הגל להוקעת הגבר ההוליוודי, יצופו בזיכרון הקולקטיבי המשפטים בעוון ניצול מיני שצ'פלין הואשם בהם, כמו גם שתי מערכות הנישואים שלו לקטינות", הוא אומר.

אהבתו של צ'פלין לנערות צעירות מעולם לא הייתה סוד. ב–1918 הוא התחתן עם שחקנית בת 17 בשם מילדרד האריס, לאחר שטענה שנכנסה ממנו להריון. אומנם אחרי החתונה התברר שלא הייתה הרה, אבל עד מהרה היא נכנסה להריון באמת. בנם מת בגיל שלושה ימים, והשניים התגרשו כעבור כמה חודשים.

נסיבות הנישואים השניים שלו היו דומות להפליא לראשונים. כשהיה בן 35 הודיעה לו השחקנית בת ה–16 ליטה גריי, שהייתה אמורה לככב בסרטו “הבהלה לזהב", כי היא בהריון ממנו. גם אותה הוא נשא לאישה, בטקס סודי במקסיקו, כדי להימנע מהאשמות על “אונס סטטוטורי" - קיום יחסי מין עם קטינה.

אחרי שילדה לו שני ילדים עזבה גריי את הבית בטענה שצ'פלין בגד בה, התעלל בה והחזיק ב"חשקים מיניים סוטים". ההאשמות של גריי הגיעו לכותרות, וקבוצות ברחבי אמריקה קראו להחרים את סרטיו. משפט הגירושים של הזוג היה היקר ביותר עד לאותו זמן, אבל צ'פלין שילם את מה שאשתו דרשה כדי לסיים את הפרשה כמה שיותר מהר במטרה למזער את הנזק התדמיתי.

אשתו השלישית, כוכבת “זמנים מודרניים" ו"הדיקטטור הגדול" פולט גודאר, הייתה בת 21 כשהחלה לצאת איתו. אשתו הרביעית, ואם שמונה מתוך 11 ילדיו, אונה אוניל, התחתנה איתו חודש לאחר שמלאו לה 18. הוא היה בן 54. זאת הייתה מערכת היחסים המוצלחת ביותר של צ'פלין. השניים נשארו נשואים עד מותו.

צ'פלין נחשב להולל לא קטן, גבר שניצל את מעמדו והפך לרודף שמלות מדופלם. בספרו “צ'רלי צ'פלין: ביוגרפיה פוליטית מלונדון הוויקטוריאנית לאמריקה המודרנית", כותב המרצה להיסטוריה ופוליטיקה ריצ'רד קאר: “צ'רלי היה איש שסיוט להיות נשואה לו ואדם בעל מוסר מיני מפוקפק מכל בחינה". קאר טוען בספרו שההתנהגות המינית של צ'פלין לא ממש הפריעה לקהל. היא התחילה להפריע רק בשנות ה–40, כשהימין האמריקאי ניסה לטעון כי צ'פלין השמאלני הוא קומוניסט והחל לשרטט את דמותו כ"קוקני מלוכלך האורב לנערות אמריקאיות תמימות".

נשאלת השאלה אם באקלים הנוכחי קיים חשש כי צ'פלין יוחרם מתולדות הקולנוע. ראביד מאמינה שלא, משום שהוא חשוב מדי.

עד כמה השערוריות המיניות פגעו בקריירה שלו בזמן אמת?
ראביד: “מדובר היה במכה קלה בכנף. הוא היה חשוב ועצמאי מכדי שאפשר יהיה לפגוע בו".

השפעה נצחית
צ'פלין ידע קריירה ארוכה ופורייה. סיפורו הוא סיפור של התעלות מרשימה על התחלה קשה, הצלחה אדירה, נפילה קשה והערכה מחודשת. מה השאיר מאחוריו מעבר לפילמוגרפיה שלו ולדמות הנווד שאפשר להדפיס על גלויות, חולצות ומחזיקי מפתחות? “צ'פלין השאיר את הקומדיה הקולנועית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. לא פחות", קובעת ראביד.

ושניצר מסכם: “דומה שההשפעה של צ'פלין היא נצחית. לטעמי, אין אפשרות לגשת לעצב סצינה קולנועית מבלי להידרש ללקחים ולטריקים שנוסו קודם לכן על הבד אצלו. מבחינה זו השפעתו דומה, למשל, למפתח הפרספקטיבה בציור או לחלוצי הרומן החילוני, שהעניקו לממשיכים שלהם את הכלים ליצירה אומנותית. בסרטים רבים אני מבחין עד היום בציטוטים זעירים לסצינות מסרטי צ'פלין, להצדעות מגוונות להישגי העבר שלו. כלומר הוא נותר רלוונטי גם כגורם מתסיס לעצם מלאכת הבימוי, ולא רק כפרסונה שהייתה הכי מזוהה עם אומנות הקולנוע ב־50 השנים הראשונות של המדיום".