ברגע שאדם הופך למותג, שמו ממשיך לחיות הרבה אחרי שהוא מת. ב־2011 קייט מידלטון לבשה שמלת כלה מפוארת של אלכסנדר מקווין ביום חתונתה לנסיך ויליאם, אך את השמלה לא עיצב מקווין עצמו, אלא המנהלת האמנותית העכשווית של המותג, שרה ברטון, מי שהייתה יד ימינו של מקווין מאז אמצע שנות ה־90. מקווין עצמו לא נכח בחתונה המלכותית ולא ראה את השמלה – בשלב זה אפרו כבר מזמן התפזר מעל לאי הסקוטי סקאי, כמחווה לשורשיו הסקוטיים שהשפיעו לא פעם על עיצוביו.
ב־11 בפברואר 2010 מעצב האופנה הבריטי המפורסם, לי אלכסנדר מקווין, התאבד. הוא מת בגיל 40 בסך הכל, אך המותג אלכסנדר מקווין ממשיך לפעול בלי לי (כפי שקראו לו מקורביו), בדיוק כמו ששאנל ממשיך להתקיים בלי קוקו, דיור בלי כריסטיאן ובלנסיאגה בלי כריסטובל.
ביורק, ליידי גאגא, קורטני לאב, קניה ווסט, נעמי קמפבל, עורכת “ווג” האמריקאי הנצחית אנה וינטור וסלבס רבים נוספים היו מעריצים והקפידו לשבת בשורה הראשונה בתצוגות האופנה התיאטרליות של מקווין, שהציגו חזון יצירתי ייחודי ונדיר. כדי שאף אחד לא ישכח את האיש השערורייתי, הפרוע והרגיש שמאחורי הבגדים, יעלה מחר לאקרנים הסרט “מקווין”. במשך תקופה היה דיבור על הפקת סרט ביוגרפי על חייו.
לעת עתה הפרויקט ההוא נגנז, ובמקום זה קיבלנו את סרטם התיעודי של איאן בונהוט ופיטר אטדגי. הסרט מלווה את הפרחח הבריטי שהתחיל מלמטה, כצעיר מבין שישה אחים במשפחת מעמד פועלים ממזרח לונדון. בתצוגת האופנה הראשונה שלו קנה בדים בדמי האבטלה והתראיין בגבו למצלמה כדי לא להיתפס.
נחישות, כישרון, מקוריות ומוח עסקי מחודד עזרו לו להתקדם במהירות. הוא עמד בראש בית האופנה הצרפתי היוקרתי ז’יבנשי בין 1996
רוחות של שינוי
את המותג שלו הקים מקווין ב־1992. אחרי שנות ה־80 התאצ’ריסטיות, החלו לנשב באנגליה רוחות של שינוי. לקראת אמצע שנות ה־90 חוותה אנגליה אופטימיות חדשה ורנסנס תרבותי, שבאו לידי ביטוי בכל התחומים, החל במוזיקה וקולנוע ועד אמנות ואופנה. לצד פיגורות כקייט מוס, דמיאן הירסט, האנשים שמאחורי “טריינספוטינג”, האחים גאלאגר, דיימון אלברן וג’רביס קוקר, תפס אלכסנדר מקווין מקום של כבוד ברשימת האנשים שהצדיקו את הסלוגן “קול בריטניה”. אך, כאמור, סיפור חייו של מקווין הסתיים בטרגדיה. שבוע לאחר מות אמו האהובה, תלה את עצמו מקווין בביתו שבמערב לונדון, אחרי שנטל מנת יתר של קוקאין, כדורי שינה וכדורי הרגעה.
סיפור חייו נחשף כבר בשני ספרים ביוגרפיים, אך הסרט התיעודי כמובן מוסיף נדבכים שלא ניתן להעביר בספר, וגם לא בסרט ביוגרפי עם שחקנים. “אם הנושא הוא כל כך מדהים ויש לך את החומרים, את הוויזואליה והסיפורים לספר, אני חושב שסרט תיעודי הוא עדיף על סרט ביוגרפי, כי אף אחד לא מתאים יותר לספר את הסיפור מאשר האנשים האמיתיים”, אמר בונהוט בראיון ל”הרפרס בזאר”. “לקהל לא אכפת אם יש צילומים מהוקצעים. אכפת לו מהרגש של התמונה או הסרטון, ואם הם מראים לו משהו שהוא לא ידע”.
הסרט מתבונן על המיתוס של מקווין, מנסה לנתח אותו ולפרק אותו. יוצרי הסרט לא הכירו את מקווין אישית. “הקולנוענים הגדולים לא צריכים להכיר את המושא שלהם באופן אישי. העניין הוא להיות בעלי יכולת ללמוד הרבה, אך עדיין להישאר אובייקטיבים”, אומר בונהוט. “אין לנו נגיעה אליו ברמה האישית. יכולנו להישאר אובייקטיביים, ואני חושב שהקהל זקוק לזה. הייתה לנו הרגישות שהסרט התיעודי הזה הצריך, אך מספיק מרחק מתעשיית האופנה ומהאיש עצמו, על מנת שתהיה לנו היכולת לגשת לכמה מן הנושאים הקשים יותר בלי לחשוש או להתעצב מהם”.