זה יקרה ביום שלישי הקרוב. ענת עצמון, שבשלהי שנות ה־70 התפרצה בבת אחת לחיינו כסמל נעורים יפהפה, תחגוג 60 שנה להולדתה. "אחגוג בעיקר בקרב המשפחה, עם אנשים שנעים וחם לי בסביבתם", היא מצהירה. "מאוד צנוע, שום דבר בומבסטי".
את מאמינה שאת בת 60?
"זה נראה לי מטורף לגמרי ומוזר לי. אני בודקת איך להתחבר למספר הזה".
סימנת לעצמך תפקידים לעידן החדש?
"האמת שלא (צוחקת). ברור שאשחק ביתר שאת תפקידים של אמהות".
יש לך חשש מהרגע שבו תיקראי לשחק סבתא, איין אלטע בובע כפי שאוהבים לומר ביידיש אצלכם?
"אין ממה לחשוש. זאת הפריבילגיה שלנו, השחקנים, שאנחנו יכולים לגלם כל דמות בכל גיל, לעומת דוגמנים, רקדנים או ספורטאים שהגיל מגביל אותם".
באיזה מקום בקריירה תופס אותך ה־60?
"מבחינתי לגיל אין משמעות בקריירה. היו לי בה לא מעט עליות ומורדות, עם תקופות של הרבה ושל מעט עבודה. לא אגיד שכרגע השיא. הפעילות שלי ביידישפיל, התיאטרון שבו שיחקתי בשנים האחרונות, די מצומצמת כרגע, יש לומר. אני מריצה עם המוזיקאי רמי הראל את 'פנים לאהבה', מופע ספרותי־מוזיקלי שכתב מאיר עוזיאל וביים דרור קרן. מדי פעם אני מופיעה עם אבא שלי, שמוליק עצמון".
איך נראה לך המצב בתרבות בימים אלה?
"וואו, שאלה מורכבת", היא מגיבה בנימת הפתעה מסוימת. "אם מצד אחד קורים בה המון דברים, מצד שני יש שמנסים לשלוט במסרים. אני מאוד מקווה שהמגמה הזאת תיעצר וחופש הדיבור והיצירה יישאר לעד".
אולי תתפלאו, אבל זאת התבטאות נדירה למדי מצד עצמון, שמעודה לא נמנתה עם האומנים הקופצים מעל מתרסים ומתריסים. זה מעולם לא היה הסגנון שלה. כשכמה מעמיתיה החרימו משום מה את אריאל, היא בכלל לא הייתה בכיוון. "לא חשבתי שיש להימנע מלהופיע במקומות כמו אריאל", היא אומרת. "אכן, הופעתי מעבר לקו הירוק מתי שהזדמן".
חרמות
"זאת לא אמורה להיות הדרך שלנו. כאומנים עלינו להופיע היכן שרוצים לראות אותנו ודרך זה להשפיע, אם יש לנו איזשהו כוח השפעה. כל קהל הוא בעיני מכובד".
מתי השתתפת בפעם האחרונה בהפגנה?
"פה אתה מדבר איתי על משהו מאוד בעייתי אצלי. אני מאלה שיש להם אגורפוביה, כלומר חרדה מלהיות במקומות הומי אדם. מאוד קשה לי להיות בתוך המון, כי אז אני נלחצת. לפעמים אני מצרה על כך, כי עם חלק מההפגנות אני מסכימה. במקום להגיע אליהן, הן מגיעות אלי, לאחר ששנים רבות גרנו בכיכר מלכי ישראל, כפי שנקראה כיכר רבין. עכשיו אני גרה ליד הבימה, כך שההפגנות רודפות אחרי".
כשיקראו לך לציית ל"חוק הנאמנות" איך תגיבי?
"אם תסביר מהו, אוכל להתייחס אליו. אני נגד סתימת פיות מכל סיבה שהיא. נראה לי שאני בחורה מספיק חושבת כדי לדעת מה מתאים לי ומה לא. שהקהל יחליט ולא מישהו מלמעלה. כי לדעתי זה מתחיל בקטן ועלול להיגמר מאוד לא טוב".
קסם של ילדה
יום הולדתה ה־60 של עצמון מביא אותי לראיון העשירי (!) עמה מאז אביב 81'. כן, עשירי ודומה שלא אמרה הכל. עשירי ואולי ייחשפו בו פינות לא מוכרות בהפליגנו בתחנות במסע חייה.
עצמון היא בתם של הניה ושל שמואל עצמון לבית וירצר. אביה, שחקן הבימה שהתמסר להפצת תרבות היידיש ובמו ידיו הקים את תיאטרון יידישפיל, יחגוג הקיץ יום הולדת 90. לצדם חייתה ונשמה תיאטרון מגיל אפס, ועם זאת היא נותנת להבין שזה לא היה רק כיף.
"זכיתי לאבא נהדר, שהוא גם החבר הכי טוב שלי ותמיד היה בשבילי, אבל נעדר הרבה מהבית. לא פעם אמרתי בהומור שאם הוא היה יכול לגדל אותי בין הקוליסות של התיאטרון, הוא היה עושה זאת. במבט מהיום נראה לי שהייתי שמחה לו היה יותר בבית, אבל כנראה זה היה בלתי אפשרי. אני נהניתי לראות הרבה הצגות וגם מחברתם של שמואל רודנסקי ושל שמואל סגל, שני חבריו להרכב 'שלושת השמוליקים'. עד היום אנחנו מתענגים במשפחה על ההומור שלהם ונזכרים בגעגועים בתאווה של שמוליק רודנסקי לאוכל ובהיפוכונדרייה של שמוליק סגל".
איזו ילדה היית?
"תמיד הייתי שובבה כזאת, שאהבה לחקות ולשיר, גם לשחק כדורגל עם הבנים", היא מעידה. "להגיד לך שחלום חיי היה להיות שחקנית? אז לא. אם כבר, חלמתי להיות זמרת אופרה. הייתי מסתובבת בבית ושרה בקול גדול. למעשה למדתי לרקוד בלט, לא לשיר או לשחק. שנים רקדתי בסטודיו של מיה ארבטובה. הייתי אצלה לגמרי לא רעה, די טובה אפילו. היא הייתה די קשוחה ומרתיעה. כילדה אני זוכרת את עצמי מגיעה אליה בחיל וברעדה".
והשחקנית שבך?
"נראה לי שהזרע לכך נזרע כשלמדתי בתיכון עירוני א', כשהבמאי המנוח נסים גבעתי ביים אצלנו את 'קול קרא והלכתי', הצגה על חנה סנש. די הופתעתי כשעל נערה שובבה כמוני, שלא הייתה משהו בלימודים, הוטל לשחק את התפקיד הראשי. מתוך שובבות כמעט לא למדתי בעל פה. כשהבנתי שאין ברירה, נכנסתי ללחץ ולמדתי כל הלילה את הטקסט. כל מה שרציתי זה לשרוד את ההצגה. אבל על הבמה התפקיד כל כך כבש אותי, שאפילו זלגה לי דמעה. אז הבנתי שלשחק זה לא צחוק, מה גם שקרני עלתה בתיכון".
את מי הערצת?
"את להקת הנח"ל על כל שיריה. וזאת, בלי לדעת שאחד מחבריה (דני סנדרסון - יב"א) יהיה בן זוגי".
בשירותה הצבאי שיחקה בתיאטרון צה"ל. בהצגתה הראשונה שם פגשה שני אנשי תיאטרון מהמעלה הראשונה כמו המחזאי הלל מיטלפונקט והבמאי עמרי ניצן, ואת ההצגה הבאה ביימה נולה צ'ילטון, לא פחות.
בהצגתה השלישית שם, "דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו", מאת לורקה, בבימויו של יורם בוקר, שיחק עמה יפתח קצור, ידידה עד היום ומי ששיחק עמה ב"אסקימו לימון", הסרט שחשף אותה לקהל הרחב. "את תפקיד נילי בסרט אני חייבת לשלמה ניצן", היא מעידה. "יום אחד הוא הגיע לאיזו קבלת פנים שנערכה אצלנו לבמאי מחוץ לארץ וראה אותי. בו בערב צלצל לבועז דוידזון, במאי 'אסקימו', ובישר לו: 'מצאתי לך את נילי!'. כל השאר היסטוריה".
גבול הטעם הטוב
אך כפסע היה בינה לבין החמצת שלגון ה"אסקימו", שטעמו המתקתק מלווה אותה עד היום. היא הייתה אז עדיין חיילת בתיאטרון צה"ל ומחויבת להופעה בו בהצגת "מלקולם הקטן ומלחמתו בסריסים", וכבר ראתה את התפקיד בסרט בורח ממנה. עצמון חבה תודה לאורלי זילברשץ. זו הגיעה אז לתיאטרון הצבאי, קיבלה במקומה את התפקיד בהצגה, ולעצמון ניתנה חופשה של חודש מהשירות כדי לככב על אזרחי.
מתברר ששובבה נשארה שובבה. "זאת הייתה חופשה ללא תשלום", מציינת עצמון, "אבל בסוף כן קיבלתי כסף; עבדתי עליהם. יצאתי מהסרט עשירה. אתה יודע מה היו אז 20 לירות?".
"בועז (דוידזון) היה נורא מצחיק ונורא כיפי", היא מסכמת את תקופת הצילומים. "עברתי שם תקופה נהדרת. הכל היה חדש בשבילי. הכל היה ראשוני. פתאום כולם כרכרו סביבי. ובבת אחת הפכתי מילדה לבחורה".
את מציירת תמונה ורודה, אבל האם היו שם גילויים של הטרדות מיניות?
"היו, אבל לא משהו יוצא דופן".
ניסו להתחיל איתך?
"תמיד ניסו להתחיל איתי. כלומר, בזמנו. לא אגיד שלא היו דברים מעולם, אבל ידעתי איך להתמודד איתם".
מה דעתך על התופעה, שזכתה להד עולמי?
"קודם כל זה חיובי בעצם מניעת תופעות כאלה. עם זאת, נראה לי שיש כאן עניין של מידתיות. אני חושבת שלפעמים זה עובר קצת את גבולות הטעם הטוב".
מראש היה ברור לך שהסרט יכלול עירום?
"הכל נעשה שם בתמימות ומתוך אמונה שזה תפקידו של שחקן שמגלם דמות. בהקשר הזה אני לא חושבת שעשיתי דברים בוטים מדי. אז לא חשבתי לטווח ארוך. לו הייתי יכולה למנוע משני הבנים שלי את אי־הנעימות, אולי הייתי נוהגת אחרת".
שלחת אותם לראות את הסרט?
"לא שלחתי. אני אפילו לא יודעת אם הם ראו את הסרט או לא. עם זאת, הם לא טיפשים ויודעים מי זאת אמא שלהם, לטוב ולרע".
ולסיכום?
"מקצועית אני טופחת על השכם לילדה הקטנה שהייתי, או לנערה שהייתי, על איך שהתמודדתי עם סרט ראשון. לא הגזמתי שם בשום דבר ולא ניסיתי לשחק. פשוט הייתי שם".
מדוע לא היית בסרטי ההמשך?
"יותר עניין אותי לעשות משהו אחר לגמרי. לא רציתי להיכנס לסטריאוטיפ. נראה היה לי שהגזימו עם הסקס בסרטי הסדרה, והיה לי קשה לקבל אותו. זה נראה היה לי מגמתי מדי, לעומת הסרט הראשון שהייתה בו תמימות מסוימת. העדפתי לעבור ל'דיזנגוף 99'".
כאן היא מצטנעת: "הגעתי לתפקיד של אוסי בסרט הזה ומצאתי מולי את גלי עטרי ואת גידי גוב, שבשבילי הם היו כוכבים גדולים. באיזשהו מקום אפילו קינאתי בהם שהם זמרים ושרים. לא שיערתי שכעבור עשר שנים אהיה גם אני זמרת לצד המשחק. להפקה הזאת הביא איתו הבמאי אבי נשר משהו חדש פורץ דרך של קולנוע אחר".
וסצינת השלישייה המדוברת עם גלי ועם גידי?
"אז עדיין עשיתי מה שאמרו לי".
איך את מתמודדת עם ההקרנות החוזרות ונשנות בטלוויזיה של "דיזנגוף 99", שבכל פעם מחזירות אותך למה שהיית אז? את עדיין מסוגלת לראות את הסרט?
"כן, אני עדיין מסוגלת לראות, ואני חייבת לומר שאני די מבסוטית. זה נראה לי היום חמוד לאללה".
כיצד היה להיות בשיא כבר בגיל 21?
"פתאום היו גילויי הערצה. בכל מקום הכירו אותי והתייחסו אלי בכבוד שלא חשבתי שהייתי ראויה לו. אם זה לא הפריע לי, זה אולי מפני שהייתי ונשארתי כנראה בן אדם עם רגליים על הקרקע. מה גם שאני באה ממשפחה שידעה לאזן אותי. כך שצלחתי את זה בכבוד, מה שנקרא. אף פעם לא הייתי מאלה שהאף עלה להם יותר מדי גבוה. אולי זה שמר עלי".
במבט לאחור פרצת מוקדם מדי?
"איך אפשר להגיד את זה. כל אחד והגורל שלו. אף אחד לא תכנן את זה ככה. צריך להשלים עם הדברים, להבין אותם ולהתייחס אליהם בצורה שפויה, אובייקטיבית וריאלית".
סיפור מדונדן
אחרי בועז דוידזון ואבי נשר, תופס הבמאי יקי יושע מקום של כבוד בפנתיאון של עצמון. לאחר שלא המשיכה בסדרת סרטי "אסקימו" ("חוץ מכסף לא הפסדתי כלום בכך שיצאתי מהעניין", אמרה לי במרץ 81'), הפקיד בידיה יושע תפקיד צנוע בסרטו "העיט". "מבחינתי זאת לא ירידה, אלא התמודדות נוספת", אמרה אז. "אם במזל התחלתי בתפקידים ראשיים, אשמח לעשות גם תפקידים אפיזודיים".
ההימור של עצמון השתלם. תוך שנה ומשהו יושע קרא לה לככב בסרטו "כביש ללא מוצא", שבו נדרשה מעבר ליופי להפגין כישורים משחקיים משכנעים, בתפקיד שאותו היא מחשיבה כאחד מהישגיה הגדולים כשחקנית. "בשבילי זה היה אתגר לשחק טיפוס שונה לחלוטין ממה שאני במציאות", היא מציינת.
לקראת צילומי הסרט נסעה עם הבמאי למוסד לנערות בסיכון בירושלים. זה היה הצעד הראשון שלה בדרך לצורך גילום דמותה של אליס, יצאנית קשת יום. בשלב השני בהכנות ניהלה שיחות עם אחת מפרוצות רחוב הירקון ורכשה את אמונה. "היא נפתחה בפני עד כמה שיכלה להיפתח וגם נתנה לי תדרוך מקצועי", מעידה עצמון.
ואז זה קרה. "יום אחד היא הציעה לי לבוא איתה לחוף תל ברוך", עצמון ממשיכה בסיפורה. "כשהייתי קטנה יותר, זה היה קטע לעבור שם במכונית ולראות זונות, שעליהן היינו מאירים בפנסים. אז לקחנו מונית ונסענו אל החולות. הן נוסעות רק במוניות, ככה זה כשהכסף זורם כמו מים. קבלת הפנים שלהן לא בישרה לי טובות. 'תסתלקי מפה!', הן צעקו עלי. 'אם את לא מתחפפת מכאן נפרק לך את העצמות!'".
הן פירקו?
"דווקא לא. הרוחות נרגעו כשהן הבינו לשם מה באתי למקום ושאין לי כוונה לגזול מהן את הפרנסה. אחת מהן אפילו 'מכרה' לי רעיון לתסריט הנוגע למקצוע שלהן. כשלקוחות רצו אותי, הן הגנו עלי. אחד מהם התחיל להתמקח כמו בשוק. מה שהרווחתי בחודש־חודשיים, יכולתי לעשות שם בשניות.
"מהיום הראשון שלי שם חזרתי הביתה סחוטה. גם בגלל השמש הלוהטת והחולות, מרגישה כמו אחרי מסע של 50 קילומטר ברגל. שעה ארוכה שטפתי את עצמי במקלחת, משתדלת לנקות את עצמי טוב־טוב אחרי מה שעבר עלי שם. עם זאת, הייתי מבסוטית על שרכשתי את האמון שלהן. אחת מהן ביקשה שאשמור לה את הכסף, איזו בוכטה רצינית. זה הצחיק אותי. הרגשתי כמו קופאית בבנק".
מה היה הכי קשה לך בצילומים?
"הכי קשה לי היה להכות כדרישת התסריט את חנה מרון, ששיחקה זונה מזדקנת. בחזרה במקום להחטיף לה זבנג, מרחתי לה לטיפה. הרי בכל זאת היה מדובר בגברת הראשונה של התיאטרון העברי. היא דווקא עודדה אותי. 'תרביצי כהוגן!', דרשה ממני. 'אני רוצה להרגיש את זה".
בצילומי "אהבה גנובה", סרטו של משה מזרחי, שבמהלכו התפעלה מהשקט שהקרין, התמודדה לראשונה עם דיבור בלדינו ובעיקר נפעמה מאישיותו של הכוכב האורח טום הנקס: "אני חייבת לומר שטום הנקס המקסים עשה עלי רושם מדהים. אני זוכרת אותו כג'נטלמן אמיתי שקם כשהייתי נכנסת לחדר. ראיתי אותו בגדולתו. ברגיל, בין הצילומים, הוא היה כאחד מאיתנו, מדבר, צוחק, אבל כשהמצלמה כוונה לעברו, הייתה הרגשה ש־200 זרקורים נדלקו בבת אחת".
בסרטו של יואל שרון, "בצלו של הלם קרב", שיחקה את בת זוגו של אשר צרפתי, שחקן מצוין כדבריה, והתאהבה בעמיתו לסרט, דן תורג'מן. "הגורל הפגיש בינינו", היא אומרת על מי שהיה לבעלה ולאבי ילדיהם, ליאם (24) שלמד מוזיקה ונוסע לטייל בעולם ואלעד (20) חייל בצבא. בהמשך תורג'מן שיתף אותה בתפקיד אמו בסרט "מינוטאור", שהוא היה אחד ממפיקיו. שנים לאחר מכן שיחקו אח ואחות באופרת הסבון "סיטי טאואר". כמו כן הם שיחקו יחד בהצגת "בוטיק השקרים", בבימויו של יואל זילברג וב"אמור", סרטו של רפאל רביבו.
איך ניתן להגדיר את הקשר ביניכם כיום?
"יוצא מהכלל. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בהרבה הבנה ובהרבה שיתוף".
יש לך סיפור "מדונדן".
"זה יצא ככה. תחילה דן וולמן נתן לי הזדמנות לשחק מול אבא שלי בסרט 'חוזה אהבה', אחר כך פגשתי כאמור את דן תורג'מן, ובהמשך נכנס דני סנדרסון לתמונה".
נסיבות הרומן שלה עם מר כוורת מתאימות להומור של שניהם וידועות: "בתו, השחקנית דינה סנדרסון, ראתה אותי בהצגת 'פרק ב'', בקאמרי שבה שיחקתי. מכיוון שידעה שאני פנויה, היא המליצה עלי לאביה והוא איכשהו הגיע אלי".
לזוגיות שלכם יש נוסחה לא שכיחה.
"אנחנו חיים ביחד בשני בתים נפרדים. אם אתה שואל אם זה המתכון לאהבה, אצלנו זה מחזיק כבר 12 שנה, אולי יותר (צוחקת). ייאמר שלדני יש ילדים נהדרים והם קלטו אותי בהרבה אהבה, כמו במשפחה אמיתית".
נסחפתי פנימה
ב־89' נרשם ציון דרך משמעותי בקריירה של עצמון. אז, בגיל 31, נענתה להצעת אביה לשחק בהצגת "שיינע מיידלע" (ילדה יפה) בתיאטרון יידישפיל שהקים שנה קודם לכן. "עד אז די התנכרתי ליידיש שהתנגנה אצלנו בבית", היא מודה. "זה נשמע לי - כמו להרבה צברים - כמשהו משם, עם ארומה גלותית מובהקת. אפילו הורי, שלימים נהיו מנושאי דגל תרבות היידיש, התנכרו לה בצעירותם מתוך רצון להיות צברים כמו החבר'ה סביבם. הם אפילו לא לימדו אותי את השפה, כך שלא יכולתי להתענג עליה".
כיצד הגבת על הצעתו של אביך?
"בהתחלה הייתי מזועזעת. מה לי ולשפה שלא ידעתי לדבר בה? אבל כשאבא מציע, לא מסרבים. נהניתי מהעזרה של אמא שלי, הניה, לאחר שנים שבהן לימדה יידיש שחקנים צברים שבאו לתיאטרון של אבא. בעקבות אותה הצגה ראשונה באו לא מעט הצגות נוספות, גם הרבה מופעי־זמר. בקיצור, נסחפתי פנימה".
עצמון מודאגת באשר לעתידו של התיאטרון שלו תרמה רבות. "אם לא יימצא בתל אביב בית קבוע לתיאטרון הזה, שהוא נקודת אור תרבותית, אני מאוד חוששת לגורלו", היא מתריעה. "מרוב שקשה לו, היידישפיל מדמם, מה שעלול להוליך אותו לאבדון".
באותה שנה עצמון הפתיעה כשהתמודדה בקדם אירוויזיון עם השיר "בחלום" שכתבו לה חברתה מיכל ורד וירוסלב יעקובוביץ'. האם ראתה במקום הרביעי החמצה? "בכלל לא", היא מבהירה. "אולי זאת הייתה החמצה שלא הגעתי לאירוויזיון, אבל בן יום הגשמתי את חלום הנעורים שלי להיות זמרת מאז ששרתי ביום הזיכרון בתיכון את 'אנחנו שנינו מאותו הכפר'".
שלוש שנים לאחר מכן כמעט הגיעה לאירוויזיון, כשהשיר "התקווה", שכתבו לה אהוד מנור וירוסלב יעקובוביץ', הגיע למקום השני בקדם אירוויזיון. ברם, הרבה יותר מהשיר עצמו התפרסמה התביעה המשפטית של עצמון נגד זכייתה של דפנה דקל עם השיר "זה רק ספורט", בטענה שאורכו היה 17 שניות מעל המותר. "מאוד כאב לי אז שלא עמדו בחוקים", היא אומרת. "אבל יכול להיות שזה היה מיותר. על כל פנים זה לא פגע ביחסים שלי עם דפנה".
באותה שנה, 92', הופיעה בתפקיד צנזורית ב"להב חצוי", סרטו של עמוס קולק. "היה לי שם יום צילום בלתי נשכח עם פיי דאנאוויי", היא מספרת. "יום שלם ישבתי מולה בצילומים בירושלים, וזה התחיל לא פשוט. שינו לי את הטקסט ונכנסתי לצילומים די לא שקטה. היא הרגיעה אותי ובסוף גמרנו את יום הצילום הזה כמו חברות בחיבוקים ובנשיקות".
"מלאכים ברוח", סרטו של גור הלר, שהופק שנה קודם לכן, נכנס מסיבה אחרת לגמרי לאלבום הזיכרונות שלה. "קראנו לסרט, שלא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ, 'צ'קים ברוח'", היא נזכרת. "עד היום לא שילמו לנו על ההופעה בו, משהו עצוב למדי. מה שהרווחתי מהסרט זו נסיעה ליפן, שהייתה אחד הטיולים הכי מדהימים שהיו לי, חוויה בלתי רגילה".
מהם יחסייך כיום עם תעשיית הקולנוע בארץ?
"אני לא יודעת. או שהדרך שלי נגמרה בקולנוע הישראלי או שתתחיל עוד מעט מחדש. לצערי אין היצע גדול של תפקידים לשחקניות בגיל שלי. עם זאת, אני לא אומרת נואש. אולי אכתוב יום אחד תסריט".
בהצגתה הראשונה של עצמון על הבמה האזרחית לאחר תיאטרון צה"ל, "הנסיכה טורנדוט", היא התחילה בתפקיד ראשי כמו בקולנוע. מאז לא חתמה קבע בשום תיאטרון רפרטוארי. אף על פי שהיא גרה במרחק של צעדים מהבימה, מעודה לא שיחקה בו.
הופעת השיא הבימתית שלה הייתה חוץ־ממסדית בהצגת היחיד "היא לא הייתה כאן", שהעלתה לפני כתריסר שנים בתיאטרון תמונע. ההצגה, קונצרט של משחק וירטואוזי לשחקנית אחת, הייתה חידוש של הצגת יחיד שהציגה השחקנית המנוחה, ניצולת השואה, בלנקה מצנר, שגם כתבה את המחזה עם הבמאי דן וולמן. "זאת הייתה מחוות הוקרה שלי לבלנקה, שהכרתי אותה מילדות כחברה קרובה של אמא שלי", היא מספרת.
אם הופעה במחזמר הייתה אחד החלומות שלה, היא הגשימה אותו לפני חמש שנים, כשהופיעה בתפקיד הברונית אלזה שריידר ב"צלילי המוזיקה", מחזמר שבו היה לה מפגש עם אניה בוקשטיין ה"מופלאה". כעת, ענת עצמון חוגגת 60, ודומה שעם מגוון כישוריה העתיד לפניה, ונראה שהכל תלוי באופן שבו תתניע את הקריירה שלה לקראת הבאות.