לא משמניה של איימי שומר, וגם לא חוסר החן הטבוע בה, הם שמעוררים כנגדה את בלוטות הטעם הרע. את זה עושה כישרון המשחק העלוב שלה, לפחות כפי שהוא בא לידי ביטוי בסרטים שבהם היא מככבת. תחילה היה זה ב"אסון מהלך" (2015) האולטרה וולגרי, לאחר מכן בזבלון "באמאשל'ך", וכעת באשפתון "מרגישה פצצה".
שומר, על פי המוצג ב"מרגישה פצצה", חשה שהיא דחויה מהבחינה החברתית. לדעתה, נובע הדבר מכך שממדי גופה אינם מזכירים גזרות דקיקות של דוגמניות–על, או בשל תווי פניה הבהמיים במקצת. ולא עולה בדעתה שהבעיה בדמות שאותה היא מגלמת נובעת ממגבלות שכלה או דלות אופקיה. והנה למעשה גרעין הכשל של סרט עאלק פמיניסטי זה.
אם אכן הרתיעה החברתית מפני הדמות הראשית נובעת מחיצוניותה החריגה, מובן שחובה על הצופה הנאור להתייצב לימינה. בשם הצדק החברתי ולמען הכבוד ההדדי. אבל אם הסיבה היא נמיכות המצח שלה, וזה אכן האלמנט המודגש בעלילת "מרגישה פצצה", אין פה אלא מצבור של חומר דל להניע באמצעותו קומדיה סרת טעם.
חלומה של שומר, על פי "מרגישה פצצה", הוא לשמש כמשרתת לדוגמניות ולהיות חלק בלתי נפרד מתעשיית האיפור והאסתטיקה, שבסיסה הוא בלוף צרכני רחב ידיים. אלא שבמקום להיות במרכז החלום של עצמה, תקועה שומר באיזשהו מחסן חסר סקס אפיל, ועד שלא תפרוץ מתוכו אל מתחמי הזוהר של השדרה החמישית במנהטן, לא תתפוגג חמיצותה.
מה שקורה לשומר מהבחינה העלילתית הוא טריק בסיסי המופיע בכל מדריך לכתיבה קומית: היא חוטפת מכה עזה בראש, שמשנה את תפיסת המציאות שלה, ומאפשרת לה לתפקד כאילו היא לפחות ג'רי לואיס ב"הפרופסור המטורף". כלומר, מריצה ברצינות גמורה חיים בדויים שעומדים בסתירה גמורה למציאות האובייקטיבית המתנהלת סביבה. אך מה לעשות שבשביל לגלם את המבע הכפול, הסכיזופרני הזה, חובה על השחקן להפגין רמות ביצוע מקצועיות, וזה בדיוק מה שאין לאיימי שומר. לפחות לא במדיום הקולנועי. אולי על במת הסטנד־אפ זה מצליח לה יותר.
אייבי קוהן ומרק סילברסטיין, שלפני שנתיים כתבו יחד את ההצלחה הקומית "המדריך לסינגלס", מרימים פה ראש ומוסיפים אל פונקציית התסריט גם את תפקיד הבמאים, ואת זה הם עושים הכי רע שאפשר. נטול קצב, חסר פואנטה.