"תסריט פרווה, מייפה לחלוטין את חייו של פרדי מרקורי עד כדי סילוף עובדות" (Ynet); "מפספס לחלוטין את חד־פעמיותו של פרדי מרקורי" ("הארץ"); "סרט שטחי ומכובס, העשוי לפי הספר. סתמי ולא משכנע" (וואלה). ויש עוד המון ביקורות ברוח הזו, בכל העולם, על "רפסודיה בוהמית", הביוגרפיה הקולנועית החדשה של פרדי מרקורי ולהקת קווין. ביקורות איומות שכמעט גרמו לי לוותר עליו. אבל אז היה לי פלאשבק מהעבר. קווין הייתה אהבתי המוזיקלית הראשונה, והייתי נאמן לה בכל מחיר. הבעיה הייתה שבשנות ה־80 המבקרים פשוט תיעבו אותה. לא הצלחתי להבין, כנער צעיר, את הפער בין ההנאה שלי מהמוזיקה ובין הזלזול העמוק של מכתיבי דעת הקהל. מה שהפך אצלי את ההאזנה לקווין לחוויה אינטימית, כמעט סודית, שמערבת בושה ותענוג. פרדי בטח היה מרוצה מזה.
ולכן החלטתי לתת לסרט צ'אנס, רק כדי ללמוד שההיסטוריה תמיד חוזרת. "רפסודיה בוהמית" הוא לא יצירת מופת. נדמה לי שהוא גם לא התיימר להיות כזה. אבל הוא סרט סוחף, מהנה לכל אורכו, שמעניק שחזורים מוזיקליים סופר־מרשימים וגם לא מעט רגעים מרגשים. שלא לדבר על תצוגת משחק יוצאת דופן באמת של רמי מאלק, המגלם את מרקורי. לא פלא שבאופן אירוני, בדומה לסיפורה של הלהקה שמאחוריו, הוא זוכה להצלחה מסחרית גדולה, למרות הביקורות.
עובדה אחת חייבת להיאמר מיד. מרבית הביקורות התמקדו בטענה שהסרט "מכבס" את הביוגרפיה הסוערת של מרקורי. אבל מהסרט, שבו צפיתי בחברת בני הקטן ואחוז ניכר של צופים חובשי כיפה, עולה בבירור שמרקורי היה הומוסקסואל; שהיו לו חיי מין סוערים עם פרטנרים מזדמנים רבים; ושהוא חלה באיידס ומת כתוצאה מהמחלה. יותר מזה, המיניות של פרדי והקונפליקטים שהיא הכניסה לחייו מהווה חלק מרכזי בסרט.
אלא מה? הבחירה מראש הייתה לכוון לקהל רחב, ולכן אין בסרט סצינות הומוסקסואליות - או מיניות בכלל - מהסוג הנועז, רק נשיקה בין שני גברים. ואין שחזור של האורגיות המטורפות ונוטפות הקוק של פרדי, רק ברמיזות. זאת כאמור החלטה מקדמית, שאפשר ומותר לא לאהוב, אבל היא לגיטימית כשלעצמה. מדובר בסרט עלילתי, לא דוקומנטרי, וליוצרים שלו יש חופש אומנותי לעשות בעובדות כרצונם. ולכן כשבאים לנתח את הסרט, צריך לעשות זאת בתוך הז'אנר המיינסטרימי שבו הוא בחר לשחק. בדיוק כמו שלא תצפה, כמבקר, מקומדיה רומנטית שתעסוק בסוגיות חברתיות נוקבות. או שלא תנתח, כמבקר מוזיקה, שיר פופ כיפי באותם פרמטרים של שיר רוק נוקב.
אבל מעבר לפער הרגיל בין טעם המבקרים וטעם הקהל, יש במקרה הזה משהו מקומם במיוחד. כי המבקרים מתיימרים לפרש את "מורשת פרדי" כמשהו חתרני, פרוע וקיצוני, בזמן שבמציאות, מרקורי ראה את עצמו כפרפורמר שמנסה להגיע לקהל רב ככל האפשר. הוא עשה זאת דרך מוזיקה שהייתה אומנם מלאת הברקות וכישרון אבל לא התביישה להיות קומוניקטיבית ורוויה בקיטש, מהסוג שגרם למבקרים להתנשא עליו. וגם בהקשר ההומוסקסואלי, הוא מעולם לא ביקש להיות פרזנטור של הקהילה. את העובדה שחלה באיידס הוא חשף רק יום לפני מותו. כך שהטענה שהסרט חוטא לאופיו ולמורשתו היא מגוחכת. להפך. יש משהו מקסים בכך שסרט, שכאמור עוסק במיניות של פרדי באופן גלוי ומרכזי, זוכה לכזו הצלחה חוצת מגדרים. וזה קורה דווקא בגלל אותו "כיבוס".
מנכסי המורשת של מרקורי מזכירים לי את אנשי השמאל הפנאטי, שהחליטו להמציא לעצמם יצחק רבין דמיוני. מין רודף שלום מושבע כזה, שדגל תמיד בפציפיזם ובטבעונות. ולכן הם מתעבים - כאילו בשמו - את הרעיון שעצרת לזכרו תכוון לקהל רחב ככל האפשר, ושינאם בה שר מהליכוד. השם ירחם. גם המבקרים של "רפסודיה בוהמית" מצמצמים את מורשת מרקורי לאיזשהו הדוניזם מיני חסר גבולות, בעיקר כדי שיוכלו להתהדר בכאילו ליברליות ונאורות של עצמם.
אבל עזבו את כל הניתוחים ובואו לסרט. ולו בשביל הסוף, שבו מתבצע שחזור מדהים פשוט של המופע של קווין ב"לייב אייד". They are the champions.