8 באפריל 1978, מוצאי שבת, דיזנגוף פינת פרישמן בתל אביב. התור לקולנוע "הוד" גלש מהפסאז' המקומי. מאות אנשים, בהם סלבריטאים, נהרו לאולם המיתולוגי כדי לצפות ב"הלהקה", סרט הביכורים של הבמאי הצעיר והאלמוני אבי נשר. גם 40 שנה אחרי הוא לא שוכח את ההתרגשות שאחזה בו לנוכח תשואות הקהל. "הייתי בהלם לראות אולם בן אלף מושבים מלא עד אפס מקום", הוא אומר. "זה היה חלום שהתגשם. רציתי לחבק את הצופים ולהגיד להם תודה שבאו".
את החלום של נשר אין איש בישראל שלא מכיר. חצי מיליון איש צפו בו בבתי הקולנוע כשיצא לאקרנים ועוד מיליונים צופים בו מדי שנה, כשהוא מוקרן באופן מסורתי בערוצי הטלוויזיה ביום העצמאות. הסרט מגולל את סיפורה של להקה צבאית ישראלית יוקרתית בזמן מלחמת ההתשה דרך עיניהם של שלושה טירונים חדשים שמצטרפים לשורותיה ומבקשים להיות חלק מהחבר'ה, תוך שהם מתמודדים עם במאי קשוח שלא עושה להם חיים קלים.
התסריט הצליח לספק הצצה לעולמה הפנימי של להקה צבאית טיפוסית על הקנאה, הסכסוכים, מלחמות האגו והרומנים. באותה שנה שבה יצא הסרט החליט שר הביטחון דאז רפאל איתן לפרק את הלהקות הצבאיות, ולמעשה הסרט היה אקורד הסיום של ימי הזוהר שלהן ואולי גם סימן את תום עידן התמימות הישראלי.
את הרעיון לתסריט שאב נשר מניסיונו האישי. "גדלתי בניו יורק וכשהגעתי לגיל המתאים החלטתי להתנדב לסיירת מטכ"ל", הוא מספר. "כשהגעתי לישורת האחרונה מפקד היחידה שאל אותי: 'מה תעשה אם לא נקבל אותך?' 'אלך ללהקה צבאית', עניתי לו. 'למה שלא תלך לסיירת אחרת?', הוא תהה. 'אם לא היחידה שלכם, אני מעדיף להקה צבאית', עניתי לו. 'אומנם אני גיטריסט בינוני אבל נמרץ'.
"בסוף התקבלתי ליחידה ואחרי שנה עזבתי לקורס קצינים והפכתי לקצין מודיעין. במשך הזמן הזה חשבתי שלסיירת וללהקה הצבאית הייתה תבנית די דומה: אלו יחידות שהיה קשה להתקבל אליהן ואם התקבלת - היית חלק מחבורה מגובשת".
המחשבה הזו הדהדה במוחו של נשר גם לאחר שחרורו מהצבא ועם חידוש לימודי הקולנוע בניו יורק. "רציתי לכתוב על הדבר הישראלי הזה שנקרא חבורה", הוא מספר. "התחלתי לכתוב על הזמן שהעברתי ביחידה המובחרת ואז חשבתי שאני יכול לספר את אותו סיפור רק בתוך להקה צבאית, עם אותה דינמיקה חברתית, אותם מאבקים ואותם עימותים, ובו בזמן להתחבר למורשת המוזיקלית הישראלית, שהיא חלק מהזיכרון הקולקטיבי. התסריט נכתב בניו יורק ואולי דווקא בגלל זה הסרט יצא כל כך ישראלי, כי הוא נכתב מתוך ניסיון להבין למה אני מתגעגע בארץ ומה הופך את הישראליות למשהו מיוחד".
רק שהתסריט המקורי היה שונה לגמרי מהתוצאה הסופית. "הוא התחיל כקומדיה פרועה ואנרכיסטית עם סצינות מטורפות שמתרחשות בלוקיישן המרכזי: מחסן הכביסה של הקצינים", נזכר יצחק צחייק, העורך והמפיק בפועל. "אני זוכר מברק שאבי שלח אלי מניו יורק שבו סיפר על שיר רוק בשם 'טפו' שכתב לסרט. היה בתסריט המקורי דגש על האינדיבידואל ולא על הקבוצה. רק במהלך העבודה שעשו אבי ושרון הראל–כהן, שותפתו לתסריט, הסרט קיבל תפנית והפך לרציני יותר".
"השיר 'טפו' היה בדיחה", מרגיע נשר, "בדיוק כמו שהשם המקורי של הסרט 'דיזנגוף 99' היה בהתחלה 'נזק'. אותו מחסן כביסה מהתסריט האנרכיסטי נותר רק כמקום שבו הדמות של מאיר סוויסה שירתה לפני שהתקבלה ללהקה".
"ברגע שאבי זרק כל מיני רעיונות לסרט הראשון שלנו ועלה הנושא של להקות צבאיות, מיד נדלקתי", מספרת הראל–כהן, "התסריט המקורי עבר התפתחות אחרי התחקירים שקיימנו, ובשלב מסוים התמקדנו ודייקנו בדמויות".
"אבי ושרון עשו תחקיר רציני שיכול להתחרות בתחקירים העיתונאיים הכבדים ביותר", מגלה טוביה צפיר. "הם ראיינו כמעט כל חבר בלהקה צבאית משנת 48' ועד אותו זמן".
מבחן ראשון
לאחר שנשר והראל–כהן יצרו את התסריט הראשוני, הגיע השלב הבא: גיבוש נבחרת החלומות. כדי ליצור אווירה דומה לזו שהייתה בלהקות צבאיות, הם החליטו על גיוס אותנטי של יוצאי להקות. לפיכך הם ערכו אודישנים נרחבים ברחבי הארץ ונפגשו עם מאות יוצאי להקות צבאיות, מהוותיקים ביותר ועד כאלו שעדיין היו במהלך שירותם הצבאי. "כשאבי עשה אודישן, זה היה כמו מפקד אוכלוסין", צוחק מאיר סוויסה, "אין יוצא להקה צבאית שהם לא ראיינו. הם הלכו לכל הופעה של להקה צבאית באותה תקופה וצדו את כולם בפינצטה".
"הגדולה של אבי ושרון הייתה הטייפ–קאסטינג", מוסיפה דפנה ארמוני שגילמה את דמותה של נועה בר–און, החברה החדשה בלהקה. "הם קלעו בדיוק לאבטיפוס שרצו ליצור בסרט".
כך, מלבד גלי עטרי שהייתה אז זמרת בתחילת דרכה וחלי גולדנברג שהייתה אז דוגמנית־על, כל חברי הקאסט היו יוצאי להקות צבאיות. "בכלל לא חשבתי להיות שחקנית", מספרת גולדנברג, "הסוכנת שלי שלחה אותי לאודישן, וזו מבחינתי הייתה עוד דרך קלה לעשות כסף, כמו דוגמנות".
"ישבנו ודיברנו עם כל שחקן על החוויות שלו, ההוויה שלו, מי הוא ומה הוא", אומר נשר. "הרצון שלי היה להביא שחקנים שהם לא 'תוכים' אלא יוצרים. שיהיו שותפים ליצירה ולעיצוב הדמות בצורה אקטיבית. בעיני, התסריט מהווה נקודת יציאה. אני אף פעם לא מצלם את התסריט שנכתב והוא משתנה במהלך החזרות, ולכן אני מאמין גדול בתהליך עבודה משותף עם השחקנים".
חלק מהשחקנים התגלגלו לסרט במקרה. "חזרתי לארץ ב–1977 אחרי שהות של שלוש שנים בפריז", מספר קובי רכט, שגילם את דמותו של המנהל המוזיקלי של הלהקה. "עם חזרתי אבי ושרון באו אלי כדי לתחקר אותי על להקת פיקוד המרכז שבה שירתי. התפקיד של ליכט היה מיועד לאורי זוהר, אבל הוא היה אז בתהליכי חזרה בתשובה. שלושה שבועות לפני הצילומים אבי הציע לי את התפקיד והסכמתי לאחר שסיכמנו שליכט לא מדבר כמעט, אלא הוא רגיש לקריזות של החיילים".
למרות הטייפ־קאסטינג המוגדר, ישנן דמויות שנוספו רק אחרי התחקיר לסרט, כפי שמתארת גילת אנקורי. "הדמות של שרי לא הייתה קיימת בהתחלה. אבי כתב אותה אחרי שעשה איתי אודישן. גם את התפקיד של מלי הוא הוסיף אחרי הראיון עם גלי עטרי".
"היו שחקנים כמו גידי גוב ומאיר סוויסה, שידענו מראש שאנחנו חייבים שהם יופיעו בסרט", מסבירה הראל–כהן. "והיו שחקנים שבעקבות הראיונות איתם רקמנו דמויות. היו המון זמרים ושחקנים ידועים שרצו להשתתף בסרט, אבל בשלב מסוים היינו צריכים לעצור ולגבש את הנבחרת המנצחת שלנו, ממש כמו שעושים בלהקה צבאית".
אולם בהתחלה לא כל השחקנים היו מרוצים מהתפקידים שנבחרו להם. אלי גורנשטיין, למשל, חשש שהתפקיד של זמי התאורן לא הכי אידיאלי עבורו. "בהתחלה חששתי שהתפקיד לא טוב, כי אבי החליט שאהיה אאוטסיידר, מה שהיה רחוק ממני. אבל בסופו של דבר ועל פי הסצינה האחרונה דווקא התפקיד הזה עשה את הסרט".
"לא הבנתי למה אבי החליט שאהיה עם משקפי שמש לאורך כל הסרט", מוסיף עוזי אסנר שגילם את הקלידן של הלהקה, "זה נראה תמוה בעיני, אבל בדיעבד זה יצר גימיק וזוכרים את הדמות של מוני בזכות משקפי השמש".
בתפקידי אורח הופיעו לא מעט מכוכבי הלהקות הוותיקים. אורי זוהר (מפקד להקת הנח"ל בשנות ה–50) גילם את עצמו; מוטי פליישר, כוכב להקת הנח"ל, ומוצי אביב, כוכב להקת פיקוד צפון היו מילואימניקים פלרטטנים ("השתתפתי בשני ימי צילום ועד היום לא קיבלתי על כך תשלום", מספר פליישר); רבקל'ה קרמר, סולנית הצ'יזבטרון בסוף שנות ה–40, הייתה בעלת הדירה שבה נערכה מסיבת יום העצמאות בהשתתפות הלהקה.
"ליהוק הסרט ארך שמונה חודשים וצילומיו שבעה שבועות", נזכר נשר, "כשאני מסתכל על ההספק הזה כיום, אני לא מעכל שבחור בן 25 הצליח לעשות את זה".
מציאות או חלום?
עד היום עולה השאלה: מיהי הלהקה הצבאית שעליה מבוסס הסרט? בזמן מלחמת ההתשה, התקופה שבה מתרחש הסיפור, היו הלהקות הצבאיות בשיא תפארתן. כיכבו אז בין היתר להקת הנח"ל, להקת פיקוד המרכז, להקת חיל הים, להקת פיקוד הצפון, להקת פיקוד הדרום, להקת גייסות השריון. כל אחת חשבה שהסיפור נתפר לפי מידותיה.
"זה נכתב על הלהקה שלי, להקת פיקוד המרכז", מצהיר קובי רכט, "זה מתאר בדיוק מה שקרה אצלנו, כולל עניין המרד". "כל היריבויות והקנאה שבסרט מתארות את המציאות בצורה מדויקת", מסבירה סמדר ברנר, יפצ'וק בסרט, ששירתה בלהקת פיקוד הצפון. "ברור שהיו ריבים על סולואים, חלקם בצורה יותר סמויה וחלקם מוחצנים יותר, היו קנאות ותככים בין ותיקים לצעירים ופרוטקציות". "אני חושבת שאבי ניסה לתאר את להקת הנח"ל", מצביעה לירון נירגד, שגילמה את דמותה של מיקי בסרט ושירתה בלהקת פיקוד הדרום. "האווירה די תאמה את הלהקה המיתולוגית הזו". אבל ששי קשת, מכוכבי להקת הנח"ל, מביע הסתייגות מכך. "המציאות בסרט היא לא המציאות של הלהקה שלי", הוא אומר. "זוהי המציאות של הרבה להקות אחרות ביחד".
מעריצי הסרט טוענים כי לכל אורכו מפוזרים לא מעט רמזים לכך שמדובר בלהקת הנח"ל: סולן הלהקה מוצג כחצי עיוור ללא משקפיו, רמז ללקות הראייה של אריק איינשטיין בתקופת להקת הנח"ל. באודישנים ללהקה הצבאית מוזכר השם "דן סנדרסון", מי שהיה גיטריסט הלהקה בזמן מלחמת ההתשה. כמו כן הייתה העובדה שהלהקה התכוננה לצילום טלוויזיוני ראשון של להקה צבאית, ובמציאות הייתה זו להקת הנח"ל שזכתה לכבוד הזה. חדי העין שמו לב לכך שבחדר החזרות היה תלוי פוסטר בשם "יד לפה", שזה שם מערכונה הנודע של להקת הנח"ל בתוכניתה השביעית "שמור על הגבול" (1954).
לעומת זאת יש מי שטוען אחרת ומצביע על כך שהסרט נפתח בשיר "גבעת התחמושת", ההמנון של להקת פיקוד המרכז. "רבים נוטים לייחס את הסרט ללהקת הנח"ל", מסכם נשר את הסוגיה, "אבל למעשה הוא לא מדבר על להקה אחת, אלא מורכב מסיפורים אמיתיים שעלו מכל הראיונות והתחקיר שקיימנו עם יוצאי הלהקות". "האידיאל היה אומנם להקת הנח"ל, כי היא הייתה הלהקה הכי מפורסמת אז, וגם מרבית השירים בסרט שייכים לה, אבל היא בעצם תמהיל של הסיפורים של כל יוצאי הלהקות שראיינו", מוסיפה הראל–כהן.
"הסרט קצת מוקצן יותר מדי בתיאור המציאות", מסביר גורנשטיין, וסוויסה מחזק דבריו: "יש בו יותר פיקשן, הוא מגזים במכוון במציאות כדי ליצור את הדרמה והעניין". "במקרה של הלהקה שלי, ממש לא הייתה תחרותיות, הייתה לנו להקה מפרגנת ואוהבת ברמות מפחידות", טוען אסנר, ואנקורי מוסיפה: "גם בלהקה שלי היה פרגון עצום ואהבה ענקית. אני משערת שבלהקות הגדולות של לפני מלחמת כיפור כל מה שקרה בסרט היה נכון".
הצעקה הראשונה
לאחר שגיבשו את הגרעין העיקרי של הלהקה, בנו את התסריט והתכוננו לצילום, נשר והראל לא הסתפקו בלצעוק "אקשן" ולצלם, אלא הגו שיטה מקורית במיוחד כדי לטשטש את הקו בין משחק למציאות.
"אבי היה הבמאי הראשון שעבד בשיטה אמריקאית", מסביר צפיר, "הוא קיבץ את הלהקה שבנה ועשה להם מחנה אימונים סגור ואינטנסיבי שבמהלכו עבד איתם על הדמויות שלהם והדינמיקה ביניהם. הם היו צריכים לקרוא זה לזה בשמות הדמויות שבסרט ולא בשמות האמיתיים. אני הייתי מחוץ לקבוצה. הוא בודד אותי מכולם כמו בסרט, כדי שיהיו נגדי. זה יצר משהו אותנטי ואמיתי".
"אני זוכרת את החזרות המוזיקליות המרובות שהתקיימו בבית ציוני אמריקה", משחזרת ארמוני, "יאיר רוזנבלום ודני ליטאי עבדו איתנו בקשיחות האופיינית למנהלי להקה צבאית אמיתית ובהתאם לתקופה הם שמו דגש רב על ההרמוניה המוזיקלית".
"אבי יצר קבוצה מאוד מגובשת גם מחוץ לשעות הצילום וכך במהלך החזרות עשינו לו מרד קטן כמו בסרט", נזכר קשת, "מכיוון שהיה עיכוב עם התשלום הגלובלי שלנו, יצאנו נגדו ודרשנו את שמגיע לנו". "מרד השחקנים היה פועל יוצא של סירוב המפיק להעביר משכורות, ואני סירבתי להוסיף לסרט את התיקונים שלו", משחזר נשר. "בעיני, כבמאי צעיר שלא יודע עדיין שאירועים כאלה אמורים להפחיד אותך, המרד הזה דווקא מצא חן בעיני כהתנהלות נורמטיבית צעירה שחיברה אותנו בתוך עלילת הסרט ומחוצה לה".
"באותו יום שבו השחקנים עשו את המרד נחתכתי בגילוח והיה לי פלסטר גדול על הסנטר", מספר צחייק. "כשהגעתי לסט אבי סיפר לשחקנים שהנושים הרביצו לי וזה נתן לנו שקט תעשייתי לאותו היום. חייבים להבין שהתקציב שהיה לנו ליצירת הסרט היה מאוד נמוך. מאיר סוויסה, למשל, ישן במהלך הצילומים במשרד שלנו, כי לא היה לנו כסף לשלוח אותו במונית לביתו בקיבוץ בעמק יזרעאל.
"נתקלנו בהמון קשיים שנבעו גם מהעניין הכלכלי וגם מחוסר הידע שלנו, שכן אלו היו צעדינו הראשונים בתעשיית הקולנוע. גם צה"ל לא ממש שיתף איתנו פעולה וכמעט הפעילו עלינו סנקציות. פעם אחת אחראי הניצבים הזמין ליום צילום בבסיס צבאי ניצבים ערביים. הקצינים שגילו זאת במהלך הצילומים רתחו מזעם".
"שלושה חודשים לפני הצילומים היינו בחזרות, מכיוון שהיינו צריכים גם לרקוד ולשיר", נזכרת אנקורי, "לא רק שלא שילמו לנו על מחנה האימונים הזה, גם קיבלנו מחיר גלובלי נמוך על הסרט ועשינו אותו בעיקר בשם האומנות. מכיוון שזו הייתה לרובנו פעם ראשונה על המסך, אבי ביקש שכולם ישחקו את הסצינות שלהם גם אם הם לא בפריים. היה בזה סוג של ניצול, אבל אני בטוחה שבגלל זה הסרט יצא אמיתי וטוב".
"בשוט הראשון ביום הצילום הראשון התביישתי לומר 'אקשן' בקול רם, כי זה היה נראה לי משהו שבמאים גדולים אומרים, אז לחשתי. גידי, שכבר היה כוכב גדול באותה תקופה, אמר בקול: 'לא שומעים' ואילץ אותי לצעוק. לקח לי זמן להתרגל לרעיון שאני במאי".
יד חופשית
שיטת האלתורים של נשר הובילה לסצינה הבלתי נשכחת שבה אלי גורנשטיין שופך על עצמו לבן ומונע בכך את פירוק הלהקה. "לא ידעתי מראש שאעשה זאת", הוא מספר. "באותו יום צילום אבי ניגש אלי ואמר שהתפקיד שלי עכשיו יהיה להציל את הלהקה, שזה צריך לקרות עם לבן ושיש לי רק טייק אחד, מכיוון שאין בגדים להחלפה עבורי. התהלכתי בחורשות של צריפין, מקום הצילומים, ושברתי את הראש מה אעשה. ואז זה קרה ושפכתי על עצמי לבן. כולם היו בשוק ואז התפקעו מצחוק. אף אחד לא ידע שזה הולך לקרות, אפילו לא אני".
גם מאיר סוויסה זוכר את הסצינות שבהן נדרש לאלתר. "יש את הסצינה שבה אני נתקל בקיר בלי משקפיים ויש את סצינת האקווריום המופלאה והמצחיקה שצולמה בטייק אחד. הסרט נעשה בתקציב נמוך והיה צורך לחסוך בחומרי גלם, לכן היינו צריכים להיות מאוד מדויקים ולסיים בטייק אחד כל סצינה".
"היו משפטים שהמצאתי על המקום", מוסיפה אנקורי. "למשל, כשאני צועקת על נועה: 'מספיק שמענו איך את שרה, אנחנו לא רוצים גם לשמוע איך את מדברת'. אבי ביקש שאצעק לה משהו מעליב שלא היה רשום בתסריט, ונתן לי יד חופשית. אבי היה חלק בלתי נפרד מהקאסט. כשהיה קר והיינו צריכים להצטלם בלי מעילים, הוא היה מתפשט כמעט לגמרי כדי לגלות הזדהות איתנו, השחקנים".
"צילמתי את הסצינה במים עם גידי בחמש בבוקר, ודרגת הקור הייתה אפסית", נזכרת נירגד. "וגידי בכלל אסמטי והיו לו התנשפויות קשות. בקיצור, זו לא הייתה חוויה מרנינה, אבל יצא חמוד והיינו מגובשים כמו להקה והכל נעשה ברוח טובה ועם המון צחוקים".
אף על פי שגוב היה כוכב גדול באותה תקופה, הוא לא שמר על דיסטנס עם חבריו לסרט. "גידי היה נטול אגו וגינוני כוכבות", מספר סוויסה. "כשהיה לי יום הולדת בזמן הצילומים, הוא הביא לי במתנה תקליט של בוב מארלי. זה לא מובן מאליו".
סצינת מסיבת יום העצמאות צולמה בביתו של אביה של שרון, יוסי הראל ז"ל, שהיה מראשי קהילת המודיעין בארץ ומפקד אוניית המעפילים אקסודוס. "הסצינה שבה בחורה רודפת אחרי מאיר סוויסה בחדר השינה צולמה בחדר של הורי שהיו באותו זמן בחו"ל", מספרת הראל–כהן. "את רשימת המוזמנים למסיבה לקחתי מרשימת המוזמנים למסיבת יום העצמאות המסורתית של מאיר עמית, חברו של אבי".
אבל לא כל הסצינות זכורות כחוויות משעשעות. "מאיר פניגשטיין ואני היינו אמורים להתמזמז באוהל כשאני בתחתונים וחולצה", מספרת אנקורי. "התמקמנו באוהל, ואז בהפתעה הגיע אבי, פתח את הכפתורים של החולצה שלי וצעק 'אקשן'. זה אומנם היה מעשה תמים, אבל מכיוון שהייתי צעירה, אז כששמעתי 'אקשן' המשכתי לשחק. כיום לא הייתי מסכימה לכך. מאיר ואני היינו בשוק טוטאלי, אפשר לראות בסרט שנראינו מבועתים".
ישנן גם סצינות שנגנזו מהתסריט. "צילמנו רומן נועז בין עוזי לביני, אבל בסוף הוא לא נכנס לסרט, ועד היום אני לא יודעת למה", מספרת ברנר שמזוהה יותר מכל עם המשפט "יפצ'וק תשיר לנו סולו". "עד היום ברחוב צועקים לי את המשפט הזה", היא אומרת בחיוך.
איזו מין שלווה
המוזיקה הייתה שחקן מרכזי בסרט, ולאורכו מבוצעים תריסר שירים, ממיטב הלהיטים של הלהקות הצבאיות בכל הזמנים. מרביתם של להקת הנח"ל ("בשמלה אדומה", "הייתי נער", "אילו ציפורים", "שלווה", "שיר לשלום", "קרנבל בנח"ל", "הבן יקיר לי") וחלקם מהרפרטואר של להקת פיקוד המרכז ("גבעת התחמושת") ולהקת חיל הים ("אין כבר דרך חזרה").
את מרבית שירי הפסקול הלחין יאיר רוזנבלום, שהיה מעורב גם בניהול המוזיקלי ועיבד מחדש את השירים בהתאם לרוח התקופה. רוזנבלום יצר שיר חדש במיוחד עבור הסרט: "שיר הלהקה" (מילים: אהוד מנור).
"מכיוון שבנעורי הייתי מוזיקאי, אני תמיד חושב על המוזיקה בזמן כתיבת התסריט", מסביר נשר, "'הלהקה' נכתב בעצם בהשראת השיר 'שלווה', שבוצע במקור על ידי אופירה גלוסקא כסולנית להקת הנח"ל. הרצון שלי היה ליצור צירוף קולות מוזיקלי ולא סולו, וחשבתי שזו מהות הסרט: התנתקות מתמדת והגעה לסוג של הרמוניה בסוף. זו בעיני החוויה הישראלית. לכן חשבתי שיהיה מעניין שאת 'שלווה' יבצעו שתי זמרות שישירו אחת כנגד השנייה ואליהן יצטרפו זמרים והכל יתחבר הרמונית. חלקתי את התיאוריה הזו עם יאיר רוזנבלום, וזו נראתה לו תפיסה מעניינת. הוא עף על הרעיון הזה של שינוי העיבודים המוזיקליים, שהתעמתו עם רעיון הסולואים ויצרו תלכיד של כולם.
"העניין הגיע לשיאו ב'שיר לשלום' בסוף הסרט. לשיר הזה הייתה משמעות כפולה עבורי בסרט: בזמן אמת בביצועה של מירי אלוני הוא נאסר לשידור, ובסרט שרו אותו כולם יחד, והוא בישר על שלום בין חברי הלהקה והמפקדים. השיר הוא למעשה סגירת המעגל של הסרט ולכן מסיים אותו".
פסקול הסרט, שיצא על גבי תקליט ובהמשך על גבי דיסק, זכה להצלחה מסחררת ונמכר בזמן אמת ב–15 אלף עותקים, רב־מכר במונחים של אותם ימים. שירים מתוכו מתנגנים ברדיו עד היום, לעתים אף יותר מהגרסאות המקוריות.
"השירים הללו הם נכסי צאן ברזל, לא בהגדרה הפומפוזית של המילה אלא אשכרה אין שירים כאלה יפים כיום", מתפייט צפיר. "השירים שכותבים כיום אינם מלודיים ואינם בעלי שורשים ישראליים. לדעתי, סוד הקסם של הסרט ומה שהביא להצלחתו עד היום אלו השירים שצובעים אותו בצבע כל כך ישראלי".
מוצר טרי
בוודאי שלשירים יש מקום בהצלחתו הפנומנלית של הסרט, אבל לא רק להם. "אני משערת שסוד ההצלחה של הסרט הוא העובדה שהוא מאוד ישראלי. מין מחזמר מקורי מבית היוצר הישראלי", מסבירה גלי עטרי, שזכתה על תפקידה בסרט זה בתואר "שחקנית השנה" ובפרס "ורד הכסף". "היה בסרט שילוב של הווי להקה צבאית שהועבר בצורה אמינה, לצד רומנטיקה, משברים וחברויות, כשעל כל אלה מנצח פסקול שירים ישראלי והומור נפלא".
"הרעננות של לקחת אנשים שרובם לא למדו משחק והיו בצעדיהם הראשונים יצרה משהו טהור. הראשוניות הזו היא סוד ההצלחה של הסרט", מסבירה נירגד, ואנקורי מסכימה: "יש בסרט הזה טריות וכנות שיכולות להיות רק בסרט ראשון של מישהו. במקרה הזה של אבי נשר ושל רובנו".
"אלו געגועים של דור אחרי דור לתקופה שהייתה", מציין קשת, "להקה צבאית היא אחד המוצרים הכי ישראליים שיש. זה, יחד עם המלחמה והשירים יצרו זיכרונות שהציבור מתגעגע אליהם, וזו הסיבה ששומרים לסרט אמונים עד היום. כשעשינו את הסרט, לא חשבנו שהוא יהפוך לכזה אייקון". "התמימות והגעגועים אליה הם סוד ההצלחה", קובע גם סוויסה, "זה משהו שהלך לאיבוד בנוף הישראלי".
לדעת רכט, "זו ההתמקדות של אבי בפן הפסיכולוגי של החיילים שעשתה את הסרט", וגולדנברג מצדה טוענת כי "הכישרון והקסם הם שעשו את הסרט לכזה פולחני".
"מפיק הסרט איציק קול ז"ל אמר שזה בזבוז זמן לגמור אותו, מכיוון שאין בו אלמנטים שאפיינו את הקולנוע הישראלי לפני כן", מודה נשר. "לא היה בו סיפור אהבה אחד גדול או מתח עדתי. איציק כינה אותו 'סרט ניסיוני' ואמר שאין סיכוי שאדם אחד יראה אותו ושעתידו כישלון מוחץ. למזלי, הייתי עסוק בעשיית קולנוע בדרך שמעניינת אותי. זה סרט שלא נעשה מתוך נוסחה או רצון להצליח, אלא מתוך רצון לתקשר, לגעת באנשים ולחלוק איתם מחשבות ותהיות. הדהים אותי שהקהל אהב את הסרט מיד".
"הרבה אנשים מתעשיית הקולנוע אמרו לי שסרט עם כל כך הרבה גיבורים ראשיים בחיים לא יעבוד ושזה לא נכון היסטורית וקולנועית", משתף צחייק. "הפעם הראשונה שבה הרגשנו שיש לנו להיט הייתה כשעשינו הקרנת ניסיון בשחור־לבן עם פסקול נפרד למוזיקה ונפרד לדיאלוגים מול קהל עממי שבא מבית חרושת מאזור תעשייה בהרצליה. ברגע שהסרט התחיל הקהל התגלגל מצחוק ואז הבנו את הכוח העצום של הסרט. למזלנו, התברר לנו שאחד האנשים שישבו באולם וצחקו בקול רם היה המפיק דוד שפירא מ'סרטי שפירא'. בעקבות אותה הקרנה הוא החליט להפיק לנו את הסרט".
זיכרון מתוק
שלוש שנים אחרי שעלה למסכים בארץ הגיע "הלהקה" להקרנות בארצות הברית ולמרבה ההפתעה התמקם בין 50 שוברי הקופות של אותה שנה. "למרות שהם לא הכירו את ההווי של הלהקות הצבאיות, האמריקאים אהבו את הסרט, כי אין לו סיפור מרכזי והוא מנהל סיפורים של 12 דמויות שונות במקביל. אחד ממבקרי הקולנוע כתב שבכל פעם שהוא צופה בסרט ומתמקד בדמות אחרת, הוא מרגיש שזה סרט אחר".
ב–2006 נעשה ניסיון להעביר את הקסם על במת תיאטרון הבימה, בעיבוד תסריטאי של ענת גוב ומוזיקלי של רמי קלינשטיין, ובכיכובם של מוקי, אדיר מילר, שירי מימון, קרן פלס, אמיר פיי גוטמן ועוד. "המחזמר היה שונה מהסרט וכלל עיבוד מופלא של ענת ז"ל", מציינת הראל–כהן. "הרגשנו גאווה עצומה שהבימה לקח על עצמו את המשימה המבורכת להעלותו כמופע תיאטרון".
רוב חברי הקאסט זכו בעקבות הסרט להצלחה גדולה והוסיפו לשחק, לשיר ולהפוך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית. לירון נירגד וסמדר ברנר החליטו לסגת מאור הזרקורים ופנו לאפיקים אחרים. נירגד, שעם צאת הסרט סומנה כהבטחה גדולה, עובדת כפסיכותרפיסטית. "אני מאושרת מההחלטה שעשיתי", היא אומרת. "הסרט יישאר תמיד כמשהו מתוק מנעורי". ברנר התגוררה במשך שנים בארצות הברית ולפני שלוש שנים חזרה לעיר הולדתה חיפה. "כיום אני עובדת עם אומנים צעירים במועדון התרבות החיפאי 'הביט' ומלמדת אותם משחק ועמידה על במה".
שנה אחרי צילומי הלהקה גייס נשר חלק משחקני סרט הביכורים שלו לסרטו השני "דיזנגוף 99", שעסק בצעירים תוססים בתל אביב של סוף שנות ה–70. סרטו האחרון "חטאים" עלה ב–2016 ובקרוב יעלה סרט חדש בבימויו. "אסור לאף במאי לנוח על זרי הדפנה", הוא אומר. "יש לעשות כל סרט כאילו הוא הראשון ולא להסתכל אחורה. במשך שנים לא ראיתי את הלהקה עד שבאחד מימי העצמאות האחרונים הכריחו אותי לראות אותו. לא תפסתי איך בגיל כך כך צעיר הצלחתי ליצור סרט כזה".
גם שאר חברי הקאסט לא חוזרים לצפות בו. "זו תקופה שהייתה ונגמרה", אומר גורנשטיין. "נעים להיזכר אך גם עצוב שימים כאלו לא יחזרו יותר". "הוא מזכיר לי מישהי שאיננה אני", מוסיפה אנקורי. "הדעות שלי לגביו אמביוולנטיות", מודה רכט, "הוא מזכיר לי את הימים היפים בלהקה הצבאית אבל גם את הדברים שלא אהבתי שם, כל המריבות והאגו". "יש בו משהו תמים, ראשוני ומרגש", אומרת הראל–כהן. "בעיקר אני מופתעת שצעירים בגיל של ילדַי מרגישים מחוברים אליו. נפלא לראות איך הוא הכה שורש בתודעה הישראלית".
***
היסטוריה על גלגלים
האוטובוס המקורי שהסיע את חברי "הלהקה" נמצא היום במחסן של האחים חרדון מנתניה, שרכשו אותו תמורת 60 אלף שקל. הבמאי נשר: "זה עצוב, במדינה מתוקנת הוא היה צריך להיות במוזיאון"
לפני שנה נערך מכרז צה"לי ובו הוצע למכירה האוטובוס המקורי מודל 1966, ששימש את הפקת הסרט. האחים אלי ולאון חרדון מנתניה רכשו אותו תמורת 60 אלף שקל והוא ממוקם במחסן הביתי שלהם. "חשבנו רק על הערך ההיסטורי שלו", הם אומרים. "הוא היה זקוק לשיפוץ, אבל עדיין שמיש ואפילו לא היינו צריכים להזמין רכב הובלה ונהגנו בו עד הבית. עכשיו אנחנו משפצים אותו כדי לשמור עליו כחלק מהמורשת של התרבות הישראלית". "זה עצוב", מגיב נשר. "במדינה מתוקנת אוטובוס כזה היה צריך להיות מאוכלס במוזיאון קולנוע כמוצג ארכיוני".