לירון לבו: "לא הבנתי שחיי בסכנה, חילקתי הוראות באמבולנס"

בסרט משתתפים 35 שחקנים ישראלים וזרים שמדברים בשבע שפות שונות ובתוך תא של הרכבת הקלה בירושלים מציירים את המיקרוקוסמוס החברתי בישראל. "בסרט אנשים מכל גוני החברה הישראלית נתקעים בחלל קטן וצפוף, וזה קצת מזכיר את ההוויה שלנו כאן", הוא אומר. "פה דחיפה, שם מרפק. כולם דחוסים במקום אחד. הנסיעה ברכבת הקלה בירושלים היא לא בחירה, לרוב אנשים לא עושים זאת במסגרת טיול אלא נוסעים לעבודה או ממנה. ובסופו של דבר, בצפיפות הזו ובמגע הבלתי אמצעי אין להם ברירה והם נאלצים לתקשר ביניהם ולדבר. אני מאוד מתחבר למקום הזה".

תסביר.
"בגלל שהסתובבתי הרבה בעולם, יש לי יכולת להגיע לאמון יותר גדול עם אנשים ששונים ממני. ובזכות האמון הזה אפשר לדעת מה האדם חושב או מרגיש, כי בשביל להיחשף אתה צריך להאמין ולבטוח. אם אתה מחפש רק שיגידו לך דברים שאתה אוהב לשמוע, תמצא את עצמך רק עם אנשים שדומים לך, ואותי מפתה דווקא לשמוע את האחר. תמיד עניין אותי מה הצד השני חושב ומרגיש. כמו ששמאלנים צריכים לקרוא גם 'ישראל היום' וימנים לצפות באל־ג'זירה".

יש פה אמירה פוליטית שלך?
"אני לא מדבר על פוליטיקה. זה קודם כל בין בני אדם. ובכל זאת בהקשר הפוליטי, מתים פה הרבה אנשים בגלל הסכסוך הזה, להגיד שיש לי פתרון אני לא אגיד, ואם מישהו יביא פתרון אתמוך בו. כרגע זה לא קורה משום צד".

קול קורא לנדוד

את היכולת הבלתי אמצעית שלו לתקשר עם אנשים בקלות לבו מייחס לחיים של נדודים שהחלו בילדותו. הוא נולד בהוד השרון, הבכור מבין חמישה אחים. עם משפחתו עבר לחיפה ואז ליישוב תמרת שבעמק יזרעאל. כשאביו, קב"ט של אל־על, קיבל משרה באתונה, עברה המשפחה להתגורר ביוון במשך שלוש שנים.

"סבתא שלי אנגלייה, אז שלחו אותי ואת אחי לבית ספר אנגלי, אלא ששם הייתה תלבושת אחידה והרביצו לילדים עם סרגל, אז אמא שלי אמרה שעם כל הכבוד לסבתא, היא שולחת אותנו לבית הספר האמריקאי", הוא חושף. "האנגלית שלי השתפרה מאוד, התא המשפחתי שלנו התחזק, ואולי זה מה שהרגיל אותי לתקשר בקלות עם אנשים ממקומות שונים מהיכן שאני הגעתי".

יצר הנדודים שלך נולד שם?
"אבא שלי פעם הלך לאיזה טיפול ושאל את המטפל, 'מה יהיה עם הבן הבכור שלי? כל האחים שלו כבר עם משפחות וילדים'. המטפל אמר לו 'אין שום בעיה. אתה ראש שבט, והבן שלך נווד'".

הוא חי שנתיים בהוליווד, וטייל במשך חצי שנה באפריקה - בקניה, אוגנדה, טנזניה, זנזיבר, מלאווי וזמביה. בהמשך חזר לאפריקה לצילומי סרט, נשאר חודש פה וחודש שם והסתובב בכמעט 40 מדינות. מטייל וגם עובד. כיום הוא מחלק את חייו בין דירה בתל אביב לבין תמרת, קרוב להוריו ובמרחק שעת נסיעה מהעיר הגדולה. מעדיף לישון בלילה בצפון בשקט: "בלוס אנג'לס, שם גרתי, מרחק של שעה נסיעה לעבודה הוא לגיטימי".

המרחבים מרחיבים לו את הנפש, והמפגשים הבלתי אמצעיים עם אנשים גם במקומות המסוכנים בעולם הם הדלק שמניע אותו להשראה. "באחת הגיחות לאפריקה לצורך צילומים נסעתי עם הנהג של ההפקה להסתובב", הוא מספר. "הנהג פחד כי היינו במקום הכי עני ביבשת והייתי האדם הלבן היחיד שם. ידעתי את זה, ידעתי לאן אני נכנס ולא פחדתי כי אני יודע שהיכולות שלי גבוהות. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל אני מבין שאנשים רוצים שיכבדו אותם, שיתנהגו אליהם יפה, שיקשיבו להם, או שיעזבו אותם בשקט. אם אתה מצליח להיות עם מישהו בלי לשפוט אותו, אתה יכול להסתדר גם עם עשירי העולם וגם עם עבריינים".

יצר הנדודים גורם ללבו להיעלם בשטח. הוא הלך כמעט לאורך כל שביל ישראל ומטייל גם בשבילים פחות מוכרים. כמומחה בניווט, מיומנות שרכש בצבא, הוא נעלם פעמים רבות במדבר, בלי טלפון או הסחות דעת, רק עם המחשבות. הוא זקוק להפסקות הללו, וזו אולי הסיבה לכך שתיאטרון הוא לא ממש עשה במהלך הקריירה שלו, מלבד אפיזודה קצרה לפני שנים. "כיום הייתי עושה תיאטרון רק אם היה מדובר בתפקיד מעניין. אני לא שולל", הוא מציין. "בעבר היה לי נוח לא להתחייב לפרויקטים מעבר לחודשיים־שלושה".

גם את התפקידים הוא בורר בפינצטה, ובניגוד לשחקנים אחרים, הוא לא רודף אחרי אף אחד: "אין אצלי דבר כזה 'אני רוצה לקבל את התפקיד'. זה או שיש לך תפקיד שאני רוצה לעשות או שלא".

זו גישה נהדרת, אבל גם בתחילת הקריירה היית כך?
"כשאלכסנדר שבתייב, הבמאי של 'נקמה יהודית', הסרט הראשון שעשיתי, פנה אלי, עדיין למדתי בניסן נתיב. הוא שאל אותי אם במידה ואתקבל לסרט אעזוב את הלימודים, ואני עניתי לו שעדיין לא קראתי את התסריט. 'תן לי לקרוא אותו כדי לדעת אם אני מעוניין לעשות את הסרט שלך', אמרתי. גם בפגישה הראשונה עם עמוס גיתאי, באודישן הראשון היו לי השגות על הטקסט. זה היה טקסט של בחור עם הלם קרב שלדעתי חטא למציאות. כשעמוס שאל אותי מה אני חושב, אמרתי את האמת, שאני חושב שהטקסט לא טוב. 'אני מסכים איתך', הוא ענה לי.

"בסרטים רבים של גיתאי שבהם השתתפתי כתבתי סצינות. ניהלנו דיאלוג ונתתי את נקודת המבט שלי והרבה פעמים גם את הטקסט. ככה אני אוהב, להיות מעורב עד הסוף. אני מודע לכך שלא כל השחקנים נוהגים כמוני. אני אומר מה שאני חושב תמיד, ואני אוהב אנשים שאומרים מה שהם חושבים ומה שהם מרגישים. זה יפה וחכם וגורם לדיאלוג להיות פורה ויותר אינטליגנטי, ויכול להביא אותנו למקומות יותר טובים. לא רק כשחקנים, אלא בכלל כבני אדם".



לעמוס גיתאי אתה בוודאי לא אומר לא.
"לעמוס אני הכי הרבה אומר לא. הוא מתייעץ עם כולם ובסוף עושה מה שהוא רוצה. ב'התנתקות', למשל, עמוס רצה לעשות בעצמו איזה תפקיד קטן, ושאל את כל השחקנים אם כדאי לו. כולם אמרו לו: כן, תעשה. רק אני אמרתי לו 'לא', ונתתי את הנימוקים שלי. אני לא אומר לא כפרובוקציה. אני אומר את מה שאני חושב. ומבחינת תפקידים, היופי עם עמוס הוא שאנחנו בונים את זה יחד, הוא מאוד פתוח לדיונים. בזכותו עבדתי עם ג'ולייט בינוש ונטלי פורטמן".

מבחינתך זה לא משנה אם בהוליווד או בישראל, כל עוד התפקיד טוב?
"תפקיד ועניין. אני לא יכול לראות את זה אחרת".

זיכרונות מאפריקה

כשחזר מהטיול הגדול באפריקה, עם שיער ארוך וזקן, החליט לנסות את מזלו בעולם המשחק. כאמור, בניגוד לקולגות שלו, לבו אף פעם לא רדף אחרי תפקידים. זה פשוט לא היה עניין של חיים או מוות עבורו. הוא יעבוד בכל דבר שייתן לו עניין ושמחה.

המזל האיר לו פנים, והוא התקבל לבית הספר למשחק של ניסן נתיב, אלא ששם למד רק חודש. "כשקיבלתי את התפקיד הראשי ב'נקמה יהודית', ניסן אמר לי שזה או הלימודים או הסרט. אחר כך הבנתי שהמדיניות השתנתה בעקבות המקרה שלי ושחקנים כבר יכלו לעבוד תוך כדי הלימודים".

לבו בחר בסרט שפתח בפניו את הדרך. הליהוק הבא שלו, סדרת הקאלט "חלומות נעורים", הביא לו את התהילה ומשם הדרך הייתה פתוחה והכיוון ברור: אל העיר הגדולה, תל אביב.

הנחיתה הראשונה שלו במעוז הברנז'ה הייתה קלה. שמוליק קראוס, דוד רחוק (אחיו של קראוס, יגאל היה נשוי לדודתו של לבו), עזר לו בנחיתה הקלה בעיר: "יום אחד שמוליק הציע לי להצטרף אליו ואל עמוס לביא ז"ל לתערוכה של אורי ליפשיץ בנווה צדק. עד אז הייתי מבולבל ורק ניסיתי למצוא את עצמי בתחום. זה היה מטורף. ישבתי עם שמוליק ועמוס ויענקל'ה רוטבליט, ואחר כך המשכנו לתערוכה. כשיצאנו מהרכב כל מי שהיה שם עט על שמוליק, והוא נעלם בקהל במאית שנייה. עמוס, שאותו הכרתי רק כמה שעות לפני כן, ואני נותרנו לבד. לא מצאנו את שמוליק אז ישבנו על איזו חומה ברחוב, שתינו ערק ודיברנו. בסוף הערב התערוכה כבר נסגרה ושמוליק לא הגיע, אז ניפצנו את הכוסות על המדרכה והלכנו איש איש לדרכו. למחרת שמוליק התקשר לצעוק עלי שנעלמתי לו".

הייתם בקשר טוב?
"היינו נפגשים המון אצלו או אצלי, כותבים, מדברים, צוחקים. הייתה תקופה שעזרתי לו פיזית, ממש טיפלתי בו על גבול הסיעודי. אני לא אשכח שיום אחד הוא ביקש ממני לתת לו חמישה כדורי ואבן בבת אחד. סמכתי עליו ונתתי לו, אדם בן 70, חמישה כדורי הרגעה. ראיתי איך הוא בולע אותם בלי מים והולך לישון. אחר כך חששתי שאם הוא לא יקום בבוקר אהיה אשם בהריגתו. אבל עד היום אני טוען שהוא הפסיכולוג הכי טוב שהיה. לא עבורי דווקא. אם מישהו היה יושב מולו עם בעיה, שמוליק היה מזהה אותה ואומר לאותו אדם משהו שהיה מצליח לשנות לו את התפיסה. מסוג הדברים ששום פסיכולוג או מטפל או חבר לא היה מצליח לדייק כך. הייתה לו יכולת לראות דברים הרבה מעבר למה שאנשים רגילים היו רואים. הוא היה אדם על גבול הגאונות".

רק לעצמו הוא לא הצליח לעזור.
"אין ספק שהיה בו יצר של הרס עצמי, אבל גם סערה פנימית וכוחות מאוד חזקים".

הוא אי־פעם נתן לך עצת זהב?
"האמת היא שלא. היינו מדברים על כל מיני דברים, אבל הוא לא ייעץ לי. הוא לא ראה דברים שעשיתי אבל היה מעודכן. אני זוכר שבפעם האחרונה שדיברתי איתו הייתי בלוס אנג'לס, וסיפרתי לו שאני עובד שם. אז הוא ענה: 'על הזין שלי'. זה שמוליק".

האלטר אגו של גיתאי

אם תשאלו את לבו, הצלחה מבחינתו לא נמדדת בתפקידים או בתהילה. "תמיד נמשכתי למעמד הפועלים", הוא מגלה. "אהבתי לעבוד בנמל חיפה על אוניות. אחד העובדים שם, שלום, היה עובד מצוין. זה היה לפני עידן הטלפונים הסלולריים. לא היה לו שעון על היד, והוא תמיד ידע מה השעה. 'אני מסתכל על השמש ויודע', הוא הסביר. בדקתי אותו המון פעמים, והוא לא החטיא ביותר מדקה. אני מאמין שלכולנו יש את היכולת הזאת. אני מחובר לאנשים שלא נמצאים במרוץ העכברים של החיים, השיחות איתם הכי מעניינות".

ונדמה שאתה מחפש אותם במסעותיך.
"באזור של תמרת מסתובב כל הזמן רועה צאן עם העזים שלו. בפעמים הראשונות שדיברנו הוא לא הסתכל עלי בעיניים. כששאלתי למה, הוא ענה לי שכשבני אדם נפגשים העיניים שלהם משקרות, אז עדיף לשמוע רק את הקול. אז במשך שלוש או ארבע פעמים כמעט לא הסתכלנו אחד על השני ורק הקשבנו זה לזה".

אולי אתה שייך למעמד הפועלים, אבל בטח יש חלום שלא הגשמת עדיין.
"לא ליהקו אותי לקומדיות אף פעם. אמא שלי לא מבינה איך אני מקבל רק תפקידים כל כך רציניים כשאני בעצם טיפוס די מצחיק. זה דבר שחסר לי קצת, העיסוק בהומור".

אז מה זו הצלחה מבחינתך?
"מבחינתי הצלחה זה להיות נאהב ושיאהבו אותך, שיהיה לך עם מי להיות ועם מי לדבר ועם מי לחוות עם החיים. אני לא מחפש את התפקיד הבא, אלא מה אביא לתפקיד הבא וקודם כל לעצמי כבן אדם".

אומרים שאתה האלטר אגו של גיתאי.
"אני מתלבט לגבי ההגדרה הזו, מכיוון שאני לא אוהב שמשייכים אותי. עמוס הוא אדם חכם שיש לו מה להגיד, ויש לו אומץ להגיד גם אם אנשים לא חושבים כמוהו. לזה אני מתחבר".

עשית ברייקים ארוכים בין עבודות. זה בוודאי היה בניגוד לעצות סוכניך.
"זה תמיד בניגוד לעצות סוכני. הייתה תקופה שעבדתי בנפחות והייתה תקופה שפיסלתי בעץ, הייתה תקופה של טיולים ותקופה שעבדתי עם חבר בגינון. אני חייב לעשות משהו בידיים".

סגרת את הפרק ההוליוודי בחייך?
"זה לא היה פרק. הייתה לי שם חברה שחשבתי למסד איתה את הקשר, ובסוף זה לא קרה. חזרתי, כי אני מעדיף לחיות בארץ ולא בא לי לחיות בחו"ל. אני רוצה מתישהו משפחה וילדים ומעדיף שזה יהיה בארץ".

על החברה לשעבר נטלי פורטמן, שאותה הכיר על סט סרטו של גיתאי "אזור חופשי", הוא סירב לדבר מאז ומעולם. לא כי מדובר בכוכבת הוליוודית אלא כי כל שיח שמערב את בנות זוגו לא רלוונטי מבחינתו.



חברים ישראלים מהתקופה ההוליוודית נשארו לו. עם גל גדות, שגילמה את בת זוגו בסדרה "קטמנדו", הוא בקשר טוב. מיטל דוהן, שמשחקת עמו בסרט הנוכחי של עמוס גיתאי, היא חברה קרובה. "אני בקשר עם מארק איווניר ואלון אבוטבול הנפלאים", הוא אומר. "עם מארק שיחקתי ב'תיבת נח', ועם אלון עשיתי סרט משותף עם סלמה הייק".

אז בכל זאת ישראלים שם מחפשים את הבית.
"בסופו של דבר כל אחד מחפש להיות בקרבתו של מי שדומה לו. אז אני מניח שזה היצר האנושי".