אם בובות השעווה במוזיאון מדאם טוסו תארגנה לעצמן נשפיית חשק, קרוב לוודאי שהיא תיראה כמו הסרט "קולט". קפואה, קהת חושים ובעיקר מאובנת. סיפור חייה של הסופרת גבריאל קולט, שנברא מחדש על הבד, מכיל כל מה שצריך להיות בסרט תקופתי, ובוודאי כזה המשתדל להחיות את הבל אפוק, ששלט בצרפת בתפנית המאה ה–20. תלבושות, תסרוקות, ריהוט מאפיין ועיצוב סביבתי שאמור לחבר בין אופני ההתנהגות של הדמויות שפעלו בפריז לפני מאה שנים ויותר לבין הצופים, שלא כולם חייבים לדעת איך זה בדיוק התנהל שם בעיר האורות בשנים 1893–1905.
ואכן, הכל מוקפד ב"קולט". הכובעים, עניבות הפרפר ומיטות האפיריון. רק דבר אחד אין בסרט - סימני חיים. "קולט" נראה כמו תנועה בלתי מורגשת של מומיות שנגזר עליהן לדגמן את השנים הסוערות והאווירה הדקדנטית שהובילה את מערב אירופה מתבוסת צרפת במלחמת 1870 כנגד גרמניה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. העובדה שדמותה של הסופרת קולט היא שנבחרה לעמוד במרכז השחזור הפרטני הזה אינה מקרית ככל שהדברים נוגעים בימינו אנו. זאת משום שקולט נתפסת לא אחת כאישה המודרנית הראשונה; זו שבעטה במסורותשהשליטה הגברית, זו שנופפה בגלוי בבחירות המיניות הבלתי שגרתיות שלה, זו שעשתה יותר כסף מהגברים נפוחי החזה של תקופתה.
קולט הייתה נערת כפר שנישאה בגיל 20 לאנרי גוטייה–וייאר, שהיה מבוגר ממנה בעשור וחצי. החתן (דומיניק ווסט), שהיה מהבולטים בסופרי ומבקרי צרפת, שלה את כלתו מחיי הכפר השאננים שלה, והטיל אותה לתוך חיי החברה הצינית של פריז המתוחכמת. לאחר כמה שנים של התאמות אישיות, הבינה לבסוף הצעירה את חוקי המשחק החברתי בקרב הבורגנות הפריזאית, ואף השכילה לתרום כמה חידושים משלה, שהפכו אותה עם השנים לאישה הבולטת ביותר בצרפת עד אמצע המאה הקודמת, עד אותו מרד צעירים המוכר בקולנוע כפריצת "הגל החדש".
משום מה החליט ווש וסטמורלנד, שביים את "קולט", כי סרטו צריך להיראות כמו מופע שקופיות. הכרעה אסתטית זו ניכרת בכל סצינה שממנה נוטפת הזיעה שהושקעה על ידי האחראים למחלקות העיצוב השונות, שכמו העתיקו בשקדנות אחד לאחד את אותם תצלומים מהמאה ה–19, שהנציחו בהתלהבות את עידן הבל אפוק, והותירו לווסטמורלנד משימה קטנה אחת - להפיח בזה רוח חיים. והוא כשל בעבודתו.
עלילת "קולט" מתמקדת אך ורק בשנים שבהן הייתה הסופרת נשואה לבעלה הראשון (מתוך שלושה), שהיה זה שהכריח אותה להתחיל להתמקד בכתיבת ספרים. ולא מתוך רוח הומניסטית או פמיניזם מיותר הוא עשה את מה שעשה, אלא משום שהוא חמס ממנה את התוצרת הספרותית פרי עטה, ופרסם זאת תחת שמו שלו. מקרה קיצוני שעוד יפרנס את ניצני המרד הנשי לעתיד להגיע.
דרכה של האישה הצעירה, שכבודה האישי נרמס, לנקום בבעלה ובתוך כך להגשים את בחירותיה העצמאיות, הייתה בניהול מערכות יחסים עם לסביות נודעות בפריז. "קולט" עוקב במיוחד אחר שתיים ממאהבותיה של הסופרת - היורשת האמריקאית העשירה, הסופרת נטלי קליפורד בארני (אלינור טומלינסון) ושחקנית התיאטרון מאתילד דה מורניי (דניז גוך). וסטמורלנד מרבה אומנם להיכנס ביחד עם מצלמתו אל תוך חדרי המיטות של הנשים הסוערות, אך התוצאה על הבד נראית כמו סיפור התגפפות בין בובות פורצלן.
וסטמורלנד, שביחד עם בן זוגו המנוח ריצ'רד גלצר עשה את "עדיין אליס" (2014), שזיכה את ג'וליאן מור באוסקר, מעדיף הפעם להיצמד למסורת פילמאית שמטופחת בעיקר בערוץ הולמרק המגונה. מה שמסייע לו במימוש משימה מוטעית זו הוא כישרון המשחק המצומצם של קירה נייטלי, שמגלמת את הסופרת בעלת הנפש הגועשת. כשהיא נעתרת לרוח הכללית הנושבת מהסרט, מקפידה נייטלי לדגמן סבל נשי במקום לשחק. הכרעה זו יכולה הייתה לעבוד מצוין בסינרומן הגזור בז'אנר הרומן הרומנטי, אבל בקולנוע זה בעיקר מייגע.
כאמור לעיל, עלילת הסרט נעצרת ב–1905, רגע לפני שקולט בעטה החוצה מחייה את בעלה הראשון. מובן שאילו הסרט היה ממשיך לטפס מעט הלאה במעלה ההיסטוריה, ומגיע ל–1920, אפשר היה לשחזר גם את האירועים שהובילו את קולט לארח במיטתה את הנער בן ה–16, ברטרן דה ז'ובנל, שהיה הבן החורג שלה. מה שלא מפריע לדמותה לשמש עד היום כמופת לתקומה פמיניסטית. לתשומת לבו של הקורא וודי אלן.