מרי סטיוארט הייתה ענקית. בוודאי בין אנשי המאה ה–16. מרום גובהה, מעל מטר ו־80, היא התבוננה מלמעלה למטה לא רק על נשות תקופתה, אלא גם על הגברים הליליפוטים למדי של אותה העת. לעליונותה הפיזית היתוסף גם מרכיב פסיכולוגי - מרי (סירשה רונאן) הוכתרה כמלכת סקוטלנד כשהייתה אך בת שישה ימים. מאוחר יותר, בגיל 17, היא צירפה גם את התואר מלכת צרפת אל שמה, כשפרנסואה ה–2, בעלה האימפוטנט והחולני, ירש את כס השלטון בפריז.
אלא שאז, בגיל 19, היא התאלמנה, ועלילת "מרי מלכת הסקוטים" נפתחת כשהיא שבה למולדתה, על מנת להתבסס מחדש בארמון המלוכה באדינבורו.
שלוש משימות נכבדות ניצבו בפניה עם שובה הביתה. האחת, הייתה להוסיף ולאחוז בכתר הסקוטי, למרות הסתייגויות פומביות מכיוון מעמד האצולה הגברית. השנייה, להתעקש על זכותה המשפטית לשלוט גם על אנגליה. זאת, בשל קרבתה המשפחתית לשושלת המלוכה שם. והשלישית, החשובה מכולן, להוליד תכף ומיד צאצא בדמותו של יורש עצר ממין זכר.
מולה, בלונדון, ניצבה אליזבת ה–1, שהיו לה אז צרות משל עצמה. כשהייתה בת 3 ציווה אביה, המלך הנרי ה–8, לערוף את ראשה של אמה אן בוליין, ובתוך כך להכריז על אליזבת (מרגרט רובי) כממזרה. מאותו הרגע ועד שהתיישבה על כס המלוכה בגיל 25 הייתה אליזבת נתונה לסוג כזה או אחר של מאסר. והנה כעת מגיעה מרי סטיוארט, בת דודה שלה, ותובעת לסלק אותה מכל עמדות הכוח שלה.
כאמור, הן מרי והן אליזבת סבלו מנחיתות חברתית, שהרי הן נקבות אדם, והאצילים סביבן לא בדיוק אהבו לקבל אז פקודות מנשים. בטח שלא מנשים גבוהות. ברוח קמפיין #MeToo העכשווי כופה הבמאית ג'וזי רורק, שזה לה סרט הביכורים, אג'נדה מגדרית מודגשת (מדי) על "מרי מלכת הסקוטים", ומעבירה את שתי גיבורותיה במסלול עינויים שדומה כי הוכשר במיוחד כנגד נשים דעתניות ושאפתניות.
מרי סטיוארט מבוזה בליל כלולותיה, כשבעלה הראשון אינו מסוגל לממש את ברית הנישואים. מאוחר יותר מתעלל בה מינית גם בעלה השני, כשהוא מעדיף על פניה את חברתו הנעימה של מוזיקאי איטלקי רך מבט. בעלה השלישי, זה שרצח את השני, אונס אותה וכופה עליה נישואים. ואם לא די בכך, הרי שהגרוע מכל עדיין לפניה: התינוק שלה, ג'יימס שמו, נגזל מזרועותיה והוא אך בן שנה.
לאליזבת המתינה התעללות מסוג אחר. בתחילת ימי שלטונה היא לקתה במחלת האבעבועות השחורות; פניה כוסו בפריחה מכוערת, ושערה נשר. וכך, תחת מסיכת איפור כבדה ועם פאה נוכרית היא נאלצה להתמודד אישה לבדה מול חבר האצילים הזוממים שזמזם סביבה. מה הפלא שהיא נותרה בודדה ונכנסה להיסטוריה עם התואר "המלכה הבתולה".
"מרי מלכת הסקוטים" מתחולל בעידן של מלחמות דת בין קתולים ופרוטסטנטים, שפרצו בכל רחבי אירופה, ובכלל זה בסקוטלנד ובאנגליה. לכן הטיעונים של מרי הקתולית נתפסו בלונדון הפרוטסטנטית כאיום לא רק על אליזבת, אלא בעיקר על הכנסייה האנגליקנית הטרייה, שאביה הנרי ה–8 כונן שלושה עשורים קודם לכן. רורק, במאית תיאטרון מעוטרת ביותר בבריטניה, אינה מדלגת על סלע המחלוקת הזה במערכת היחסים שבין שתי המדינות האויבות, אך מעדיפה, כאמור לעיל, לטפח הרבה יותר את הפן הפמיניסטי ואת המלחמה החשובה בהרבה (עבורה), הלא היא מלחמת המינים.
אם נפתולי הסיפור מזכירים למישהו את "משחקי הכס", אין זה מפליא; ואם יש מי שחושד כי גם "בית הקלפים" תרם משהו מהארומה שלו לטון הכללי של הסרט, הוא בוודאי שלא טועה. בו וילימון, מי שחיבר את סדרת הטלוויזיה הזו (וכתב גם את הסרט "משחקי שלטון", העוסק אף הוא בתככים פוליטיים ומגדריים), אחראי לתסריט של "מרי מלכת הסקוטים", שרובה ספוג במסרים תעמולתיים המועברים דרך נאומים מתלהבים והטפות דת צעקניות.
בהתחשב במעמדה המבוסס של רורק כאשת תיאטרון מובילה, אין זה מפליא ש"מרי מלכת הסקוטים" ספוג באווירה בימתית. למרות זאת, הטובה בסצינות של "מרי מלכת הסקוטים" מבוימת בכישרון פילמאי רב, תוך ניצול היתרונות האסתטיים של המדיום הקולנועי. בסצינה זו מונצחת פגישה הרת גורל בין שתי המלכות–הדודניות; מרי סטיוארט המבקשת מקלט מדיני, ואליזבת ששנים מאוחר יותר תצווה לעלות אותה לגרדום. הפגישה מצולמת בבקתת יער מבודדת, כששתי גיבורות הדרמה נעות כמו במחול בין סדינים החוצצים ביניהן, תוך משחקי גילוי והסתרה מרתקים. הבעיה היחידה עם הסצינה הזו נעוצה בעובדה שהיא פייק ניוז. מעולם לא התרחשה, וכולה המצאה של הסרט הזה.