הבמנאי אבי נשר לא מביט אחורה בזעם לעבר סרטו האגדי "זעם ותהילה", שמחר תוצג בסינמטק ירושלים גרסה משוחזרת שלו, שהופקה במעבדה הדיגיטלית בארכיון הישראלי לסרטים. "הגעתי לבימוי הסרט הזה מתוך אהבת קולנוע גדולה, ומתוך עניין עצום במהות הישראליות", הוא מציין ומפליג לשנת 1984. "זה בדיוק מה שהביא אותי שבע שנים קודם לכן, לעשיית הסרט 'הלהקה'".
אם בסרט "הלהקה", ובסרטים "דיזנגוף 99" ו"הפחדנים" שאחריו, התייחסת לימי נעוריך ועלומיך, ב"זעם ותהילה", סרט שגיבורו אחד מלוחמי לח"י, הרחקת אל תקופת המנדט.
"זו תקופה שאני מרגיש מאוד מחובר אליה. יש לי הערצה גדולה לאנשים שבנו את המדינה, כשבעצם הם היו בגיל של גיבורי 'הלהקה', ועשו מה שעשו מתוך חוצפה מופלאה ועוצרת נשימה, הראויה להערצה. כמו שהרוח האמריקאית נובעת מהמערבון, הרוח הישראלית נובעת ממלחמת השחרור ומהמחתרות שקדמו לה, והעזו לצאת נגד האימפריה הבריטית. קרו כאן דברים גדולים, שעד 84' כמעט לא היה להם ביטוי בקולנוע, ועוד לא היה לנו סרט מכונן כמו שלאמריקאים יש את 'הולדת האומה' של ד. וו. גריפית'. הקולנוע הישראלי עוד לא התעסק עם איך שנהיינו מי שאנחנו. לכך חתרתי בעשיית הסרט, וכעת אני מוקיר את הרסטורציה שעשה ארכיון הסרטים לסרט שלי, כפי שעשה לסרטים מכוננים אחרים, כמו 'שלושה ימים וילד', 'מצור' ו'אוונטי פופולו'".
לפי דעתך, נעשה בזמנו עוול ל"זעם ותהילה"?
"אני לא יודע אם עוול, אבל הסרט יצא בעיתוי הקשה שאחרי מלחמת לבנון הראשונה. לעומת ההצלחה הגדולה שלה זכה הסרט בעולם, בישראל התקשו לעכל אותו".
בדומה לסרטיו האחרים, התבסס נשר גם הפעם על תחקיר מדוקדק, כולל ראיונות עם עשרות מיוצאי לח"י, ובהם יצחק שמיר, שהיה אז ראש הממשלה. "שמיר חשד בי שאני בא ממקום פוליטי מאוד שונה משלו", נשר משחזר. "'אני מתכוון לדייק באיך שהייתם', הרגעתי אותו. אחרי הפרמיירה שבה הוא נכח, ניגש אלי שמיר, חיבק אותי חיבוק מאוד חם ואמר: 'כך היה! אף שאנחנו לא מסכימים פוליטית, הסרט מתאר אותנו כפי שהיינו'".
איך היה לביים בתפקיד אדי הקצב את ג'וליאנו מר, שזכור כמי שמטבעו היה מהפכן לא קטן?
"את ג'וליאנו ראיתי בהצגה בבית צבי, שבה הוא היה יוצא מן הכלל, והזמנתי אותו למבחן בד. למחרת התקשר אלי גרי בילו, אז מנהל בית צבי, ואמר - 'כמעריץ גדול של הסרטים שלך, אני רוצה להציל אותך מעצמך'. כששאלתי מה קרה, השיב שבהצגה בערב שאחרי קפץ לג'וליאנו פיוז במוח והוא פשוט תפס גרזן וריסק את כל התפאורה. 'אל תיקח אותו לסרט שלך, כי הוא יעשה צרות איומות', הזהיר".
"זה רק עשה אותי מעוניין יותר בשחקן, בהנחה שאם הוא יביא את הלהט שלו לסרט על מחתרת, אני מסודר. כששאלתי את ג'וליאנו מדוע הרס את התפאורה, הוא השיב: 'פתאום הכל הרגיש לי מאוד בינוני, ואם אמנות היא לא קיצונית, אין בה עניין'. אמרתי לו שאקח אותו לסרט בתנאי שהוא לא יפר את דרך העבודה. ג'וליאנו הבטיח: 'אהיה נאמן לסרט כפי שלא הייתי נאמן לשום דבר בחיים שלי'. ואכן, ההתנהגות שלו בצילומי 'זעם ותהילה' הייתה מופתית, מה גם שהוא הזדהה לגמרי עם התפקיד. ג'וליאנו ראה את עצמו כלוחם חירות עד יום מותו".
הוא נפצע בצילומי הסרט.
"הדבקות במטרה הייתה כל כך חזקה אצלו, שהוא התעקש לעמוד קרוב מדי לדמות של בלש בריטי שירה ונפגע בפניו, מה שלא אפשר לו להשתתף בצילומים למחרת".
ובזכותו הכרת את איריס, רעייתך.
"זה היה ממש ככה. למחרת הוא לא הגיע, כאמור, ומכיוון שלא נמצא מישהו אחר בעל מבנה גוף דומה לשלו, צולמתי במקומו ב'לונג שוטים'. יצא שאיריס, שבעברה הייתה דוגמנית, הוזמנה להחליף ליד אדי הקצב את חברתה (רונה פריד), ששיחקה, לצד חנה אזולאי, באחד התפקידים הנשיים הראשיים. שנינו נהנים עד היום מההחלפות".
50 אלף איש באו לראות את הסרט.
"זה היה נתון לא רע, בהתחשב בכך שמדובר בתקופה, אבל לא חזרה ההצלחה הגדולה של 'הלהקה' ו'דיזנגוף 99'. לעומת דברי השבח שנכתבו בחו"ל על הסרט, מבקרים בארץ התנפלו עליו מסיבות פוליטיות. אחרים, ובהם המבקרים של היום, המשוחררים מהשיקולים דאז, היללו את הסרט, ומטעמי צניעות לא אצטט אותם".
מפני שבאו לסרט רק 50 אלף איש, עברת כמחאה ליצור סרטים בארצות הברית?
"בוא נדייק: לפני שנסעתי ביימתי כאן את 'שוברים', ומה שקרה הוא ש'זעם ותהילה' זכה לכזו הצלחה בפסטיבלים ובהוליווד, שהמפיק האגדי דינו דה־ לורנטיס הזמין אותי לאמריקה לביים ל־MGM את 'פצצת זמן', סרט מדע בדיוני. אם חשבתי שאחזור מיד אחריו לארץ, ההצלחה שלו השאירה אותי זמנית שם, וסרט רדף סרט. נשארתי בארצות הברית כ־13 שנה בלי שהיה לי חלום אמריקאי".
לא עשית עוד סרט כמו "זעם ותהילה".
"לא עשיתי, כי אין בי חדוות פיצוצים ויריות".