"עבדה כל עוד הגוף והנפש אפשרו לה": פרידה מעורכת הקולנוע המיתולוגית ערה לפיד

"הייתי סטודנטית לפילוסופיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב כשאחותי, ערה, הזמינה אותי לראות אותה בעבודתה על 'הגלולה'. נקלעתי לשלב ההקלטה מחדש של הדיאלוגים בשיטות הטרום־דיגיטליות", משחזרת אשר. "הייתי מרותקת לראות את ערה בעבודתה. עד אז לא ידעתי מה המשמעות של עשיית קולנוע. חשבתי שסרט נולד כפי שרואים אותו על המסך. החוויה בלראות סרט מפורק לחלקים על מסך גדול, ריתקה אותי מאוד בעקבות ערה. שם ראיתי אותה במלוא הדרה. מאז, לא יצאתי מחדר העריכה. מערה למדתי את היצירתיות שבעשיית קולנוע, מעבר לעבודה הטכנית. היא זאת שסידרה לי את העבודה הראשונה כעוזרת עריכה של דב הניג ב'הבלש האמיץ שוורץ', סרטו של עמי ארצי, בכיכובו של בומבה צור. מאז היו לנו הרבה שיחות על קולנוע, שתרמו לחיבור החזק בינינו, ושתינו זכינו לכך שדור ההמשך שלנו הלך בעקבותינו לתחום. היה גם שוני בתחומי העשייה שלנו. בעוד שערה ערכה סרטים תיעודיים רבים - שבהם הייתה אחראית ליצירת התסריט במקביל לסרטים העלילתיים שערכה - אני התרכזתי בעלילתיים".

תשוקה והתלהבות

לפיד גם ערכה את רוב סרטיו של יגאל בורשטיין, ובהם "אושר ללא גבול", "זמזום" ו"אצבע אלוהים", זכתה בפרסי אופיר על עבודתה בסרטיו של חיים בוזגלו "עונת הדובדבנים" ו"צלקת", והרבתה לעבוד עם מיכל אביעד. אבל גרין היה ה־במאי שלה בה"א הידיעה, מסרט הביכורים שלו "לנה" (1982), שהיה גם הסרט העלילתי הראשון שערכה.

"התחלתי לעבוד עם ערה בסוף שנות ה־70 בסרט 'לנה'", מספר גרין. "בחרתי בה אחרי שמצא חן בעיניי מה ששמעתי, לא רק על המיומנות הטכנית שלה, שהייתה ברורה, אלא ההתמסרות שלה לפרויקט, עד כדי הפיכתו לפרויקט שלה, עם תשוקה והתלהבות בכל פרויקט, לא רק כדי לספק את הבמאי, אלא ליצור את הסרט הטוב ביותר שהיא ראתה מול עיניה. מ'לנה' הגענו ל'עד סוף הלילה', סרט שבו עבדנו בלחץ זמנים גדול מאוד, מה שהביא לצילום הרבה סצינות בשוט אחד או במעט שוטים, ועל ערה היה להתמודד עם חומר לא אופטימלי ולפתור אגב כך בעיות. בנוסף, היא זיהתה די מהר שכמו שהסרט הוא על גיורא, קצין שאולי סרח ואולי לא, הסרט הוא גם על אסי דיין, שבמקביל למשבר שחוותה הדמות שגילם, עבר משבר בחייו. הודות לערה, הסרט הוא מתנה שאסי נתן לי ואני נתתי לו".

מה אפשר לספר על אופן העבודה שלה?
"בשעת העבודה ערה הייתה כמו בחיים, נלהבת ויצרית מאוד, מה שהביא להתכתשויות לא קטנות בינינו, כיאה לבחורה עקשנית כפי שהייתה. בתשוקתה הרבה לקולנוע, היא לא לקחה פרויקטים שלא האמינה בהם. אחרי 'לנה' ו'עד סוף הלילה', לא עלה בדעתי להיכנס לחדר העריכה עם עורך שהוא לא ערה. ב'אזרח אמריקאי', בכיכובו של איצ'ו אביטל, התגלה עוד פן של ערה: אחד משני גיבורי הסרט הוא פסנתרן. הואיל והיא הבינה במוזיקה הרבה יותר ממני, נעזרתי בה רבות כשהגיעו הקטעים המנוגנים, כפי שעזרה לי גם בסרטי הבא, 'זולגות הדמעות מעצמן', שבו תופסת המוזיקה מקום חשוב. לעומת זאת, ערה לא נסחפה בעריכת 'אזרח אמריקאי' אחרי התשוקה הרבה שלי לכדורסל שבולטת בו, ובלמה אותי בצדק. בעריכת סרטי האחרון, 'חדרי הבית', ערה לא השתנתה כהוא זה, ובעבודה עליו הייתה בשיאה בלי שמץ של רמז שהנורא מכל עומד לקרות. לצערי, עם לכתה אאלץ להתרגל לעבוד בלעדיה".

"ערה עסקה בעריכה עד הסוף", מספרת אשר. "היא ערכה את 'מילים נרדפות', סרטו השלישי של בנה, נדב, אחרי 'השוטר' ו'הגננת', כל עוד הגוף והנפש אפשרו לה לעשות כן. כעת, היא חסרה לכולנו".